טיפול פגום
אני יודע שיש בפורום הזה כמה מטפלים אלטרנטיביים אז רציתי לשאול את דעתכם על המקרה הבא: אני הולך לטיפול כבר יותר משנה, וכבר כמה זמן היתה לי תחושה שמשהו לא עובד, מין מועקה שקטה כזאת הסיבה שהתחלתי את הטיפול היתה המון רגשי אשמה ותחושה שאני לא ראוי לאהבה (התחלתי את הטיפול כמה זמן אחרי סיום של קשר זוגי שעשה לי מאוד רע) הענין הוא ששתי הבעיות האילה הן לא אחת תוצאה של השניה, כל אחת היא נפרדת ובאה ממקום אחר. הענין הוא שהמטפלת שלי, מהרגע הראשון שאמרתי לה שאני פוחד שלא יאהבו אותי כמו שאני, שאני פוחד שלא יראו בי בן אדם שראוי שיאהבו אותו, אמרה לי שהסיבה היחידה לזה היא שאני לא אוהב דברים בתוך עצמי, שזה כנראה בא מהרגשות אשמה, וברגע שאני אקבל את כל מה שיש בי זה גם מה שאני אקבל מבחוץ - אנשים שיקבלו ויאהבו אותי כמו שאני. אין לי ספק שזה נכון, אבל הבעיה היא שהתחושה הזאת של לא להיות ראוי לאהבה מעולם לא נבעה מהמקום הזה! היא מעולם לא היתה תוצאה של חוסר קבלה של משהו בתוכי! לא היה לה שום קשר לאם אני חושב שמה שאני עושה ומרגיש זה בסדר או שאני חושב שאני חלאת אדם.. (זאת אמונה שרק אומרת שככה אני בלי שום קשר למה שאני אעשה או אחשוב או כל דבר אחר) אז במקום שזה יעזור לי להתגבר על הפחד הזה, ועל התחושה שלא יאהבו אותי, זה יצר עוד סיבה לחשוב שלא יאהבו אותי! זה גרם לי להרגיש לחוץ, לחפש בתוכי דברים שחלקם לא קיימים בכלל, זה בעצם יצר עוד אמונה שלילית שרק גרמה לי לסבול, כי אפילו שזה נכון, שמחשבה יוצרת מציאות, זה גרם לזה שרוב המחשבות שמעולם לא הפריעו לי פתאום הפכו להיות עוד סיבות לזה שאני אפלד מזה שלא יאהבו אותי. אני מניח שהיא לא התכוונה שזה יצא ככה, אבל איך היא יכלה לפספס דבר כזה, בעיני חלק מהתפקיד של המטפל זה לראות דברים שהמטופל לא תמיד יכול לראות, ואם אין לה את זה, אם היא לא רואה אותי אלא רק הולכת לפי הטאוריה, איזה מין מטפלת היא?? אשמח לשמוע את דעתכם.
אני יודע שיש בפורום הזה כמה מטפלים אלטרנטיביים אז רציתי לשאול את דעתכם על המקרה הבא: אני הולך לטיפול כבר יותר משנה, וכבר כמה זמן היתה לי תחושה שמשהו לא עובד, מין מועקה שקטה כזאת הסיבה שהתחלתי את הטיפול היתה המון רגשי אשמה ותחושה שאני לא ראוי לאהבה (התחלתי את הטיפול כמה זמן אחרי סיום של קשר זוגי שעשה לי מאוד רע) הענין הוא ששתי הבעיות האילה הן לא אחת תוצאה של השניה, כל אחת היא נפרדת ובאה ממקום אחר. הענין הוא שהמטפלת שלי, מהרגע הראשון שאמרתי לה שאני פוחד שלא יאהבו אותי כמו שאני, שאני פוחד שלא יראו בי בן אדם שראוי שיאהבו אותו, אמרה לי שהסיבה היחידה לזה היא שאני לא אוהב דברים בתוך עצמי, שזה כנראה בא מהרגשות אשמה, וברגע שאני אקבל את כל מה שיש בי זה גם מה שאני אקבל מבחוץ - אנשים שיקבלו ויאהבו אותי כמו שאני. אין לי ספק שזה נכון, אבל הבעיה היא שהתחושה הזאת של לא להיות ראוי לאהבה מעולם לא נבעה מהמקום הזה! היא מעולם לא היתה תוצאה של חוסר קבלה של משהו בתוכי! לא היה לה שום קשר לאם אני חושב שמה שאני עושה ומרגיש זה בסדר או שאני חושב שאני חלאת אדם.. (זאת אמונה שרק אומרת שככה אני בלי שום קשר למה שאני אעשה או אחשוב או כל דבר אחר) אז במקום שזה יעזור לי להתגבר על הפחד הזה, ועל התחושה שלא יאהבו אותי, זה יצר עוד סיבה לחשוב שלא יאהבו אותי! זה גרם לי להרגיש לחוץ, לחפש בתוכי דברים שחלקם לא קיימים בכלל, זה בעצם יצר עוד אמונה שלילית שרק גרמה לי לסבול, כי אפילו שזה נכון, שמחשבה יוצרת מציאות, זה גרם לזה שרוב המחשבות שמעולם לא הפריעו לי פתאום הפכו להיות עוד סיבות לזה שאני אפלד מזה שלא יאהבו אותי. אני מניח שהיא לא התכוונה שזה יצא ככה, אבל איך היא יכלה לפספס דבר כזה, בעיני חלק מהתפקיד של המטפל זה לראות דברים שהמטופל לא תמיד יכול לראות, ואם אין לה את זה, אם היא לא רואה אותי אלא רק הולכת לפי הטאוריה, איזה מין מטפלת היא?? אשמח לשמוע את דעתכם.
