רק עכשיו נרגעתי וקראתי שוב את הכתבה
לעומק. כמה סימבולי, נוסף לשנתיים לרונן שחל ביום שבת, מכונת הכביסה שבקה חיים באותו יום, וביום ראשון האוטו שלי סירב להניע. הכל טריויאלי אבל מעצבן ודורש מאמץ ואנרגיה שלא בדיוק הייתה לנו לפני יומיים-שלושה. כשלקחו את המכונה הישנה (וכאן ההקשר לכתבה ולזכרון) חשבתי אוי לא !! עוד משהו שרונן הכיר שיוצא מהבית, את המכונה החדשה הוא לא מכיר. כך קורה לי עם כל דבר שאנו נאלצים להחליף. איך להפריד את הזכרונות היפים, ויש המון כאלה, מהאובדן? בלתי אפשרי, כל זכרון מלווה בתחושת האובדן, האין, הריק. בכלל כל חיינו מתנהלים טוב שיש לנו את הזכרונות, שאנחנו מסוגלים לדבר עליהם ולצחוק ולזכור גם את הכעסים ואת התסכולים. אבל תמיד מרחפת מעלינו המחשבה שאלה זכרונות. שלא יהיו עוד זכרונות. באיזו נקודה בזמן נספקו האירועים שמייצרים זכרונות וכל מה שנותר לעשות הוא לזכור ולהזכיר ולחזור כל פעם לזכרונות שנותרו. יום טוב לכולנו
