טיפול בקרובים... שרשור שעדיין נושם
- פותח הנושא טאוֹ
- פורסם בתאריך
freearth10
New member
כוונתי היא
שאין סיטואציה בה את נותנת חינם. יתכן שאת מקבלת חזרה במטבע שונה, אבל את תמיד מקבלת.
שאין סיטואציה בה את נותנת חינם. יתכן שאת מקבלת חזרה במטבע שונה, אבל את תמיד מקבלת.
אלישוע הומיאופת קלסי
New member
../images/Emo45.gif
אלישוע הומיאופת קלסי
New member
../images/Emo45.gif הוא שאמרתי במילים אחרות
אלישוע הומיאופת קלסי
New member
אהלן
שרשור מרתק
תודה טאו, שהעלית את הנושא. כנראה שיש נושאים שלא משנה כמה פעמים נדבר עליהם, זה עדיין יעשיר אותנו וייקח אותנו למקומות רבים, אפילו בלתי צפויים. גם אני מטפלת בבני משפחה, למרות שאני חושבת שזה לא רעיון ממש טוב. ויש לי כמה דוגמאות: 1. טיפלתי בקרובת משפחה שהיתה מאושפזת ובמצב עגום. הלכתי פעם ביומיים לבית החולים, תמורת תשלום לא גבוה. לאט לאט היא לחצה שאוריד את המחיר. המשכתי לבקר אותה בביתה, והיא הערימה תנאים, למשל שאבוא רק בשמונה בערב, דבר שהיה קשה לי לבצע, הורידה שוב את המחיר (התנגדות לא הועילה) בהמשך שאקח אותה לשרותים (היא נכה) ועוד דברים שלא רציתי לעשות. בסופו של דבר הגענו למצב בו אני מסתכלת על השעון ומחכה שהזמן יעבור, ויוצאת מהטיפולים בהפסדים כלכליים. הכל בשביל שתרגיש טוב יותר, מכיוון שהמצב באמת היה בכי רע וזו היתה מצווה והמעט שיכולתי לעשות. הטיפולים עזרו מאוד והיא הצליחה ללכת אחריהם מהר והרבה, דבר שגרם לכאבים כי זה נעשה ללא פיקוח. קרובי המשפחה פירשו את זה ככאבים שנבעו מהטיפול... אם לומר את האמת, היא עלתה לי על העצבים, ובשלב מסויים הפסקתי ללכת. היא רצתה מאוד שאמשיך לבוא אבל כל הסיפור הזה גרם לי לסלידה ממנה. מאז גם ביקרתי אותה לעיתים מאוד רחוקות, ובכל פעם היא ביקשה שאטפל בה וסירבתי. היום אני לא מתחרטת שעשיתי את זה, אבל כן הייתי צריכה להיות חזקה יותר ולהעמיד גבולות. 2. טיפלתי בכמה חברים ובבני משפחה, ואלה שכאב להם או שפחדו ממחטים נטו לתת הרבה יותר ביטוי לפחד ולכאב, לפעמים באופן מאוד דרמטי, דבר שהקשה מאוד וגם עיצבן אותי. חברה אחת פשוט צעקה עלי במהלך הדיקור. 3. טיפלתי כמעט בכל בני המשפחה שלי, ולפעמים זה הגיע למצב שבו הגעתי לארוחה בשבת וכולם ביקשו טיפול, לא רק בשביל הכייף. לאחותי היתה דלקת עיניים, לאחי כאב הגב וכו'. מצאתי את עצמי עובדת בשבת, ובשלב מסויים הייתי צריכה להבהיר להם שיש יום אחד בשבוע שבו אני לא רוצה לשמוע על מחלות, ושמי שרוצה מוזמן לבוא אלי לקליניקה, שם יותר נוח לי. אבל הם העדיפו את טיפולי הבית... כשהמטפל הוא בן משפחה, הרבה יותר קל להתפנק עליו. 4. טיפול אמיתי מתייחס למצב בו נמצא המטופל. כשאנו מטפלים באמא או בבן זוג, זה פשוט לא הגיוני לתת טיפול שמתייחס לקושי לקבל ולתת אהבה, לדוגמא, או לשנאה עצמית, או לכל דבר אחר שזה לא המקום שלנו להיות בו. ניסיתי לטפל באמי בדיקור מהסיבה הפשוטה שהיא לא רצתה ללכת לטיפול "אמיתי". יצאתי מזה פגועה והסברתי לה שאני הבת שלה, לא מטפלת ולא חברה. 5. בשלב מסויים שלחתי את סבתא שלי לטיפול אצל חברה שמטפלת בשיטת "רולפינג". בתמורה טיפלתי בבעלה של אותה מטפלת. לא קיבלתי על כך תשלום, אבל לראות את החיוך של סבתא שלי אחרי הטיפולים שווה יותר ממליון יורו, וכמות האוכל והמאפים שקיבלתי אחר כך היוו תמורה מספקת...
6. העובדה שעברתי לחו"ל היוותה תמריץ לשתי אחיותי ללכת לטיפול סיני אצל אחד המורים שלי. באחת מהן טיפלתי בארץ אבל תמיד הרגשתי שיש משהו שאני לא עולה עליו. בכל אופן, אני מאושרת מכך שהן הולכות לטיפול אצלו מכיוון שאני בטוחה שהן מקבלות טיפול מעולה בלי רגשות אישיים, דבר שאני לא יכולתי לתת ולכן לא היה טוב מספיק. 7. אם אני אחפש אני אמצא עוד דברים לכתוב, אבל די, מספיק.
תודה טאו, שהעלית את הנושא. כנראה שיש נושאים שלא משנה כמה פעמים נדבר עליהם, זה עדיין יעשיר אותנו וייקח אותנו למקומות רבים, אפילו בלתי צפויים. גם אני מטפלת בבני משפחה, למרות שאני חושבת שזה לא רעיון ממש טוב. ויש לי כמה דוגמאות: 1. טיפלתי בקרובת משפחה שהיתה מאושפזת ובמצב עגום. הלכתי פעם ביומיים לבית החולים, תמורת תשלום לא גבוה. לאט לאט היא לחצה שאוריד את המחיר. המשכתי לבקר אותה בביתה, והיא הערימה תנאים, למשל שאבוא רק בשמונה בערב, דבר שהיה קשה לי לבצע, הורידה שוב את המחיר (התנגדות לא הועילה) בהמשך שאקח אותה לשרותים (היא נכה) ועוד דברים שלא רציתי לעשות. בסופו של דבר הגענו למצב בו אני מסתכלת על השעון ומחכה שהזמן יעבור, ויוצאת מהטיפולים בהפסדים כלכליים. הכל בשביל שתרגיש טוב יותר, מכיוון שהמצב באמת היה בכי רע וזו היתה מצווה והמעט שיכולתי לעשות. הטיפולים עזרו מאוד והיא הצליחה ללכת אחריהם מהר והרבה, דבר שגרם לכאבים כי זה נעשה ללא פיקוח. קרובי המשפחה פירשו את זה ככאבים שנבעו מהטיפול... אם לומר את האמת, היא עלתה לי על העצבים, ובשלב מסויים הפסקתי ללכת. היא רצתה מאוד שאמשיך לבוא אבל כל הסיפור הזה גרם לי לסלידה ממנה. מאז גם ביקרתי אותה לעיתים מאוד רחוקות, ובכל פעם היא ביקשה שאטפל בה וסירבתי. היום אני לא מתחרטת שעשיתי את זה, אבל כן הייתי צריכה להיות חזקה יותר ולהעמיד גבולות. 2. טיפלתי בכמה חברים ובבני משפחה, ואלה שכאב להם או שפחדו ממחטים נטו לתת הרבה יותר ביטוי לפחד ולכאב, לפעמים באופן מאוד דרמטי, דבר שהקשה מאוד וגם עיצבן אותי. חברה אחת פשוט צעקה עלי במהלך הדיקור. 3. טיפלתי כמעט בכל בני המשפחה שלי, ולפעמים זה הגיע למצב שבו הגעתי לארוחה בשבת וכולם ביקשו טיפול, לא רק בשביל הכייף. לאחותי היתה דלקת עיניים, לאחי כאב הגב וכו'. מצאתי את עצמי עובדת בשבת, ובשלב מסויים הייתי צריכה להבהיר להם שיש יום אחד בשבוע שבו אני לא רוצה לשמוע על מחלות, ושמי שרוצה מוזמן לבוא אלי לקליניקה, שם יותר נוח לי. אבל הם העדיפו את טיפולי הבית... כשהמטפל הוא בן משפחה, הרבה יותר קל להתפנק עליו. 4. טיפול אמיתי מתייחס למצב בו נמצא המטופל. כשאנו מטפלים באמא או בבן זוג, זה פשוט לא הגיוני לתת טיפול שמתייחס לקושי לקבל ולתת אהבה, לדוגמא, או לשנאה עצמית, או לכל דבר אחר שזה לא המקום שלנו להיות בו. ניסיתי לטפל באמי בדיקור מהסיבה הפשוטה שהיא לא רצתה ללכת לטיפול "אמיתי". יצאתי מזה פגועה והסברתי לה שאני הבת שלה, לא מטפלת ולא חברה. 5. בשלב מסויים שלחתי את סבתא שלי לטיפול אצל חברה שמטפלת בשיטת "רולפינג". בתמורה טיפלתי בבעלה של אותה מטפלת. לא קיבלתי על כך תשלום, אבל לראות את החיוך של סבתא שלי אחרי הטיפולים שווה יותר ממליון יורו, וכמות האוכל והמאפים שקיבלתי אחר כך היוו תמורה מספקת...
השאלות שהוצפו כאן
השרשור הזה היה מעניין ומעורר מחשבה - עורר אצל כולנו נקודות תורפה וקושיות שאנו מתמודדים אתם יום יום. השאלה הראשונה שהוצפה מעל פני השטח היא לגבי היכולת (הרגשית?) של המטופל להתייחס בצורה המקצועית לקרוב משפחתו עלה גם הנושא של הצורך בהתנתקות ועלה הקושי של ההתחשבנות הכספית אך יש נושא סמוי שעבר כחוט השני בכל מיני תשובות בצורה מעט מעורבבת עם הנושאים האחרים, והוא נושא המחוייבות לטפל במי שפונה אליך: נראה לי שחלק מהחשש שעולה כאן הוא שאם מתחילים לטפל בקרוב משפחה אחד, אזי כל מי שפונה אלי ובכל צורה מחייב אותי לטפל בו. ואז הרבה יותר קל להגיד - אני לא מטפל בקרובים - והפתח לא קיים. אני מודה שזה קושי. חוץ מהמשפחה (אתה כאמור הדברים מסתדרים נהדר ומקובלת על שני הצדדים) אני גם גרה בקיבוץ, ועד לאחרונה "שמרתי בסוד" את העיסוק שלי ברפואה משלימה. לא בדיוק התאמצתי להסתיר, אבל בהחלט ובמודע לא סיפרתי לאף אחד. אותו הקושי שאתם מעלים פה מצד הדודים, עלה אצלי בחוסר רצון להתחיל לטפל באנשים שיש לי מערכת יחסים מורכבת אתם שלא כולה אהבה טהורה. לאחרונה גילו אותי, ואני מקבלת "רמזים" מהסביבה שזאתי וזאתי היתה אצלי בקליניקה והתלהבה ומתה לקבל עיסוי תאילנדי, לזה ולזה יש בעיה ואולי תקחי אותו במחיר מוזל לסדרת טיפולים וכד'. ואני דוחה אותם בטענה של חוסר זמן (מה שנכון מאד דרך אגב), אבל מודעת לזה שזו בריחה מהבעיה האמיתית.
השרשור הזה היה מעניין ומעורר מחשבה - עורר אצל כולנו נקודות תורפה וקושיות שאנו מתמודדים אתם יום יום. השאלה הראשונה שהוצפה מעל פני השטח היא לגבי היכולת (הרגשית?) של המטופל להתייחס בצורה המקצועית לקרוב משפחתו עלה גם הנושא של הצורך בהתנתקות ועלה הקושי של ההתחשבנות הכספית אך יש נושא סמוי שעבר כחוט השני בכל מיני תשובות בצורה מעט מעורבבת עם הנושאים האחרים, והוא נושא המחוייבות לטפל במי שפונה אליך: נראה לי שחלק מהחשש שעולה כאן הוא שאם מתחילים לטפל בקרוב משפחה אחד, אזי כל מי שפונה אלי ובכל צורה מחייב אותי לטפל בו. ואז הרבה יותר קל להגיד - אני לא מטפל בקרובים - והפתח לא קיים. אני מודה שזה קושי. חוץ מהמשפחה (אתה כאמור הדברים מסתדרים נהדר ומקובלת על שני הצדדים) אני גם גרה בקיבוץ, ועד לאחרונה "שמרתי בסוד" את העיסוק שלי ברפואה משלימה. לא בדיוק התאמצתי להסתיר, אבל בהחלט ובמודע לא סיפרתי לאף אחד. אותו הקושי שאתם מעלים פה מצד הדודים, עלה אצלי בחוסר רצון להתחיל לטפל באנשים שיש לי מערכת יחסים מורכבת אתם שלא כולה אהבה טהורה. לאחרונה גילו אותי, ואני מקבלת "רמזים" מהסביבה שזאתי וזאתי היתה אצלי בקליניקה והתלהבה ומתה לקבל עיסוי תאילנדי, לזה ולזה יש בעיה ואולי תקחי אותו במחיר מוזל לסדרת טיפולים וכד'. ואני דוחה אותם בטענה של חוסר זמן (מה שנכון מאד דרך אגב), אבל מודעת לזה שזו בריחה מהבעיה האמיתית.
לי לדוגמא מאוד קשה לטפל
בבני משפחה אני לא מדברת על טיפול חד פעמי אם נתפס הצוואר או לתת עיצה אם כואב הראש אלה אני מדברת על עיניין של טיפול שלם. יש משהו ביחסים של מטפל ומטופל שמאוד קשה ליישם על בני משפחה וחברים. קשה לשים את הגבול. כשאני מטפלת במישהו אני פותחת איתו פצעים כואבים באישיות שלו, אנחנו משוחחים על הכל וגם יותר קל לו להפתח אליי כי הוא לא מכיר אותי. כשאתה מול בני משפחה וחברים זה קצת יותר קשה, כי לא תמיד הם רוצים לשוחח על דברים, הם מפחדים שתשפוט אותם ולפעמים קשה מאוד להגיע למקור הבעיה. עוד צד לדבר הזה היא העובדה שהם רואים בל חבר ולא מטפל. והיחס הוא בהתאם. אני לא עושה למטופלים שלי קיצורי דרך, אני משוחחת איתם המון על זה שצריכה להיות מחוייבות לטיפול אחרת הוא לא יצליח וכשזה בן משפחה הוא מרשה לעצמו לפעמים לזייף, כי מאוד קשה להעביר אותך למעמד של סמכות, איך תהיה סמכות על בן הזוג שלך או על אחד ההורים שלך? מאוד קשה לעשות את המעבר הזה. כי בסופו של דבר מטפל זאת סמכות עם הרבה כוח . אני לא נוהגת לטפל בבני משפחה וחברים יותר מטיפול אחד שהוא ממש למקרה חירום. אני מעדיפה לשלוח אותם למטפלים אחרים. כי יחס של מטפל ומטופל מאוד קשה ליישם עם בני משפחה. חן
בבני משפחה אני לא מדברת על טיפול חד פעמי אם נתפס הצוואר או לתת עיצה אם כואב הראש אלה אני מדברת על עיניין של טיפול שלם. יש משהו ביחסים של מטפל ומטופל שמאוד קשה ליישם על בני משפחה וחברים. קשה לשים את הגבול. כשאני מטפלת במישהו אני פותחת איתו פצעים כואבים באישיות שלו, אנחנו משוחחים על הכל וגם יותר קל לו להפתח אליי כי הוא לא מכיר אותי. כשאתה מול בני משפחה וחברים זה קצת יותר קשה, כי לא תמיד הם רוצים לשוחח על דברים, הם מפחדים שתשפוט אותם ולפעמים קשה מאוד להגיע למקור הבעיה. עוד צד לדבר הזה היא העובדה שהם רואים בל חבר ולא מטפל. והיחס הוא בהתאם. אני לא עושה למטופלים שלי קיצורי דרך, אני משוחחת איתם המון על זה שצריכה להיות מחוייבות לטיפול אחרת הוא לא יצליח וכשזה בן משפחה הוא מרשה לעצמו לפעמים לזייף, כי מאוד קשה להעביר אותך למעמד של סמכות, איך תהיה סמכות על בן הזוג שלך או על אחד ההורים שלך? מאוד קשה לעשות את המעבר הזה. כי בסופו של דבר מטפל זאת סמכות עם הרבה כוח . אני לא נוהגת לטפל בבני משפחה וחברים יותר מטיפול אחד שהוא ממש למקרה חירום. אני מעדיפה לשלוח אותם למטפלים אחרים. כי יחס של מטפל ומטופל מאוד קשה ליישם עם בני משפחה. חן
בקשר לנושאים הכואבים
אני מאד מתחברת עם מה שכתבת, אכן זה קושי גדול ויכול גם להרוס את הקשר הטבעי עם חבר או בן משפחה. נתקלתי גם בצד השני: טיפלתי במישהו חצי קרוב, שכתוצאה מדברים מאד קשים שעבר בחיים הוא מתקשה לתת אמון באנשים. בשיחות נפש שניהלנו מצאתי שהוא מצליח להפתח בפני, כפי שהוא לא יכול להפתח בפני זרים, אבל אין לי כלים לטפל בו בצורה מילולית ואין לי די עצות לתת לו - הצעתי לו טיפול, ואכן בתוך הטיפול הרפלקסולוגי הצלחתי לחזק ולעזור בנקודות שלא יכולתי להגיע אליהן אחרת. ובסופו של דבר הצליח להגיע לטיפול מקצועי שהוא נזקק לו, וקודם לכן לא היה מוכן להפתח אליו.
אני מאד מתחברת עם מה שכתבת, אכן זה קושי גדול ויכול גם להרוס את הקשר הטבעי עם חבר או בן משפחה. נתקלתי גם בצד השני: טיפלתי במישהו חצי קרוב, שכתוצאה מדברים מאד קשים שעבר בחיים הוא מתקשה לתת אמון באנשים. בשיחות נפש שניהלנו מצאתי שהוא מצליח להפתח בפני, כפי שהוא לא יכול להפתח בפני זרים, אבל אין לי כלים לטפל בו בצורה מילולית ואין לי די עצות לתת לו - הצעתי לו טיפול, ואכן בתוך הטיפול הרפלקסולוגי הצלחתי לחזק ולעזור בנקודות שלא יכולתי להגיע אליהן אחרת. ובסופו של דבר הצליח להגיע לטיפול מקצועי שהוא נזקק לו, וקודם לכן לא היה מוכן להפתח אליו.
טיפול בבתזוג בזמן הריון ולידה
בהריון הקודם טופלתי בשיאצו. המטפל, שגם את רעייתו הכרתי, סיפר לי אז שהוא טיפל באישתו לפני כל הריון, במהלכו, בלידה ואחריה. זה טיפול ממושך - לא שיחרור גב תפוס. אבל לי זה נראה יותר כמו דרך של בנהזוג לקחת חלק בהריון, הרבה יותר ממה שרוב הגברים יכולים. האם גם זה נקרא לטעמכם "טיפול בקרובים"? או שמא יש לזה סטטוס אחר לגמרי.
בהריון הקודם טופלתי בשיאצו. המטפל, שגם את רעייתו הכרתי, סיפר לי אז שהוא טיפל באישתו לפני כל הריון, במהלכו, בלידה ואחריה. זה טיפול ממושך - לא שיחרור גב תפוס. אבל לי זה נראה יותר כמו דרך של בנהזוג לקחת חלק בהריון, הרבה יותר ממה שרוב הגברים יכולים. האם גם זה נקרא לטעמכם "טיפול בקרובים"? או שמא יש לזה סטטוס אחר לגמרי.
למה לשים תויות?
קודם כל - בודאי שזה טיפול בקרובים. אבל כפי שציינת, לטיפול הזה יש מהות שהיא שונה מאד מטיפול במחלה או בקושי אישי - יש כאן שותפות של שני בני הזוג בהריון. אני חושבת שזה דבר פשוט נפלא, וגם אם אותו מטפל מאמין, כמו רבים כאן, שאין לטפל בקרובים, הרי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.
קודם כל - בודאי שזה טיפול בקרובים. אבל כפי שציינת, לטיפול הזה יש מהות שהיא שונה מאד מטיפול במחלה או בקושי אישי - יש כאן שותפות של שני בני הזוג בהריון. אני חושבת שזה דבר פשוט נפלא, וגם אם אותו מטפל מאמין, כמו רבים כאן, שאין לטפל בקרובים, הרי שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.
אלישוע הומיאופת קלסי
New member
האם מישהו חשב על הצד המנוגד
שבו הצורך לטפל בקרובים בא מהמטפל? מה קורה אז לדעתכם?
שבו הצורך לטפל בקרובים בא מהמטפל? מה קורה אז לדעתכם?
זווית ראיה חדשה על אויביך
מתוך אמנות האושר, ספר מאת הדאלאי לאמה והווארד ס' קטלר: זווית ראיה חדשה על אויביך עיקר שיטתו של הדאלאי לאמה לשינוי הגישה כלפי אויבינו טמון בניתוח שיטתי והגיוני של תגובתנו האופיינית כלפי אנשים הגורמים לנו נזק. הוא הסביר זאת: "יש להתחיל בבחינת גישתנו האופיינית כלפי יריבינו. באופן כללי מובן שאיננו מאחלים לאויבינו דברים טובים. אך אם יריבך יהיה אומלל עקב מעשיך, האם תמצא בכל מקור לשמחה? אם תחשוב על כך בתשומת לב, תבין שאין דבר גרוע יותר מאשר לשאת את הנטל של רגשות עוינות ושל רצון לגרום נזק לזולת. האם אתה באמת רוצה להיות מרושע עד כדי כך? אם אדם נוקם במישהו, הדבר יוצר מעגל קסמים. אם תנקום בו, הוא ינקום בך חזרה, אתה תחזיר לו כגמולו וחוזר חלילה. כשהדבר קורה ברמה הקהילתית, הוא עלול להמשיך הלאה מדור לדור, ומכך סובלים שני הצדדים. הדבר משבש את כל החיים. אפשר לראות זאת במחנות פליטים, שבהם מלבים את רגש השנאה של קבוצת אנשים כלפי קבוצת אנשים אחרת. זה מתחיל בילדות ונמשך הלאה, והדבר עצוב מאד. כעס או שנאה דומים לחכה בידי דייג, יש להשתדל לא להיתפס בה. יש אנשים הרואים בשנאה כלי המועיל לאינטרס הלאומי. אני רואה בכך דבר שלילי מאד. הוא מעיד על קוצר ראייה. התנגדות לדרך חשיבה זו היא הבסיס להלך הרוח של חוסר אלימות ושל הבנה הדדית." לאחר שקרא תיגר על הגישה האופיינית של אדם כלפי אויביו, המשיך הדאלאי לאמה והציע דרך חלופית להתבונן באויביך, נקודת מבט חדשה שתוכל להשפיע באופן מהפכני על חייו של כל אדם. הוא הסביר: "באופן כללי הבודהיזם מקדיש תשומת לב רבה לגישתנו כלפי יריבים או אויבים. זאת משום ששנאה יכולה להיות המעצור הגדול ביותר להתפתחות חמלה ואושר. אם תוכל לטפח סבלנות וסובלנות כלפי אויביך, יהיה כל השאר קל הרבה יותר – חמלתך כלפי כל הברואים תתחיל לזרום באופן טבעי. בעיני מתרגל רוחני, אויביו של אדם ממלאים תפקיד מכריע בחייו. כפי שאני רואה זאת, חמלה היא התמצית של החיים הרוחניים, ולכן תרגול של סבלנות ושל סובלנות הוא הכרחי להשגת הצלחה מלאה בגילוי אהבה וחמלה. אין גבורה הדומה לסבלנות, כפי שאין מצוקה הגרועה משנאה. מסיבה זו יש לגייס את כל המאמצים כדי שלא לטפח שנאה כלפי אויביך, ולהשתמש בעימות כהזדמנות לתרגול סבלנות וסובלנות. למעשה, יריבך הוא התנאי ההכרחי לתרגול הסבלנות. ללא פעולה מצד היריב לא תתאפשר צמיחה של סבלנות ושל סובלנות. חברינו אינם מעמידים אותנו בדרך-כלל במבחן, ואינם מספקים לנו הזדמנויות לטיפוח סבלנות. רק יריבינו עושים זאת. מנקודת מבט זו אנו יכולים להחשיב את יריבינו כמורים גדולים ולהוקיר אותם על שהעניקו לנו הזדמנות יקרה מפז לתרגול הסבלנות. יש אנשים רבים בעולם, אך רק עם מעטים מהם אנו יוצרים קשר, ועוד פחות מהם גורמים לנו קשיים. לכן כשאתה נתקל בהזדמנות לתרגול סבלנות וסובלנות, עליך להתייחס לכך בהכרת תודה. זוהי הזדמנות נדירה, ממש כמו למצוא במפתיע אוצר שהיה חבוי בביתך. עליך לשמוח ולהיות אסיר תודה ליריבך על שהעניק לך הזדמנות יקרה זו. אם תצליח אי-פעם בתרגול סבלנות וסובלנות, שהם גורמים מכריעים לעקירת רגשות שליליים, יושג הדבר בזכות שילוב מאמציך וההזדמנויות שיריביך העניקו לך. מובן שאדם עשוי לחשוב: ' מדוע עליי להוקיר את יריבי או להבין את תרומתו, כשלא היתה לו מלכתחילה שום כוונה לעזור לי או להעניק לי הזדמנות יקרה זו לתרגול הסבלנות. לא זו בלבד שאין לו כל משאלה או כוונה לעזור לי, יש לו כוונה יזומה וזדונית להזיק לי! לכן, מן הראוי שאשנא אותו – ברור שהוא אינו ראוי ליחס של כבוד'. לאמיתו של דבר, מצבו הנפשי של היריב וכוונתו לפגוע בנו הוא הדבר ההופך את פעולתו לייחודית. שכן אילו היתה זו רק פעולת הפגיעה בנו, היינו שונאים רופאים ומחשיבים אותם ליריבינו, משום שלפעמים הם מכאיבים לנו, כמו בניתוח. איננו מחשיבים פעולות כמו ניתוח כפעולות מזיקות או כפעולות איבה, משום שכוונתו של הרופא היא לעזור לנו. לכן דווקא הכוונה לגרום לנו נזק היא ההופכת את היריב לייחודי ומעניקה לנו הזדמנות יקרה לתרגול סבלנות".
מתוך אמנות האושר, ספר מאת הדאלאי לאמה והווארד ס' קטלר: זווית ראיה חדשה על אויביך עיקר שיטתו של הדאלאי לאמה לשינוי הגישה כלפי אויבינו טמון בניתוח שיטתי והגיוני של תגובתנו האופיינית כלפי אנשים הגורמים לנו נזק. הוא הסביר זאת: "יש להתחיל בבחינת גישתנו האופיינית כלפי יריבינו. באופן כללי מובן שאיננו מאחלים לאויבינו דברים טובים. אך אם יריבך יהיה אומלל עקב מעשיך, האם תמצא בכל מקור לשמחה? אם תחשוב על כך בתשומת לב, תבין שאין דבר גרוע יותר מאשר לשאת את הנטל של רגשות עוינות ושל רצון לגרום נזק לזולת. האם אתה באמת רוצה להיות מרושע עד כדי כך? אם אדם נוקם במישהו, הדבר יוצר מעגל קסמים. אם תנקום בו, הוא ינקום בך חזרה, אתה תחזיר לו כגמולו וחוזר חלילה. כשהדבר קורה ברמה הקהילתית, הוא עלול להמשיך הלאה מדור לדור, ומכך סובלים שני הצדדים. הדבר משבש את כל החיים. אפשר לראות זאת במחנות פליטים, שבהם מלבים את רגש השנאה של קבוצת אנשים כלפי קבוצת אנשים אחרת. זה מתחיל בילדות ונמשך הלאה, והדבר עצוב מאד. כעס או שנאה דומים לחכה בידי דייג, יש להשתדל לא להיתפס בה. יש אנשים הרואים בשנאה כלי המועיל לאינטרס הלאומי. אני רואה בכך דבר שלילי מאד. הוא מעיד על קוצר ראייה. התנגדות לדרך חשיבה זו היא הבסיס להלך הרוח של חוסר אלימות ושל הבנה הדדית." לאחר שקרא תיגר על הגישה האופיינית של אדם כלפי אויביו, המשיך הדאלאי לאמה והציע דרך חלופית להתבונן באויביך, נקודת מבט חדשה שתוכל להשפיע באופן מהפכני על חייו של כל אדם. הוא הסביר: "באופן כללי הבודהיזם מקדיש תשומת לב רבה לגישתנו כלפי יריבים או אויבים. זאת משום ששנאה יכולה להיות המעצור הגדול ביותר להתפתחות חמלה ואושר. אם תוכל לטפח סבלנות וסובלנות כלפי אויביך, יהיה כל השאר קל הרבה יותר – חמלתך כלפי כל הברואים תתחיל לזרום באופן טבעי. בעיני מתרגל רוחני, אויביו של אדם ממלאים תפקיד מכריע בחייו. כפי שאני רואה זאת, חמלה היא התמצית של החיים הרוחניים, ולכן תרגול של סבלנות ושל סובלנות הוא הכרחי להשגת הצלחה מלאה בגילוי אהבה וחמלה. אין גבורה הדומה לסבלנות, כפי שאין מצוקה הגרועה משנאה. מסיבה זו יש לגייס את כל המאמצים כדי שלא לטפח שנאה כלפי אויביך, ולהשתמש בעימות כהזדמנות לתרגול סבלנות וסובלנות. למעשה, יריבך הוא התנאי ההכרחי לתרגול הסבלנות. ללא פעולה מצד היריב לא תתאפשר צמיחה של סבלנות ושל סובלנות. חברינו אינם מעמידים אותנו בדרך-כלל במבחן, ואינם מספקים לנו הזדמנויות לטיפוח סבלנות. רק יריבינו עושים זאת. מנקודת מבט זו אנו יכולים להחשיב את יריבינו כמורים גדולים ולהוקיר אותם על שהעניקו לנו הזדמנות יקרה מפז לתרגול הסבלנות. יש אנשים רבים בעולם, אך רק עם מעטים מהם אנו יוצרים קשר, ועוד פחות מהם גורמים לנו קשיים. לכן כשאתה נתקל בהזדמנות לתרגול סבלנות וסובלנות, עליך להתייחס לכך בהכרת תודה. זוהי הזדמנות נדירה, ממש כמו למצוא במפתיע אוצר שהיה חבוי בביתך. עליך לשמוח ולהיות אסיר תודה ליריבך על שהעניק לך הזדמנות יקרה זו. אם תצליח אי-פעם בתרגול סבלנות וסובלנות, שהם גורמים מכריעים לעקירת רגשות שליליים, יושג הדבר בזכות שילוב מאמציך וההזדמנויות שיריביך העניקו לך. מובן שאדם עשוי לחשוב: ' מדוע עליי להוקיר את יריבי או להבין את תרומתו, כשלא היתה לו מלכתחילה שום כוונה לעזור לי או להעניק לי הזדמנות יקרה זו לתרגול הסבלנות. לא זו בלבד שאין לו כל משאלה או כוונה לעזור לי, יש לו כוונה יזומה וזדונית להזיק לי! לכן, מן הראוי שאשנא אותו – ברור שהוא אינו ראוי ליחס של כבוד'. לאמיתו של דבר, מצבו הנפשי של היריב וכוונתו לפגוע בנו הוא הדבר ההופך את פעולתו לייחודית. שכן אילו היתה זו רק פעולת הפגיעה בנו, היינו שונאים רופאים ומחשיבים אותם ליריבינו, משום שלפעמים הם מכאיבים לנו, כמו בניתוח. איננו מחשיבים פעולות כמו ניתוח כפעולות מזיקות או כפעולות איבה, משום שכוונתו של הרופא היא לעזור לנו. לכן דווקא הכוונה לגרום לנו נזק היא ההופכת את היריב לייחודי ומעניקה לנו הזדמנות יקרה לתרגול סבלנות".
המשך: האם גישה זו מעשית?
האם גישה זו מעשית? תרגול ההתבוננות בבעיותינו באופן שכלתני והלמידה להתבונן בבעיותינו ובאויבינו מזווית ראייה חלופית נראו לי בחיפוש בעל ערך, אך תהיתי באיזו מידה יוכל הדבר לגרום לשינוי יסודי בגישתנו לחיים. נזכרתי שקראתי פעם בראיון, שאחד התרגילים הרוחניים היומיומיים של הדאלאי לאמה הוא לדקלם את תפילת שמונת הפסוקים לאימון התודעה, שכתב במאה ה-11 קדוש טיבטי, לאנגרי ת'נגפה. בין היתר כתוב בה: "כל אימת שאתרועע עם אדם כלשו, מי ייתן ואוכל בעמקי לבבי, לראות את עצמי כנחות מבין הברואים ואת האחר כאיש המעלה… בראותי אנשים רעים מטבעם השקועים בחטא וגורמים סבל לזולת, מי ייתן ואוכל להוקירם, כאילו מצאתי אוצר יקר!... כשאנשים מקנאים בי ונוהגים בי בזדון, מקללים אותי ומוציאים עליי דיבה, מי ייתן ואוכל לקבל את התבוסה באהבה ולהעניק את הניצחון לאחרים!... כשאדם שהשפעתי עליו רוב טובה פוגע בי קשות, מי ייתן ואוכל לראותו כדגול מבין מוריי! קיצורו של דבר, מי ייתן ואעניק אושר ושמחה לכל יצור חי, מי ייתן ואוכל לקחת על עצמי את סבלו ואת מצוקתו של כל יצור עלי אדמות!..." לאחר שנזכרתי בכך, שאלתי את הדאלאי לאמה: "ידוע לי שהקדשת זמן רב לתפילה הזאת, אך האם לדעתך אפשר ליישם אותה בימינו? תפילה זו נכתבה על ידי נזיר שחי במנזר – מקום שבו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא שמישהו ירכל עליך או יספר עליך שקרים מאחורי גבך, ואולי תקבל סטירת לחי מדי פעם. במקרה כזה קל 'להעניק את הניצחון לאחרים' – אך בחברה של ימינו, כשמישהו 'פוגע בך קשות' או 'נוהג בך בזדון', ייתכן שמדובר במעשי אונס, בעינויים, ברצח וכו'. מנקודת מבט זו, לא נראה לי שאפשר ליישם בימינו את הגישה המוצגת בתפילה". חשתי סיפוק רב, שכן נראה לי כי גיליתי הבחנה מבריקה ושנונה למדי. הדאלאי לאמה החריש במשך דקות אחדות, קימט את מצחו כשהוא שקוע בהרהורים עמוקים ואז אמר: "אולי יש משהו בדבריך". אחר כך עבר לדון במצבים שבהן יש להכניס שיוניים בגישה זו, מצבים שבהן יש לנקוט אמצעים חריפים כנגד תוקפנותם של אנשים אחרים כדי למנוע נזק לעצמך או לזולת. בהמשך אותו ערב חשבתי שוב על שיחתנו והתבררו לו שני עניינים. ראשית, נדהמתי מנכונותו הבלתי נלאית של הדאלאי לאמה לבחון מחדש את אמונותיו ואת הרגליו – במקרה זה, נכונות להעריך מחדש תפילה נערצת עליו, שללא ספק נטמעה באישיותו לאחר שנות שינון כה רבות. העניין השני לא היה כה מרנין: יהירותי גברה עליי! היא צצה ועלתה כשהצעתי לו שהתפילה אינה הולמת, מכיוון שאינה מתאימה למציאות הקשה של העולם המודרני. רק לאחר מכן חשבתי על האדם שאתו דיברתי – אדם שאיבד מדינה שלמה עקב אחת הפלישות האכזריות ביותר בהיסטוריה, אדם שחי בגלות במשך יותר מ-40 שנה, בעוד אומה שלמה תולה בו את תקוותיה ואת חלומותיה לחופש. אדם בעל תחושת אחריות עמוקה, שהאזין מתוך חמלה לזרם בלתי פוסק של פליטים, ששפכו בפניו את סיפוריהם על רצח, על אונס, על עינויים ועל השפלות שעברו בני העם הטיבטי תחת עול שלטונם של הסינים. לא פעם ראיתי הבעת עצב ודאגה אין-סופית בפניו כשהקשיב לתיאורים אלה, שהושמעו לעתים קרובות מפי אנשים שחצו ברגל את הרי ההימלאיה (מסע של שנתיים) רק כדי להעיף בו מבט חטוף. הסיפורים לא כללו רק אלימות פיזית. לעתים קרובות סיפרו לו אנשים על ניסיונות לשבור את רוחם של בני העם הטיבטי. פליט טיבטי סיפר לי פעם על "בית הספר" הסיני שבו נדרש לבקר כצעיר בטיבט. הבקרים הוקדשו לשינון וללימוד "הספר האדום" של היושב-ראש מאו. שעות אחר הצהריים הוקדשו לדיווח על מטלות בית שונות. "שיעורי הבית" היו בדרך-כלל אמצעי לחתור תחת רוח הבודהיזם, המושרש עמוק בלב בני העם הטיבטי. לדוגמה, אחד המורים שידע על האיסור הבודהיסטי להרוג בעלי חיים בגלל האמונה שכל יצור חי הוא "בעל תודעה", הטיל על תלמידיו להרוג בעל חיים ולהביאו לבית-הספר למחרת. הציון שניתן לתלמידים היה תלוי בסוג בעל החיים שהרגו: זבוב זיכה את התלמיד בנקודה אחת, תולעת – בשתי נקודות, עכבר – בחמש, חתול – בעשר וכן הלאה (לא מזמן, כשסיפרתי זאת לחבר, הוא נד בראשו בהבעת גועל ואמר: "מעניין כמה נקודות היה מקבל התלמיד אילו הרג את המורה המחריד"). באמצעות תרגיליו הרוחניים – שינון שמונת הפסוקים לאימון התודעה, היה יכול הדאלאי לאמה להשלים עם המציאות, ועם זאת להיאבק באופן פעיל למען חירות וזכויות האדם בטיבט במשך 40 שנה. באותו זמן התמיד בגישה של ענווה ושל חמלה כלפי הסינים, גישה שהעניקה השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם. והנה באתי אני וטענתי שתפילה זו אולי אינה מתאימה ל"מציאות" של העולם המודרני. אני עדיין מסמיק מבושה כל אימת שאני נזכר בשיחה זו.
האם גישה זו מעשית? תרגול ההתבוננות בבעיותינו באופן שכלתני והלמידה להתבונן בבעיותינו ובאויבינו מזווית ראייה חלופית נראו לי בחיפוש בעל ערך, אך תהיתי באיזו מידה יוכל הדבר לגרום לשינוי יסודי בגישתנו לחיים. נזכרתי שקראתי פעם בראיון, שאחד התרגילים הרוחניים היומיומיים של הדאלאי לאמה הוא לדקלם את תפילת שמונת הפסוקים לאימון התודעה, שכתב במאה ה-11 קדוש טיבטי, לאנגרי ת'נגפה. בין היתר כתוב בה: "כל אימת שאתרועע עם אדם כלשו, מי ייתן ואוכל בעמקי לבבי, לראות את עצמי כנחות מבין הברואים ואת האחר כאיש המעלה… בראותי אנשים רעים מטבעם השקועים בחטא וגורמים סבל לזולת, מי ייתן ואוכל להוקירם, כאילו מצאתי אוצר יקר!... כשאנשים מקנאים בי ונוהגים בי בזדון, מקללים אותי ומוציאים עליי דיבה, מי ייתן ואוכל לקבל את התבוסה באהבה ולהעניק את הניצחון לאחרים!... כשאדם שהשפעתי עליו רוב טובה פוגע בי קשות, מי ייתן ואוכל לראותו כדגול מבין מוריי! קיצורו של דבר, מי ייתן ואעניק אושר ושמחה לכל יצור חי, מי ייתן ואוכל לקחת על עצמי את סבלו ואת מצוקתו של כל יצור עלי אדמות!..." לאחר שנזכרתי בכך, שאלתי את הדאלאי לאמה: "ידוע לי שהקדשת זמן רב לתפילה הזאת, אך האם לדעתך אפשר ליישם אותה בימינו? תפילה זו נכתבה על ידי נזיר שחי במנזר – מקום שבו הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לך הוא שמישהו ירכל עליך או יספר עליך שקרים מאחורי גבך, ואולי תקבל סטירת לחי מדי פעם. במקרה כזה קל 'להעניק את הניצחון לאחרים' – אך בחברה של ימינו, כשמישהו 'פוגע בך קשות' או 'נוהג בך בזדון', ייתכן שמדובר במעשי אונס, בעינויים, ברצח וכו'. מנקודת מבט זו, לא נראה לי שאפשר ליישם בימינו את הגישה המוצגת בתפילה". חשתי סיפוק רב, שכן נראה לי כי גיליתי הבחנה מבריקה ושנונה למדי. הדאלאי לאמה החריש במשך דקות אחדות, קימט את מצחו כשהוא שקוע בהרהורים עמוקים ואז אמר: "אולי יש משהו בדבריך". אחר כך עבר לדון במצבים שבהן יש להכניס שיוניים בגישה זו, מצבים שבהן יש לנקוט אמצעים חריפים כנגד תוקפנותם של אנשים אחרים כדי למנוע נזק לעצמך או לזולת. בהמשך אותו ערב חשבתי שוב על שיחתנו והתבררו לו שני עניינים. ראשית, נדהמתי מנכונותו הבלתי נלאית של הדאלאי לאמה לבחון מחדש את אמונותיו ואת הרגליו – במקרה זה, נכונות להעריך מחדש תפילה נערצת עליו, שללא ספק נטמעה באישיותו לאחר שנות שינון כה רבות. העניין השני לא היה כה מרנין: יהירותי גברה עליי! היא צצה ועלתה כשהצעתי לו שהתפילה אינה הולמת, מכיוון שאינה מתאימה למציאות הקשה של העולם המודרני. רק לאחר מכן חשבתי על האדם שאתו דיברתי – אדם שאיבד מדינה שלמה עקב אחת הפלישות האכזריות ביותר בהיסטוריה, אדם שחי בגלות במשך יותר מ-40 שנה, בעוד אומה שלמה תולה בו את תקוותיה ואת חלומותיה לחופש. אדם בעל תחושת אחריות עמוקה, שהאזין מתוך חמלה לזרם בלתי פוסק של פליטים, ששפכו בפניו את סיפוריהם על רצח, על אונס, על עינויים ועל השפלות שעברו בני העם הטיבטי תחת עול שלטונם של הסינים. לא פעם ראיתי הבעת עצב ודאגה אין-סופית בפניו כשהקשיב לתיאורים אלה, שהושמעו לעתים קרובות מפי אנשים שחצו ברגל את הרי ההימלאיה (מסע של שנתיים) רק כדי להעיף בו מבט חטוף. הסיפורים לא כללו רק אלימות פיזית. לעתים קרובות סיפרו לו אנשים על ניסיונות לשבור את רוחם של בני העם הטיבטי. פליט טיבטי סיפר לי פעם על "בית הספר" הסיני שבו נדרש לבקר כצעיר בטיבט. הבקרים הוקדשו לשינון וללימוד "הספר האדום" של היושב-ראש מאו. שעות אחר הצהריים הוקדשו לדיווח על מטלות בית שונות. "שיעורי הבית" היו בדרך-כלל אמצעי לחתור תחת רוח הבודהיזם, המושרש עמוק בלב בני העם הטיבטי. לדוגמה, אחד המורים שידע על האיסור הבודהיסטי להרוג בעלי חיים בגלל האמונה שכל יצור חי הוא "בעל תודעה", הטיל על תלמידיו להרוג בעל חיים ולהביאו לבית-הספר למחרת. הציון שניתן לתלמידים היה תלוי בסוג בעל החיים שהרגו: זבוב זיכה את התלמיד בנקודה אחת, תולעת – בשתי נקודות, עכבר – בחמש, חתול – בעשר וכן הלאה (לא מזמן, כשסיפרתי זאת לחבר, הוא נד בראשו בהבעת גועל ואמר: "מעניין כמה נקודות היה מקבל התלמיד אילו הרג את המורה המחריד"). באמצעות תרגיליו הרוחניים – שינון שמונת הפסוקים לאימון התודעה, היה יכול הדאלאי לאמה להשלים עם המציאות, ועם זאת להיאבק באופן פעיל למען חירות וזכויות האדם בטיבט במשך 40 שנה. באותו זמן התמיד בגישה של ענווה ושל חמלה כלפי הסינים, גישה שהעניקה השראה למיליוני אנשים ברחבי העולם. והנה באתי אני וטענתי שתפילה זו אולי אינה מתאימה ל"מציאות" של העולם המודרני. אני עדיין מסמיק מבושה כל אימת שאני נזכר בשיחה זו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.