טיפה עצוב...
קשה לי להודות בזה,אבל הדמעות יכולות לרדת בכל רגע..וכמובן,כמו שכולם מכירים אותי-צריך הרבה כדי שדבר כזה יקרה. זהו, החיים מתחילים...מה שחיכתי לו 12 שנה,הדבר שהתפללתי להגיע אליו בכל לילה בכתה יא'..אל החופש הזה,החופש עד לצבא. 12 שנה בתוך המסגרת הזאת,שכל כך משעממת אותי..ואולי,אולי עכשיו אני מבינה..כמה שהיא תהיה חסרה לי. לא חשבתי על זה ככה אף פעם, זה לא נתפס לי..זהו.מסיימים. אני לא אספר לאף אחד..כי אף אחד לא יאמין שעצוב ל-י
. אבל הנה, אני בוכה. לא עוד מסגרת עד לצבא...עכשיו החופש,ואני טיפה מפחדת. איך זה לפחד מהדבר שאני הכי אוהבת? לא ברור.באמת לא ברור. טיפה מלווה בחיוך קטן,והלוואי שהיו לי הכוחות לתת פוש חזק אחרון עד לסוף...אבל אולי המילה "סוף" כל כך מעייפת אותי,שכבר אין לי כוחות לתת את הפוש הזה,ולהגיע להישגים טובים יותר.מצטערת. תמיד קשה בסוף. מתחילים לארגן את הספר מחזור,כבר הצטלמנו...ולאסוף כסף בשביל מתנות למורות,ושאף אחד לא ישכח להביא-כי זהו,מעכשיו לא נפגוש את כולם בהרכב מלא.אם בכלל. זה כואב לי...מה אם אני לא אשאר בקשר עם האנשים שרק החיוך שלהם בכל בקר עושה לי טוב? האנשים שאין ביניינו שום קשר טלפוני כמעט,ושום מכנה משותף..חוץ מהבקרים שהיינו יושבים בדשא כולנו וצוחקים על הכל... אני יודעת שאני אתגעגע עוד יותר..ועכשיו זאת רק ההתחלה.. אני עוד לא מעכלת. פאק,זה הגיע. הרגע הזה.. שחיכתי לו כ"כ הרבה זמן.. ופתאום זה מפחיד... הדבר הכי מוזר שקרה לי בחיי...הרגש הכי לא מוסבר,הפחד הכי לא ברור. עוד יהיה לי טוב..
מי היה מאמין שא-נ-י אפחד מהחופש..?!
קשה לי להודות בזה,אבל הדמעות יכולות לרדת בכל רגע..וכמובן,כמו שכולם מכירים אותי-צריך הרבה כדי שדבר כזה יקרה. זהו, החיים מתחילים...מה שחיכתי לו 12 שנה,הדבר שהתפללתי להגיע אליו בכל לילה בכתה יא'..אל החופש הזה,החופש עד לצבא. 12 שנה בתוך המסגרת הזאת,שכל כך משעממת אותי..ואולי,אולי עכשיו אני מבינה..כמה שהיא תהיה חסרה לי. לא חשבתי על זה ככה אף פעם, זה לא נתפס לי..זהו.מסיימים. אני לא אספר לאף אחד..כי אף אחד לא יאמין שעצוב ל-י
