טיסת המחשה 1
במהלך הסמסטר השביעי ללימודי בטכניון הצעתי לחברי הסטודנטים טיסות המחשה בנושאים הנלמדים במסגרת המקצוע "מכניקת הטיס 1". כמובן שהראשונים שעטו על המציאה היו העתודאים (שכונו, להרגיזם, העתודיקטים). אותו זן יקר (ונכחד לצערי) שהיו עוד בשלב של צבירת החוויות בחיים, רווקים, עליזים, וכמובן, התלמידים הכי טובים בפקולטה לאווירונוטיקה (בלי להכנס לסיבות השנויות במחלוקות ולוויכוחים שהיו מתעוררים בין ה"קשישים" בגלים מחזוריים של לפחות פעם בשבוע). הצלחתי להטיס כשמונה סטודנטים, כולם עתודאים, לפני הבוחן הראשון במקצוע מרתק וקשה זה. חלקם בססנה 150 (האבא של ה- 152) וחלקם בפייפר קאב (18 – PA). והרי פלא, באופן מקרי, בלי כל קשר לטיסה, שאלה של מזל, אלה שטסו איתי הם שהצליחו בבוחן הראשון שהיה בלתי נסבל בעיני רבים. כמובן שביום שלמחרת רשימת המעונינים לטוס איתי טפחה וגדלה לבלי הכר. מוטי היה אחד מהעתודאים שלא היה בסבב ההמחשות הראשון. היום, הרבה שנים לאחר מעשה אני אולי מבין למה. לא הצטערתי יותר מדי שלא טס איתי משום שהיה אחד העתודאים המעצבנים ביותר. רעשן, שחצן לא קטן, כולו בן עשרים ואחד, ומוציא ציונים גבוהים במיוחד. כמובן שבסבב השני של טיסות ההמחשה הוא היה הראשון להרשם. אולי חשש לציונו במקצוע "מכניקת הטיס" ואולי רצה להרגיש "IN". טסנו באזור האימונים, שנינו בססנה 150 הכי ענתיקה שהייתה בשדה באותה תקופה. יש ימים שבהם תשוקת הטיסה, מחד, וחסרון הכיס מאידך, שוללים ממך כל תבונה מיקצועית, ואתה מוצא עצמך עם איזו עגלה מקרטעת בשמים שכל יתרונה הוא מחירה המוזל. הדגמתי (איתו יחד) איך משיכה איטית של הסטיק גורמת להורדת מהירות ודחיפתו קדימה גורמת למהירות המטוס לעלות. לא נתתי לבי לתיקוניו ההפוכים (כשמהירות המטוס ירדה הוא הגביר את המשיכה), וגם שאגת היוהוו בזמן ההזדקרות העדינה שבצענו לא הדליקה לי, עדיין, אור אדום, הטייס הטירון שרק מטעמי בושה איני מציין את מספר שעות הטיסה שהיו לי באותם ימים (דו ספרתי). יכול מאוד להיות שאפילו די נהניתי לראות את מר "פה גדול", השחץ הקטן, האינגלה זב החוטם, נבהל… המשכנו בהמחשה של תמרון "השמונה השוכב". לתרגיל זה היה, לדעתי באותם ימים, ערך דידקטי יוצא מהכלל (פניה מתואמת, גרר מאזנות כשהופכים הטיה, תוספת כוח מנוע בפניה בגלל אובדן העילוי, הגידול בכוח הסטיק בעליית ספרת העומס, תחושת הג´י וכו´). למי ששכח הרי המושבים בססנה מסודרים אחד ליד השני (Side By Side, בניגוד לפייפר קאב ששם יושבים אחד אחר השני, TANDEM). בצענו את החצי הראשון של השמינייה בפניה ימנית. זה המצב שאני הטייס היושב משמאל נמצא למעלה, ומוטי, היושב בצדו ימין של התא, נמצא למטה (קרוב יותר לאדמה). בסיום החצי הראשון גלגלתי עדינות תוך שאני מפנה את תשומת לבו לשאיפת אף המטוס להתרומם מעל האופק והתחלתי פניה שמאלית. שניות ספורות לקח לכוח הכבידה לנצח את כוחות האווירודימיקה והדלת שלידי נפתחה. רוח עזה מלווה ברעשים הציפה את התא. קשה לומר שהתרגשתי, משום שבמטוס ישן זה כבר ארעה לי תופעה זו מספר פעמים בעבר. לא אסון גדול, ואם זה לא במהלך המראה זו גם לא בעיה בטיחותית מי יודע מה. גלגלתי המטוס בעדינות למצב מאוזן בכדי לסגור את הדלת מבלי להלחם בגרביטציה העויינת שפתחה אותה. כשאנחנו במצב מאוזן הפניתי מבט חטוף אל מהנדס האווירונוטיקה הכמעט מדופלם שלצידי. איני יודע האם צבעו הלבן הוא שגרם לי לשטות הבלתי מוסברת, או אולי שאיפת הנקם על ציוניו הגבוהים בתרמודימיקה, זרימה ומבנים אווירונוטיים 2 היא שעוררה את רוח השטות שנכנסה בי. הבטתי בו כשהדלת שלצידי עדיין פתוחה וכל מה שאמרתי היה: "להתראות מוטי ידידי, אני קופץ". לא חברים יקרים, קוראי אחוזי האימה. אין מצנחים במטוס זה וזו הייתה הבדיחה הכי טפלה שעשיתי בחיי הארוכים. לא הספקתי לחזור בי עם ה"ססתתםם" המהולל, וגם הסברי שאין מצנח ובגובה 2000 רגל אני מפחד לקפוץ, נפלו על אוזניים שמזמן הפסיקו להבין מה הן שומעות. השתתפתי במלחמה יומכיפור כלוחם, ראיתי אנשים בהלם כשעוד קראו לזה שוק, אבל מה שראיתי עכשיו היה פשוט לא יתואר. גם הדלת הסגורה לא שפרה את המצב. הבחור הירוק קפץ עלי, חיבק אותי בחיבוק אימתני למנוע ממני מלקפוץ, וגם לשלול ממני את היכולת להטיס את המטוס, ופרץ בבכי שלא שמעתי מימי. "עכשיו לנחות!!!" יבב. "תשחרר אותי שאוכל לנחות ותשתוק שאוכל לדבר בקשר" הייתה תשובתי למומיה הזועקת שלידי (המומיות בדרך כלל שותקות, אבל כאן יש לנו מקרה יוצא דופן). נחתתי בנוהל "תקלת קשר" והבחור יצא מהמטוס ונשכב על אמא אדמה בלי יכולת להזיזו ממקומו… למה נזכרתי עכשיו?! לא ראיתי את מוטי כעשרים וחמש שנים. פגשתי אותו לפני שבוע בשדה התעופה של הרצליה (מרכיב "התקנות אווירונוטיות" על איזה מטוס שיין) והזמנתי אותו לטוס. תאמינו או לא, טסנו ב- CAU של אוויה לאשדוד וחזרה, היה גדול. למה הייתי צריך לחכות חצי יובל שנים בכדי למחוק את הביזיון הנוראי הזה?! יזהר נוי, ראש-העין, נוב´ 2002
במהלך הסמסטר השביעי ללימודי בטכניון הצעתי לחברי הסטודנטים טיסות המחשה בנושאים הנלמדים במסגרת המקצוע "מכניקת הטיס 1". כמובן שהראשונים שעטו על המציאה היו העתודאים (שכונו, להרגיזם, העתודיקטים). אותו זן יקר (ונכחד לצערי) שהיו עוד בשלב של צבירת החוויות בחיים, רווקים, עליזים, וכמובן, התלמידים הכי טובים בפקולטה לאווירונוטיקה (בלי להכנס לסיבות השנויות במחלוקות ולוויכוחים שהיו מתעוררים בין ה"קשישים" בגלים מחזוריים של לפחות פעם בשבוע). הצלחתי להטיס כשמונה סטודנטים, כולם עתודאים, לפני הבוחן הראשון במקצוע מרתק וקשה זה. חלקם בססנה 150 (האבא של ה- 152) וחלקם בפייפר קאב (18 – PA). והרי פלא, באופן מקרי, בלי כל קשר לטיסה, שאלה של מזל, אלה שטסו איתי הם שהצליחו בבוחן הראשון שהיה בלתי נסבל בעיני רבים. כמובן שביום שלמחרת רשימת המעונינים לטוס איתי טפחה וגדלה לבלי הכר. מוטי היה אחד מהעתודאים שלא היה בסבב ההמחשות הראשון. היום, הרבה שנים לאחר מעשה אני אולי מבין למה. לא הצטערתי יותר מדי שלא טס איתי משום שהיה אחד העתודאים המעצבנים ביותר. רעשן, שחצן לא קטן, כולו בן עשרים ואחד, ומוציא ציונים גבוהים במיוחד. כמובן שבסבב השני של טיסות ההמחשה הוא היה הראשון להרשם. אולי חשש לציונו במקצוע "מכניקת הטיס" ואולי רצה להרגיש "IN". טסנו באזור האימונים, שנינו בססנה 150 הכי ענתיקה שהייתה בשדה באותה תקופה. יש ימים שבהם תשוקת הטיסה, מחד, וחסרון הכיס מאידך, שוללים ממך כל תבונה מיקצועית, ואתה מוצא עצמך עם איזו עגלה מקרטעת בשמים שכל יתרונה הוא מחירה המוזל. הדגמתי (איתו יחד) איך משיכה איטית של הסטיק גורמת להורדת מהירות ודחיפתו קדימה גורמת למהירות המטוס לעלות. לא נתתי לבי לתיקוניו ההפוכים (כשמהירות המטוס ירדה הוא הגביר את המשיכה), וגם שאגת היוהוו בזמן ההזדקרות העדינה שבצענו לא הדליקה לי, עדיין, אור אדום, הטייס הטירון שרק מטעמי בושה איני מציין את מספר שעות הטיסה שהיו לי באותם ימים (דו ספרתי). יכול מאוד להיות שאפילו די נהניתי לראות את מר "פה גדול", השחץ הקטן, האינגלה זב החוטם, נבהל… המשכנו בהמחשה של תמרון "השמונה השוכב". לתרגיל זה היה, לדעתי באותם ימים, ערך דידקטי יוצא מהכלל (פניה מתואמת, גרר מאזנות כשהופכים הטיה, תוספת כוח מנוע בפניה בגלל אובדן העילוי, הגידול בכוח הסטיק בעליית ספרת העומס, תחושת הג´י וכו´). למי ששכח הרי המושבים בססנה מסודרים אחד ליד השני (Side By Side, בניגוד לפייפר קאב ששם יושבים אחד אחר השני, TANDEM). בצענו את החצי הראשון של השמינייה בפניה ימנית. זה המצב שאני הטייס היושב משמאל נמצא למעלה, ומוטי, היושב בצדו ימין של התא, נמצא למטה (קרוב יותר לאדמה). בסיום החצי הראשון גלגלתי עדינות תוך שאני מפנה את תשומת לבו לשאיפת אף המטוס להתרומם מעל האופק והתחלתי פניה שמאלית. שניות ספורות לקח לכוח הכבידה לנצח את כוחות האווירודימיקה והדלת שלידי נפתחה. רוח עזה מלווה ברעשים הציפה את התא. קשה לומר שהתרגשתי, משום שבמטוס ישן זה כבר ארעה לי תופעה זו מספר פעמים בעבר. לא אסון גדול, ואם זה לא במהלך המראה זו גם לא בעיה בטיחותית מי יודע מה. גלגלתי המטוס בעדינות למצב מאוזן בכדי לסגור את הדלת מבלי להלחם בגרביטציה העויינת שפתחה אותה. כשאנחנו במצב מאוזן הפניתי מבט חטוף אל מהנדס האווירונוטיקה הכמעט מדופלם שלצידי. איני יודע האם צבעו הלבן הוא שגרם לי לשטות הבלתי מוסברת, או אולי שאיפת הנקם על ציוניו הגבוהים בתרמודימיקה, זרימה ומבנים אווירונוטיים 2 היא שעוררה את רוח השטות שנכנסה בי. הבטתי בו כשהדלת שלצידי עדיין פתוחה וכל מה שאמרתי היה: "להתראות מוטי ידידי, אני קופץ". לא חברים יקרים, קוראי אחוזי האימה. אין מצנחים במטוס זה וזו הייתה הבדיחה הכי טפלה שעשיתי בחיי הארוכים. לא הספקתי לחזור בי עם ה"ססתתםם" המהולל, וגם הסברי שאין מצנח ובגובה 2000 רגל אני מפחד לקפוץ, נפלו על אוזניים שמזמן הפסיקו להבין מה הן שומעות. השתתפתי במלחמה יומכיפור כלוחם, ראיתי אנשים בהלם כשעוד קראו לזה שוק, אבל מה שראיתי עכשיו היה פשוט לא יתואר. גם הדלת הסגורה לא שפרה את המצב. הבחור הירוק קפץ עלי, חיבק אותי בחיבוק אימתני למנוע ממני מלקפוץ, וגם לשלול ממני את היכולת להטיס את המטוס, ופרץ בבכי שלא שמעתי מימי. "עכשיו לנחות!!!" יבב. "תשחרר אותי שאוכל לנחות ותשתוק שאוכל לדבר בקשר" הייתה תשובתי למומיה הזועקת שלידי (המומיות בדרך כלל שותקות, אבל כאן יש לנו מקרה יוצא דופן). נחתתי בנוהל "תקלת קשר" והבחור יצא מהמטוס ונשכב על אמא אדמה בלי יכולת להזיזו ממקומו… למה נזכרתי עכשיו?! לא ראיתי את מוטי כעשרים וחמש שנים. פגשתי אותו לפני שבוע בשדה התעופה של הרצליה (מרכיב "התקנות אווירונוטיות" על איזה מטוס שיין) והזמנתי אותו לטוס. תאמינו או לא, טסנו ב- CAU של אוויה לאשדוד וחזרה, היה גדול. למה הייתי צריך לחכות חצי יובל שנים בכדי למחוק את הביזיון הנוראי הזה?! יזהר נוי, ראש-העין, נוב´ 2002