טיבי
ארבע שעות של טיסה במזג אויר סוער מסתיימות בנחיתה בצ´כיה. יוצאת עצבנית משהו מהטרמינל ומחפשת נואשות את סוניה, המלווה הקבועה, שאמורה ללוות אותי ב-3 ימי העבודה במקום. סוניה לא נראית בטרמינל, גם באופק אין סוניה. מיואשת מעט אני חושבת על האפשרות לשחרר צעקה בנוסח: "טקסי", אבל אז, אני קולטת בזוית העין שלט ושמי מופיע עליו. השלט מחובר לידיים גבריות, שמחוברות לגוף שרירי שקצהו מסתיים בראש בעל תספורת קוצים זהובים וחיוך עוצר נשימה. "אני טיבי", הוא אומר, "סוניה חולה, אני נשלחתי להחליף אותה ואני מקוה שאוכל להנעים לך את השהות בארצי". "פאק סוניה", אני מהרהרת, "החיוך שלך כבר מנעים לי", אני משחררת. את הערב אנחנו מעבירים במסעדה מפוארת. טיבי לא מפסיק לחייך ואני נמסה. הוא באמת "מנעים", אבל לא מספיק... יום המחרת עובר בפגישות עבודה. טיבי מסביר, מדריך, מתרגם, מוביל למסעדה, הכל מאוד עינייני. שום דבר אישי. אני חושבת שטיבי יכול "להנעים" לי מעט יותר... בוקר היום האחרון, מביא אותי למחשבות, איך גורמים לטיבי ל"השתדל יותר להנעים לי ". ארוחת הערב במסעדה מלווה במגעים מרומזים של רגליים מתחת לשולחן, בהיצמדות מבטיחה על רחבת הריקודים, ובשאלה הבלתי נמנעת בסופו של הערב: "טיבי, אפשר להזמין אותך לכוס יין אצלי בחדר?". טיבי לא מפסיק לחייך כל הדרך אל החדר. היין עושה את שלו, טיבי נכנס למקלחת להתרענן, אני ממתינה במיטה, מעט רדומה. עוצמת עיניים ומתמכרת ללטיפות, תחושה מוזרה ובלתי מוסברת מאיצה בי לפקוח עיניים. טיבי מחייכת אלי. אני מעבירה מבט נדהם על הגוף הנשי שרכון מעלי. ושומעת את טיבי אומרת: "היי, בבקרים אני טיבי, בערבים אני אריקה"...
ארבע שעות של טיסה במזג אויר סוער מסתיימות בנחיתה בצ´כיה. יוצאת עצבנית משהו מהטרמינל ומחפשת נואשות את סוניה, המלווה הקבועה, שאמורה ללוות אותי ב-3 ימי העבודה במקום. סוניה לא נראית בטרמינל, גם באופק אין סוניה. מיואשת מעט אני חושבת על האפשרות לשחרר צעקה בנוסח: "טקסי", אבל אז, אני קולטת בזוית העין שלט ושמי מופיע עליו. השלט מחובר לידיים גבריות, שמחוברות לגוף שרירי שקצהו מסתיים בראש בעל תספורת קוצים זהובים וחיוך עוצר נשימה. "אני טיבי", הוא אומר, "סוניה חולה, אני נשלחתי להחליף אותה ואני מקוה שאוכל להנעים לך את השהות בארצי". "פאק סוניה", אני מהרהרת, "החיוך שלך כבר מנעים לי", אני משחררת. את הערב אנחנו מעבירים במסעדה מפוארת. טיבי לא מפסיק לחייך ואני נמסה. הוא באמת "מנעים", אבל לא מספיק... יום המחרת עובר בפגישות עבודה. טיבי מסביר, מדריך, מתרגם, מוביל למסעדה, הכל מאוד עינייני. שום דבר אישי. אני חושבת שטיבי יכול "להנעים" לי מעט יותר... בוקר היום האחרון, מביא אותי למחשבות, איך גורמים לטיבי ל"השתדל יותר להנעים לי ". ארוחת הערב במסעדה מלווה במגעים מרומזים של רגליים מתחת לשולחן, בהיצמדות מבטיחה על רחבת הריקודים, ובשאלה הבלתי נמנעת בסופו של הערב: "טיבי, אפשר להזמין אותך לכוס יין אצלי בחדר?". טיבי לא מפסיק לחייך כל הדרך אל החדר. היין עושה את שלו, טיבי נכנס למקלחת להתרענן, אני ממתינה במיטה, מעט רדומה. עוצמת עיניים ומתמכרת ללטיפות, תחושה מוזרה ובלתי מוסברת מאיצה בי לפקוח עיניים. טיבי מחייכת אלי. אני מעבירה מבט נדהם על הגוף הנשי שרכון מעלי. ושומעת את טיבי אומרת: "היי, בבקרים אני טיבי, בערבים אני אריקה"...
