טיקים ווקאלים

ממי קטן

New member
טיקים ווקאלים

שלום רב.

אני לא יודעת אם אני במקום הנכון אז אשמח אם תכוונו אותי.
בני בן ה - 6 התחיל להתלונן על כך שלעתים אינו יכול לקחת אויר עד הסוף כמו שתמיד היה לוקח. לאחר תלונות חוזרות ניגשנו לרופאת משפחה שבדקה לו את הנשימה והלב וצינה שהכול תקין.
היא ביקש שאתחיל לשים לב לתנועות נשימה והדגימה לי למה הא מתכוונת. אכן הוא לוקח נשימה עמוקה כמו שהדגימה מס' פעמים ביום ללא קשר לשום מאמץ גופני.
כשחזרתי לשוחח איתה על כך היא ציינה שאלו טיקים ווקאליים ושאם התופעה ממשיכה עוד חודש לחזור אליה בעניין. העניין הוא שאני מכירה טיקים וזה לא נראה ככה אבל בכל זאת. אני לא רופאה...
כמו כל אמא סקרנית התחלתי לקרוא באינטרנט. מה שכרגע מטריד אותי זה שקראתי שישנן מספר תופעות נוירו פסיכיאטריות שבהן ישנה זיקה לטורט. בעיקר התנהגות אובססיבית קומפלסיבית מחשבות טורדניות שחוזרות על עצמן.
אצלי הילד מאוד מאוד מוטרד מכל נושא הצבא. כל הנושאים שנוגעים בהם ביום הזיכרון וביום השואה. הוא דיי אובססיבי ומתלונן המון שיש לו מחשבות רעות. הוא שואל המון שאלות לגבי ערבים, מחבלים, ובכלל על הפעילות של החיילים בצבא כשהוא מצהיר שהוא לא מוכן להתגייס. הוא כ"כ מוטרד שהוא מבקש שאבוא לשבת לידו שאשיר לו שיר כדי שלא יחשוב מחשבות לפני השינה. ובכלל הוא משתדלת לא להיות לבד כי הוא חושב מחשבות רעות... אפילו באמבטיה ובשירותים... כמובן שכל זה החמיר בכל החודש האחרון בגלל השיחות שעשו איתם בגן ביום השואה וביום הזכרון.

אני לא יודעת למה לקשר את כל זה? לעובדה שהוא ילד ושזה נורמלי שיהיו לו חרדות. איך אני בודקת את זה כמו שצריך ולמי עלי לפנות?
אשמח אם תוכלו להפנות אותי למי שצריך.

תודה
 
ברוכה הבאה לפורום

אנחנו אמנם לא רופאים אבל יכולים לספר מתוך נסיון ולכן גם תמיד תקחי את הדברים שנאמרים בערבון מוגבל וגם אין על האינטואיציות שלך כאמא ולכן אל תפחדי להקשיב גם לעצמך...

אני חושבת שבגיל 6 עדיין יש את החרדות האובייקטיביות מהסביבה ואומר החשיפה הן בתקשורת והן בגן לנושא מסויים כמו יום השואה ויום הזכרון לחללי צהל בהחלט יכול לגרום לכל ילד וגם לאדם מבוגר להיות חרד יותר.

כרגע לדעתי לא כדאי להתחיל ולדאוג שמא זה טוראט אלה לטפל במה שבוער ואם החרדות מפריעות פשוט לדבר ולתת לילד יותר מקום ובטחון. במקביל בלי לחץ תערכי רישום של דברים שאת נזכרת בהם ושהיו שם קודם לכן ולא שמת את ליבך אליהם .

להרגעה ממליצה בחום לעשות טיפול שיאצו או רפלקסולוגיה לי ולילדי זה עוזר תמיד...
 
לפי הרופא שלנו טיקים צריכים להיות

לפחות חצי שנה. יתכן ואת ערנית מאוד וגם הילד וזה מעולה אך בלי לחץ. בקורס קצינות שלי במיוחמרוב לחץ העין היתה כואבת גםלי ומגרדת. נגמר הקורס נגמר הגירוד... יום הזכרון ויום השואה כל כך קשים. הוא גם מבין שהוא חי במזרח התיכון וגם פה לא אוהבים אותנו. פשוט גאון בן 6.כל הכבוד שהוא יודע שאת ושיר עוזרים לו. חזקי אותו על כך! אנחנו כאן! במיוחד בשבילך.
 
שלום לך, ממי קטנה
מה שאת

מתארת זה גם סימפטומים פיזיולוגיים וגם רגשיים.
על סמך מה שאת מתארת - קצת קשה להתייחס לשאלתך בהקשר לטוראט.
בהמשך לכך - אני ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר ילדים.
אפשר לחשוב על אפשרות של התייעצות ללא נוכחות הילד.
כמו כן - מומלץ לצלם את הילד במהלך ביצוע ה"טיקים" (או, לכאורה טיקים) ולהראות לרופא.
נשמח אם תעדכני אותנו לאחר הביקור.
 

ממי קטן

New member
תודה על ההתייחסות.

אני בהחלט אנסה להיות יותר ערנית ולראות איך דברים מתפתחים, בנתיים אמרתי לו ששוחחתי עם הרופאה והיא אמרה שהוא בסדר ובכל מה שקשור לזה שהוא לא מצליח "לקחת אויר" ושאין צורך שישים לכך לב. ביקשתי שאם זה ממש מפריע לו שישתה כוס מים. זה כמובן בכדי לראות אם יש לזה השפעה עליו ברגע שהוא יודע שמבחינה רפואית הכל תקין.

אני אחכה עוד חודש חודשיים לראות מה קורה אבל עכשיו אני מרגישה שאני "מחפשת" אצלו דברים וזה גורם לי לאי נוחות ולחץ...
נראה מה יהיה....
שוב תודה
 

LiatH

New member
פחדים מהצבא

"אצלי הילד מאוד מאוד מוטרד מכל נושא הצבא. כל הנושאים שנוגעים בהם ביום הזיכרון וביום השואה. הוא דיי אובססיבי ומתלונן המון שיש לו מחשבות רעות. הוא שואל המון שאלות לגבי ערבים, מחבלים, ובכלל על הפעילות של החיילים בצבא כשהוא מצהיר שהוא לא מוכן להתגייס."

מה שכתבת מתאר יפה מאוד את.... הבן שלי.
מגיל 4 הוא מפחד מהמוות, מהצבא וכמובן שיש לו "תחושות לא טובות" לדבריו.
היום הוא בן 11 וחלק מהפחדים קצת נרגעו, מה גם שהבטחתי לו שהוא לא חייב להיות קרבי.
אבל כל הבלגן התחושתי והריגשי נמצא תמיד ואני מנהלת איתו אינסוף שיחות, על מנת לעשות לו סדר בדברים
כל פעם מחדש ולאפשר לו לעשות את הצעד הבא או להתמודד עם מצב חדש שנוצר.

אגב, אחד הדברים שמשמש לו עוגן ריגשי וביטחון - זה קרב מגע.
הוא מסיים עכשיו שנה שמינית בקרב מגע (התחיל מעט לפני גיל 4),
משמש כעוזר מדריך בפועל זה למעלה משנתיים ועשה בפסח קורס עוזרי מדריכים.
מעבר להשפעה החיובית של פעילות גופנית, יש לו את הביטחון, ש"כשהוא יהיה גדול",
הוא תמיד יוכל להיות מדריך קרב מגע (מה שכנראה יקרה בסביבות גל 16) וזה נותן
לו המון שקט נפשי כשהוא חושב על העתיד.
אם פעם הוא פחד מאוד מכך שהוא יהיה גדול ויצטרך לעבור לבית משלו, היום הוא הרבה יותר רגוע.
 
עוד דוגמה קטנה

התלבטתי אם להוסיף עוד דוגמה, כי זה נכון מה שאמרו קודמי על ההגיון שיש
בבסיס החרדות של בנך ושיש תערובת (כמו תמיד) בין הפיזי והרגשי.
אבל אנחנו לא פורום רפואי, שבו היה חשוב לציין את תדירות
ומשך התופעות וכו' ולהדגיש את כל הדיאגנוזות האפשריות שאינן טוראט. אנחנו
חבורה של הורים עם חוויות אישיות ועצם העובדה שאנחנו חולקים את הרגשות והחוויות
מהווה תמיכה עצומה וגם מקור למידע ופרופורציות.

אני הכרתי מקרוב מאוד (מהילד) את הרגעים המיוחדים האלה שמגיעים מיד אחרי שהראש
נחת על הכרית. פתאום העולם שותק והראש מתחיל לפעול, וממציא תסריטים איומים
שכוללים אסונות לבני משפחה אהובים, או מפלצות שנכנסות גם לחלומות. אז מתעוררות כל השאלות
ואז אני נקראת אליו ורצה הלוך ושוב כשבסוף הרבה פעמים זה כבר מלווה בנשיפות חסרות סבלנות
ואפילו בכעס. תקופות מסויימות עזר מאוד מסאז', ולפעמים שיחה קלילה שמסיחה את הדעת
לכיוונים אחרים בכל מקרה תמיד שאפתי לתת לו כלים לעזור לעצמו, של יהיה תלוי בעזרה שלי.
עם השנים המצב השתפר מאוד, אבל זה בא בגלים (אופייני לסמפטומים של טוראט)
ובכל מקרה בתקופות הקשות, אני תמיד גם שמחה בליבי שהוא עדיין רואה בי כתובת מושיעה
וסומך עלי לספר לי את מחשבותיו הכמוסות ודאגותיו. כמה זמן זה עוד יהיה כך?...

וחוץ מזה, גם הוא פחד תמיד מכך שיצטרך להיות חייל, וזה בעיני טבעי, אבל הרגשתי שאצלו זה
קצת יותר. היינו אומרים לו שילמד טוב ויוכל להתגייס כגאון מחשבים... על ספורט לא חשבתי
למרות שגם הוא עוסק באמנויות הלחימה וקיבל מזה הרבה בטחו ויכולת להתקרב ולהיות במגע עם ילדים
אחרים.
אני לא אומרת שאלה סימנים נאו רמזים וספים לטוראט, רק מספרת כי זה עוזר כשיודעים
שיש עוד ילדים שעברו את אותו הדבר. (ובמקרה הזה גם עוד הורים שעוברים את אותו הדבר...)
לג בעומר שמייח ובטוח
מירושלים.
 
צבא

לקראת הצו הראשון ילדי היה באטרף ה"טקסים" הרימו ראש ואיתם גם ה"פתיל הקצר". דיברנו על הנושא הרבה לפני הצו כדי להרגיע , הילד דאג שמא אבקש הקלות עבורו בגלל הטוראט (הוא לא מכיר בזה ולא מוכן שידעו על כך) ואז היה בטוח שלא יגייסו אותו אבל מצד שני דאג מה כן כדאי לו לומר שם כדי שהוא כן יקבל תפקיד "שווה" ובקיצור נהייה לו בלבלה בראש בגלל הלא נודע.

לאורך כל הדרך שיתפתי אותו בכל פעולה שאני עושה מול הצבא והחלטנו שאני שולחת רק את האבחון של הADHD כדי שהוא יקבל תוספת זמן במבחנים, הבטחתי לו שלא שולחת שום מסמך שנוגע לטוראט הצעתי לו לדבר עם חברים שכבר עברו את התהליך של הצו הראשון כדי לדעת אילו שאלות שואלים בדרך כלל ובכלל מה עושים בצו הראשון.

יום לפני הצו הוא ממש היה לא רגוע והוציא את הכעס עלינו ופשוט "אספנו" אותו ואמרנו לו להיות הכי טבעי ולהגיד רק מה שמתאים לו ולא מה שהסביבה מייעצת וכולל אותנו ההורים... ובקיצור גם אנחנו היינו צריכים הרבה סבלנות וכח. גם מאיתנו זה שאב הרבה אנרגיה כי מצד אחד גם אנחנו ההורים דואגים לקראת ומה הכי נכון בשביל טובת הילד ומצד שני היינו צריכים לשים מסכה ולא להראות את הרגשות שבאמת התחוללו בתוכינו......
 
פחד מהגיוס לצבא הוא בהחלט

טבעי ונורמלי ובעיני ממש לא קשור לטוראט. יכול להיות שהטוראט מעצים את החרדות - אבל לא הייתי עושה מזה עניין יותר מדי. להכיל את הפחד ("זה ממש טבעי ונורמלי") ולעודד (הכללים בהמשך).

מאד חשוב לי להרגיע אותך בכמה היבטים:
א. קודם כל - אין הכנה טובה יותר לצבא מאשר התמחות בקרב מגע. בן של חברה שלי - עשה בדיוק אותו מסלול (אצל דניס הישרדות) וזה עזר לו מאד מול החרדות ובסופו של דבר שירת ב"גולני" במלחמת לבנון השניה (היה בבינת ג'בייל) וכיום הוא מאבטח מטוסים וסטודנט לפסיכולוגיה קלינית... בהחלט יש בהתמחות בתורות לחימה גם הרבה שכל: אנחנו נפחד מדברים שאנו מרגישים שאין לנו שליטה בהם. האימון בקרב מגע מחזק אצל הילד את תחושת המסוגלות - ואני נוטה להניח שעד גיל 18 הביטחון שלו בכוחותיו וביכולותיו יתחזק בהלימה למוטיבציה הגבוהה, שהמערכת כבר תדאג להחדיר בו - אם במסגרת שיעורי גדנ"ע או במסגרת המסע לפולין. הבן שלך מזכיר לי את הבן הבכור שלי (שבכלל לא סבל מטוראט, אלא רק מ- ADD) ובסופו של דבר שירת כחובש קרבי (אחרי שבילדותו מת מפחד מזריקות...).קשה להאמין אילו כוחות הילדים שלנו מגלים בעצמם כשהם באמת רוצים משהו...

ב. אף אחד לא יכריח את בנך לשרת בקרבי אם הוא ירגיש שהוא לא מסוגל. גם לא הצבא. הבעיה היא בד"כ הפוכה - כשהחייל מתעקש על קרבי והוא לא כל כך מתאים...

לכן, אני מציעה לך לעודד את בנך כאשר העניין (של הצבא) עולה בדיוק באותם טעמים שפירטתי למעלה ומעבר לכך - להוקיר את העובדה שהוא מוכן לדבר על הפחדים שלו - בעיני, זה רק מעיד שיש לו הרבה אומץ לשתף אתכם. שימשיך כך

 

שביק

New member
שלום רב ממי קטן, אתיחס לקושי "לקחת אויר",

כדבריו.
הצעתי:- לנסות להוציא את האויר מהריאות בהדרגה. להמשיך להכניס אויר לאט לאט לריאות. ולהוציא לאט לאט כ-שלוש פעמים.

בין שאיפה לנשיפה לספור עד שלוש. אצלנו זה עבד יופי.

בהצלחה ובריאות טובה! משביק
 
למעלה