המסע לעבר הקשת
New member
טיפול שורש......
מכירים את זה..... יש לזה כמה שלבים. מן הסתם אי אפשר לדלג עליהם. הם קיימים השלבים האלו וכנראה שצריך לעבור אותם אחד אחד. אי אפשר לפספס. כבר מזמן ידעתי. ידעתי שיום אחד זה יגיע. שהכאב יופיע וישאר לתמיד. כי פעם, פעם הוא היה מופיע לזמן קצר ונעלם. כאילו מעצמו, אז נהנתי מהמחשבה שהכאב הזה דמיוני. אבל אחרי כמה זמן, אוליי זמן של הזנחה, רשלנות, אוליי פחד מטיפול, הגיע מצב שהכאב הזה מגיע ככה בלי אישור, בלי הודעה קודמת מראש ומתיישב. הוא נמצא - עובדה. אני עוד מנסה לדחות את הקץ. גם כשכבר העזתי להתקשר, לבקש לקבוע תור, צריך טיפול אין ספק, (ועל הדרך אני בטוחה ימצאו עוד אלף ואחת סיבות לטיפולים קטנים מסביב.) ניסיתי למצא לעצמי אלף ואחת סיבות למה השעה לא מתאימה. איך? איך? איך אני אספיק את הרכבת. ישר חשבתי על האיש ההוא הנהדר, שאם רק אבקש ואומר לו יש לי רכבת להספיק אני צריכה להגיע לטיפול, הוא יעזוב הכל ויגיע. ואני... חושבת על הטיפול, איך אצא ממנו? מה אצא? איך אגיע? כבר בצעד הראשון לעבור את הסף הדלת ירעדו לי הרגליים. לי! לי ירעדו הרגליים. צריך טיפול. המקום רגיש. אי אפשר לגעת בו. מנסה לא לעוות את הפנים בעווית של כאב כשבדיוק משהו נוגע בנקודה, שלא ידאגו מסביבי. והכי חשוב, שלא יגידו לי: אמרנו לך. מנסה לחשוב מאיפה זה בא. הפחד הזה מהטיפול. אני יודעת... כבר מזמן. לפני 16 שנים. רציתי לטפל בזה. ניסו. כמה דרכים. אבל העקשנות של זה. הטיפול היה ארוך וקשה. בסופו של דבר היה צריך לעקור מהשורש ומהר, בלי ההרדמה, לפני שיהיה מאוחר. תגידו קַצַב, תגידו שוחט. אני ישבתי שם. העיניים היו כבר מנופחות מהכאב. אז הנה..... חשפתי ת´פרצוף של השד ה
(ירוק), הוצאתי אותו מהבקבוק...
. אזרתי אומץ. יש לי שבת שלמה להכנה נפשית. יהיה טיפול. יום א´..... אתם חושבים שאגיע? או שאוליי אדחה עוד קצת את הקץ? להגיע קשת
בלי התחמקויות
מכירים את זה..... יש לזה כמה שלבים. מן הסתם אי אפשר לדלג עליהם. הם קיימים השלבים האלו וכנראה שצריך לעבור אותם אחד אחד. אי אפשר לפספס. כבר מזמן ידעתי. ידעתי שיום אחד זה יגיע. שהכאב יופיע וישאר לתמיד. כי פעם, פעם הוא היה מופיע לזמן קצר ונעלם. כאילו מעצמו, אז נהנתי מהמחשבה שהכאב הזה דמיוני. אבל אחרי כמה זמן, אוליי זמן של הזנחה, רשלנות, אוליי פחד מטיפול, הגיע מצב שהכאב הזה מגיע ככה בלי אישור, בלי הודעה קודמת מראש ומתיישב. הוא נמצא - עובדה. אני עוד מנסה לדחות את הקץ. גם כשכבר העזתי להתקשר, לבקש לקבוע תור, צריך טיפול אין ספק, (ועל הדרך אני בטוחה ימצאו עוד אלף ואחת סיבות לטיפולים קטנים מסביב.) ניסיתי למצא לעצמי אלף ואחת סיבות למה השעה לא מתאימה. איך? איך? איך אני אספיק את הרכבת. ישר חשבתי על האיש ההוא הנהדר, שאם רק אבקש ואומר לו יש לי רכבת להספיק אני צריכה להגיע לטיפול, הוא יעזוב הכל ויגיע. ואני... חושבת על הטיפול, איך אצא ממנו? מה אצא? איך אגיע? כבר בצעד הראשון לעבור את הסף הדלת ירעדו לי הרגליים. לי! לי ירעדו הרגליים. צריך טיפול. המקום רגיש. אי אפשר לגעת בו. מנסה לא לעוות את הפנים בעווית של כאב כשבדיוק משהו נוגע בנקודה, שלא ידאגו מסביבי. והכי חשוב, שלא יגידו לי: אמרנו לך. מנסה לחשוב מאיפה זה בא. הפחד הזה מהטיפול. אני יודעת... כבר מזמן. לפני 16 שנים. רציתי לטפל בזה. ניסו. כמה דרכים. אבל העקשנות של זה. הטיפול היה ארוך וקשה. בסופו של דבר היה צריך לעקור מהשורש ומהר, בלי ההרדמה, לפני שיהיה מאוחר. תגידו קַצַב, תגידו שוחט. אני ישבתי שם. העיניים היו כבר מנופחות מהכאב. אז הנה..... חשפתי ת´פרצוף של השד ה