אתה צודק בדבריך, ואני אוסיף
המקצועיות בארץ אינה כמו בארץ המוצא מכיוון שהמנטאליות שונה. יש כאלה שאינם מוכנים לקבל מרות של מורה. ואני לא מתכוון ליחס מורה - תלמיד בזמן שיעור, אלא לעצם קבלת החומר הנלמד. קראתי ראיונות עם מאסטרים קוריאנים, שנשאלו על ההבדל בין לימוד אומנות לחימה בקוריאה ובארץ מערבית. לכולם הייתה תשובה זהה - בקוריאה לא שואלים יותר מידי שאלות, מבצעים טכניקה בגלל שהמורה אמר, אפילו אם היא נראית מוזרה וללא קשר ללחימה. במערב ובמיוחד בארץ, ישנה נטייה של אנשים לרצות להבין כל דבר בשלב מוקדם, למרות שישנן טכניקות, שהבנת יעילותן ובכלל נחיצותן לוקחת שנים. לשאול שאלות זה טוב, אבל לעיתים המורה אינו יכול לתת הסבר משכנע לפני שהתלמיד לא התנסה אלפי פעמים בתרגול. קח לדוגמה את הנושא של "קי" - אני מתערב שאף אחד אינו יודע להגדיר זאת, רק לאחר שאתה מרגיש, אתה יודע שיש דבר כזה ואתה מתחיל להבין דברים שלא הבנת קודם. רק מיעוט קטן ביותר מהמתאמנים בארץ מאמצים את אומנות הלחימה כדרך חיים ובאמת יורדים לעומקם של דברים, אינם מתפשרים על ליטוש של טכניקה ומתאמנים כל יום כמה שעות. אצל רוב האנשים, אומנות הלחימה רק בגדר חוג או פעילות ספורטיבית של פעמיים שלוש בשבוע. לא מספיק כדי להיות מקצוען. בקוריאה למשל, מתאמנים יום יום וזה הופך לדרך חיים. ראוי לציין שיש בארץ מורים מצויינים, אמנם מעט מאוד מהם, אכן ברמת ארץ המוצא של האומנות. נקודה נוספת, והיא לדעתי הכי קריטית, זו העובדה שבארצנו קשה לפתח שיטה שאינה ספורט או ספורט אולימפי. ראה מה קרה לג´ודו ולטאיקוונדו כשהפך לספורט אולימפי, לעומת שיטות מסורתיות (ואפילו טאיקוונדו מסורתי - כמה יש בארץ ?). שיטה שהיא ספורט מקבלת תמיכה מהרבה גורמים ושיטה שאינה ספורט תלויה בהצלחה של נציגה בארץ. בקוריאה ישנו ארגון על, המאגד בתוכו את אומנויות הלחימה הקוריאניות המסורתיות שאינן ספורט. ארגון זה מוכר ע"י הממשלה ומשרד הספורט הקוריאני ונתמך על ידם. לעומת זאת בארץ, על מנת שאומנות לחימה תתפתח צריך מדריכים שיעברו קורס של וינגייט כי חוק הספורט כופה עצמו עליהם. אבל אין קורס מדריכים לכל ענף - אז מה עושים ? זו בעייה. למשרד המדע והספורט אין עניין לתמוך בענפים כאלה כי אין מדליות, אבל בכל זאת כופה עליהם את חוק הספורט. בנוגע לחלק השני "אסור להינעל על סגנון אחד" - נכון !!! ואני ארחיב מעט. בדרך כלל תלמיד אינו מכיר סגנונות רבים ורק את שלו שהוא משוכנע שהוא הכי מתאים לו. לכן כדאי לבדוק שיטות שונות גם במקביל להיותך תלמיד בשיטה מסויימת. זה מה שקרה לי שלמדתי טאיקוונדו. תמיד בדקתי עוד שיטות והתאמנתי עם תלמידים משיטות אחרות. לבסוף גיליתי שיטה שיותר מתאימה לי - הפקידו. גם כעת אני להתאמן עם כמה שיותר אנשים משיטות שונות, ואפילו אני מנסה לעבוד איתם בשיטה שלהם כדי להבין יותר לעומק במה דברים אמורים. זאת במקביל לשיטה אותה אני הכי אוהב. דבר שלדעתי אין לעשות הוא לעבור תדיר (אחת לכמה שנים) משיטה לשיטה. אם תעשה כך אתה לא תהיה מסוגל ללמוד מספיק זמן כדי לרדת לעומקם של דברים - ואפילו אם קיבלת חגורה שחורה, עדיין הידע הוא שטחי ויש להוסיף עליו עוד מהשיטה שלך. לכן לא כדאי למהר לעבור משיטה לשיטה. אם ראית משהו שחסר לך בשיטתך, למד אותו ממקצוען ותחבר אותו לידע שצברת מהשיטה שאתה עוסק בה. לסיכום - כדאי ללמוד לעומק שיטה אחת במשך זמן של חיים, אך להוסיף ולסגור קצוות משיטות אחרות שאצלן טכניקה מסויימת יותר מפותחת. למשל, לתלמיד אייקידו הייתי ממליץ אם זה עניינו, ללמוד מספר בעיטות משיטה קוריאנית, אך להמשיך וללמוד אייקידו.
