הדרדסית הנשית
New member
טיול פנימי.....
להביט לעבר שחור השמיים ולראות עצמך מהלכת על שפת ים אפל... את לבד על החוף, מסביבך אף לא נפש חיה אחת. לא אנשים, לא חיות. הכל שומם. רק את, המים, והירח השט מעל... מרחוק את רואה עצי דקל גבוהים, אך שחורים בעייניך.. כי רחוקים הם... מהלכת לך כך, רגליים יחפות בתוך חול נעים... לא קר שיצמרר גופך, ולא חם שישאיר כויות ברגליך, נעים ומלטף... פוסעת את לעבר קו המים ותוהה... מתי אצא מכאן?????? לכאורה נוף, טבע, שקט... אך הנוף שחור, הטבע אפל ומפחיד, והשקט... הו, השקט הזה יכול להחריש אוזניים... מתגעגעת את לקולות אנשים, ללטיפה אוהבת שתפרום קשר בשערך, למבט חייכני שיעלה בך כמיהה לרגש חוזר ישן נושן, למילה חושנית שתעלה בך רעד בכל הגוף וצביטה חזקה בלב... כמה זמן לא אמרו לך "אני אוהב אותך" תוך מבט עמוק בעיניים? כמה זמן ייחלת לרגע הזה? ויותר גרוע, כמה קשרים שהיו למראית עין מושלמים, הרסת במחי יד??? כבר אז ידעת שזה משהו שלא תמצאי שוב כמותו, אך זה לא עצר בעדך... הידיעה מפני המגיפה לא עצרה אותך מללכת חשופה לשגעונותיך... ואותו שד איום ונורא, כירסם בך שוב ושוב, עד שנכנעת לו ופנית כך לגוף זר מבלי לחשוב יותר מדיי.... ולא סתם גוף זר... דווקא אותו גוף זר שלא חשקת בו מעולם, כי אם ניסית להראות כי השד שבך יכול לשלוט בך כמו שאת בו... והנה הוא מתחזק, ואת צופה בו מהצד מפוחדת, רועדת מכווצת בפינת החדר... רואה עצמך כילדה יושבת שם... את ניגשת, לעזור, להציל, כן, נשמתך כה זכה... ילדה יקרה, של מי את? והיא תולה בך עיינים עצובות רטובות מבכי של לילה שלם... ועונה: שלך...
להביט לעבר שחור השמיים ולראות עצמך מהלכת על שפת ים אפל... את לבד על החוף, מסביבך אף לא נפש חיה אחת. לא אנשים, לא חיות. הכל שומם. רק את, המים, והירח השט מעל... מרחוק את רואה עצי דקל גבוהים, אך שחורים בעייניך.. כי רחוקים הם... מהלכת לך כך, רגליים יחפות בתוך חול נעים... לא קר שיצמרר גופך, ולא חם שישאיר כויות ברגליך, נעים ומלטף... פוסעת את לעבר קו המים ותוהה... מתי אצא מכאן?????? לכאורה נוף, טבע, שקט... אך הנוף שחור, הטבע אפל ומפחיד, והשקט... הו, השקט הזה יכול להחריש אוזניים... מתגעגעת את לקולות אנשים, ללטיפה אוהבת שתפרום קשר בשערך, למבט חייכני שיעלה בך כמיהה לרגש חוזר ישן נושן, למילה חושנית שתעלה בך רעד בכל הגוף וצביטה חזקה בלב... כמה זמן לא אמרו לך "אני אוהב אותך" תוך מבט עמוק בעיניים? כמה זמן ייחלת לרגע הזה? ויותר גרוע, כמה קשרים שהיו למראית עין מושלמים, הרסת במחי יד??? כבר אז ידעת שזה משהו שלא תמצאי שוב כמותו, אך זה לא עצר בעדך... הידיעה מפני המגיפה לא עצרה אותך מללכת חשופה לשגעונותיך... ואותו שד איום ונורא, כירסם בך שוב ושוב, עד שנכנעת לו ופנית כך לגוף זר מבלי לחשוב יותר מדיי.... ולא סתם גוף זר... דווקא אותו גוף זר שלא חשקת בו מעולם, כי אם ניסית להראות כי השד שבך יכול לשלוט בך כמו שאת בו... והנה הוא מתחזק, ואת צופה בו מהצד מפוחדת, רועדת מכווצת בפינת החדר... רואה עצמך כילדה יושבת שם... את ניגשת, לעזור, להציל, כן, נשמתך כה זכה... ילדה יקרה, של מי את? והיא תולה בך עיינים עצובות רטובות מבכי של לילה שלם... ועונה: שלך...
