טיפוסי אישיות
בהמשך לויכוח שלי עם אימאג'ין על אשליה ואי-אשליה באינטרנט. הרבה אנשים מזלזלים בתיאוריות על טיפוסי אישיות ומבחני אישיות המבוססים עליהן, אבל אני מצאתי שאחת התיאוריות האלה מועילה לי בחיי היומיום (אם כי אני לא אבסס עליה שום דבר יותר מרחיק לכת מזה) ואלו התיאוריות המודרניות המתבססות על הפרמטרים של יונג: 1. מופנם לעומת מוחצן 2. אינטואיטיבי (נוטה להסתמך יותר על תחושות "פנימיות", על "ידע" "פנימי") לעומת חש (נוטה להסתמך יותר על מידע המופק באמצעות החושים) 3. חושב - מרגיש 4. שופט - תופס (Judging - Perceptive) אלה לא ניגודים דיכוטומיים, אלא מעין סקאלה שהאדם נוטה בה יותר לכיוון אחד או לכיוון האחר. בשעה שבפרמטרים השלישי והרביעי האוכלוסיה נחלקת ל - 50-50%, בפרמטרים הראשון והשני רק כרבע מן האוכלוסיה (לפחות במערב) הם מופנמים וכרבע מן האוכלוסיה הם אינטואיטיביים. המונחים האלה במובנים של יונג וממשיכי דרכו שונים מן המובנים הפופולריים ולא נכנס אליהם כאן. אני אציין רק ש"מופנם" לא אומר בהכרח "סגור" כמו במונח הפופולרי - מבחינה חברתית, מופנמים נוטים לקיים חברויות עם מעט אנשים בעוד שמוחצנים נוטים לקיים חברויות עם הרבה אנשים, אבל החברויות של המופנמים הן עמוקות יותר ושל מוחצנים שטחיות יותר - זו נטיית אישיות, לא כורח המציאות. למופנמים יכולים להיות קשרים מאד אינטימיים ופתוחים, אבל הם בד"כ מגלים את צפונות ליבם רק למעטים. למונחים האלה יש עוד מובנים שלא קשורים בצד החברתי אלא בגישה לחיים בכלל. ואציין גם שאנשים הנוטים יותר לצד האינטואיטיבי מדגישים יותר את החוויות והצדדים המנטליים, הרגשיים, ה"רוחניים" (לאו דווקא במובן הדתי, אם כי זה די נפוץ), בפרט אם הם גם מופנמים, בעוד שאנשים שנוטים יותר לצד החש מדגישים יותר דברים קונקרטיים, מוחשיים. (בפועל יש מחלוקת סביב אילו תכונות שייכות למופנם ואילו לאינטואיטיבי ומה יותר מכריע, אני ציינתי דיעה אחת). זה לא אומר שאנשים אינטואיטיביים לא עוסקים במדע או בתחומים של ידע "קשה", או שאנשים "חשים" אינם חווים חוויות רגשיות או רוחניות עמוקות, זה אומר רק על מה הם נוטים יותר להשען ובאיזו סביבה הם מרגישים יותר בבית. אני אציין גם שאף צד בפרמטרים הללו אינו נחשב בתיאוריות האלה למשהו שלילי. בניגוד לחברה שלנו, בה "מופנם" נאמר לרוב כטעם לפגם, ובה "מרגיש" נחשב לנחות מ"חושב". אלה פשוט תכונות שמשמעותן גישות שונות למציאות ולחיים והדגשה של דברים שונים. רוב התפיסות הפופולריות שלנו מתבססות על מושגיהם של המוחצנים וה"חשים" כי הם הרוב באוכלוסיה. מושגיהם של המופנמים והאינטואיטיביים הרבה פחות מובנים, לעיתים רבות אפילו לעצמם, כי התכונות שלהם מתפרשות באופן שגוי ע"י הרוב הדומיננטי ונחשבות בתרבות שלנו לפגמים. למה הכנסתי את זה לפה? כי יש לי חשד שמופנמים-אינטואיטיבים, ובפרט אינטואיטיבים (גם המוחצנים שבהם), מרגישים יותר בבית ויותר נוח באינטרנט מאשר מוחצנים-חשים, בפרט חשים (גם המופנמים שבהם). לצורך העניין, אני מוציאה במבחני האישיות האלה 9 (מתוך 10) לכיוון המופנמות ו- 8 לכיוון האינטואיטיביות (המספרים רק לצורך המחשה), מה שהופך אותי ל"מקרה קיצוני" וגם למעין "חיזר" בחברה שלנו. אני מתחברת מאד בקלות לאמצעי תקשורת שהם יותר מנטליים ופחות בקלות לאמצעי תקשורת שמתבססים על רשמים יותר קונקרטיים, ואמצעי התקשורת המנטליים גם מספקים אותי מאד. אני מרגישה שהעולם הקונקרטי משלה, שפרטים קונקרטיים כמו מה אדם עושה לפרנסתו ואיפה הוא ממוקם בזמן ובמרחב הם טריוויאליים ומסיחים את תשומת הלב מהדבר האמיתי, שהוא מה שהאדם חושב ומרגיש וחווה (המיקום בזמן ובמרחב חשוב מבחינת השפעה תרבותית וכאלה, אבל לא כל כך בפני עצמו). אני רואה באדם (וגם בחיות אחרות) ישות מנטלית לפני הכל (ההבחנה שלי בין גוף ונפש קצת שונה מן המקובל מלכתחילה). אני גם חושבת ששפת הגוף מטעה ושהעיניים ממש אינן ראי הנשמה (אני קצרת רואי כמעט 30 שנה, העיניים שלי נטולות הבעה, לא בגלל תכונות האישיות שלי, אבל כשאני מסירה את המשקפיים יש לי "מבט חודר", גם כן לא בגלל איזו תכונת אישיות, אלא בגלל שאני מתאמצת לראות משהו). הגישה הזו שלי לחיים תקפה ורציונאלית בדיוק כמו גישות אחרות, כי היא מתבססת על הצרכים והשאיפות שלי, כפי שגישות אחרות מתבססות על הצרכים והשאיפות של בעליהן. מה שהאינטרנט מספק לי הוא עושר של אפשרויות בתחומי החוויות המנטליות. ואני, כאמור, מחשיבה את הצדדים המנטליים לצדדים המרכזיים ביותר בהוויה שלי (והמעניינים ביותר בזולת).
בהמשך לויכוח שלי עם אימאג'ין על אשליה ואי-אשליה באינטרנט. הרבה אנשים מזלזלים בתיאוריות על טיפוסי אישיות ומבחני אישיות המבוססים עליהן, אבל אני מצאתי שאחת התיאוריות האלה מועילה לי בחיי היומיום (אם כי אני לא אבסס עליה שום דבר יותר מרחיק לכת מזה) ואלו התיאוריות המודרניות המתבססות על הפרמטרים של יונג: 1. מופנם לעומת מוחצן 2. אינטואיטיבי (נוטה להסתמך יותר על תחושות "פנימיות", על "ידע" "פנימי") לעומת חש (נוטה להסתמך יותר על מידע המופק באמצעות החושים) 3. חושב - מרגיש 4. שופט - תופס (Judging - Perceptive) אלה לא ניגודים דיכוטומיים, אלא מעין סקאלה שהאדם נוטה בה יותר לכיוון אחד או לכיוון האחר. בשעה שבפרמטרים השלישי והרביעי האוכלוסיה נחלקת ל - 50-50%, בפרמטרים הראשון והשני רק כרבע מן האוכלוסיה (לפחות במערב) הם מופנמים וכרבע מן האוכלוסיה הם אינטואיטיביים. המונחים האלה במובנים של יונג וממשיכי דרכו שונים מן המובנים הפופולריים ולא נכנס אליהם כאן. אני אציין רק ש"מופנם" לא אומר בהכרח "סגור" כמו במונח הפופולרי - מבחינה חברתית, מופנמים נוטים לקיים חברויות עם מעט אנשים בעוד שמוחצנים נוטים לקיים חברויות עם הרבה אנשים, אבל החברויות של המופנמים הן עמוקות יותר ושל מוחצנים שטחיות יותר - זו נטיית אישיות, לא כורח המציאות. למופנמים יכולים להיות קשרים מאד אינטימיים ופתוחים, אבל הם בד"כ מגלים את צפונות ליבם רק למעטים. למונחים האלה יש עוד מובנים שלא קשורים בצד החברתי אלא בגישה לחיים בכלל. ואציין גם שאנשים הנוטים יותר לצד האינטואיטיבי מדגישים יותר את החוויות והצדדים המנטליים, הרגשיים, ה"רוחניים" (לאו דווקא במובן הדתי, אם כי זה די נפוץ), בפרט אם הם גם מופנמים, בעוד שאנשים שנוטים יותר לצד החש מדגישים יותר דברים קונקרטיים, מוחשיים. (בפועל יש מחלוקת סביב אילו תכונות שייכות למופנם ואילו לאינטואיטיבי ומה יותר מכריע, אני ציינתי דיעה אחת). זה לא אומר שאנשים אינטואיטיביים לא עוסקים במדע או בתחומים של ידע "קשה", או שאנשים "חשים" אינם חווים חוויות רגשיות או רוחניות עמוקות, זה אומר רק על מה הם נוטים יותר להשען ובאיזו סביבה הם מרגישים יותר בבית. אני אציין גם שאף צד בפרמטרים הללו אינו נחשב בתיאוריות האלה למשהו שלילי. בניגוד לחברה שלנו, בה "מופנם" נאמר לרוב כטעם לפגם, ובה "מרגיש" נחשב לנחות מ"חושב". אלה פשוט תכונות שמשמעותן גישות שונות למציאות ולחיים והדגשה של דברים שונים. רוב התפיסות הפופולריות שלנו מתבססות על מושגיהם של המוחצנים וה"חשים" כי הם הרוב באוכלוסיה. מושגיהם של המופנמים והאינטואיטיביים הרבה פחות מובנים, לעיתים רבות אפילו לעצמם, כי התכונות שלהם מתפרשות באופן שגוי ע"י הרוב הדומיננטי ונחשבות בתרבות שלנו לפגמים. למה הכנסתי את זה לפה? כי יש לי חשד שמופנמים-אינטואיטיבים, ובפרט אינטואיטיבים (גם המוחצנים שבהם), מרגישים יותר בבית ויותר נוח באינטרנט מאשר מוחצנים-חשים, בפרט חשים (גם המופנמים שבהם). לצורך העניין, אני מוציאה במבחני האישיות האלה 9 (מתוך 10) לכיוון המופנמות ו- 8 לכיוון האינטואיטיביות (המספרים רק לצורך המחשה), מה שהופך אותי ל"מקרה קיצוני" וגם למעין "חיזר" בחברה שלנו. אני מתחברת מאד בקלות לאמצעי תקשורת שהם יותר מנטליים ופחות בקלות לאמצעי תקשורת שמתבססים על רשמים יותר קונקרטיים, ואמצעי התקשורת המנטליים גם מספקים אותי מאד. אני מרגישה שהעולם הקונקרטי משלה, שפרטים קונקרטיים כמו מה אדם עושה לפרנסתו ואיפה הוא ממוקם בזמן ובמרחב הם טריוויאליים ומסיחים את תשומת הלב מהדבר האמיתי, שהוא מה שהאדם חושב ומרגיש וחווה (המיקום בזמן ובמרחב חשוב מבחינת השפעה תרבותית וכאלה, אבל לא כל כך בפני עצמו). אני רואה באדם (וגם בחיות אחרות) ישות מנטלית לפני הכל (ההבחנה שלי בין גוף ונפש קצת שונה מן המקובל מלכתחילה). אני גם חושבת ששפת הגוף מטעה ושהעיניים ממש אינן ראי הנשמה (אני קצרת רואי כמעט 30 שנה, העיניים שלי נטולות הבעה, לא בגלל תכונות האישיות שלי, אבל כשאני מסירה את המשקפיים יש לי "מבט חודר", גם כן לא בגלל איזו תכונת אישיות, אלא בגלל שאני מתאמצת לראות משהו). הגישה הזו שלי לחיים תקפה ורציונאלית בדיוק כמו גישות אחרות, כי היא מתבססת על הצרכים והשאיפות שלי, כפי שגישות אחרות מתבססות על הצרכים והשאיפות של בעליהן. מה שהאינטרנט מספק לי הוא עושר של אפשרויות בתחומי החוויות המנטליות. ואני, כאמור, מחשיבה את הצדדים המנטליים לצדדים המרכזיים ביותר בהוויה שלי (והמעניינים ביותר בזולת).