טורט וחיות מחמד

[lati1]

טורט וחיות מחמד

לילה טוב למי שכאן יש לי שאלה בנושא הכלבים. בני בן ה-11 מאד מבקש כלב לאחרונה (יש לנו כלב אחד בחוץ - אנחנו גרים במושב) ואנחנו מאד מתלבטים. הרעיון של לקחת כלב הביתה עם כל מה שכרוך בכך (עיקר הבעיה בלצאת איתו בבוקר כשדווקא מתחשק להמשיך לישון) ולמרות שהוא מוכן להשבע שהוא זה שיקח את האחריות על הנושא - מהכרות עימו - אנחנו די חוששים שבסופו של דבר העיסק יפול על כתפנו השחות גם ככה (שלשה ילדים והחיים עצמם). האמת היא שכבר די גנזנו את הרעיון ורק עכשיו כשאני קוראת על הנושא של חיות מחמד וטורט, אני מהרהרת בכך שוב. אשמח אם הד"ר תשכנע אותי ליתר דיוק - את בן-זוגי, שיחיה...

 

[מוצארט]

אמנם אני לא דוקטור ../images/Emo6.gif

אבל מותר לי להביע דעה בנושא, נכון?

אני ממש בעד. כלב מטבעו "אנרגטי" וכך גם הילד (לפחות אני הייתי ככה). ככה הילד יוציא אנרגיות ביחד עם הכלב, ירוץ איתו, ישחק איתו וכו'... ואולי בלילה, הוא יוכל לישון יותר טוב? אחרי שהוא הוציא כ"כ הרבה מרץ באותו היום? ולגבי הבוקר, זה רק יכול להיות לטובתו, להוציא את הכלב (תחפשו שם

) לטיול בוקר, זה ילמד אותו מהי אחריות. כי אחרי הכל הוא קיבל מתנה נפלאה!

 

[סוללת את שביל החיים]

ליאת יקירתינו .. בעלי חיים וטוראט..

לפי דעתי זה טוב מאוד שיהיה איתו כלב. אם הוא רוצה כלב הוא יודע בדיוק למה הוא מבקש את זה. את לא סומכת עליו שיצא עם הכלב פעמים או שלושה ביום? שבי איתו או יחד כל המשפחה ותנסו לעשות סידור, תביאו את הכלב זה רק יעשה לו טוב, ירגיע אותו יעסיק אותו ואולי הטיקים יפחתו קצת. וגם אם לא , זה יעזור לו מבחינה רגשית . תנסו שבוע שבועיים, ברגע שתחליטו על כללים ברורים על הכלב. לא יהיה בסדר? תוציאו אותו אין מה לעשות. תסבירו לו שכלב זאת אחריות לא קטנה. עד כמה שאני יודעת ואף מנסיון שלי האישי - כלבים מאוד מבינים בני אדם במיוחד אנשים "כמונו". יש לאנשים רבים עם טוראט נטייה חזקה מאוד להקשר לחיות, כי זה עוזר לנו מאוד. רואים בזה חבר, מישהו שאיתנו תמיד, שלא מדבר אלא בדרך שלו, שלא לועג ולא מצייץ ואף חצי מילה על הטיקים לטובה או לרעה. אם אתם מביאים גור, אז הוא יתרגל לטיקים שלו, כי במיקרה של כלב גדול - יכול להיות שהוא ירתע קצת מהטיקים בהתחלה, ורק מאחר שהוא לא מכיר את זה זה יראה לו כמעין איום מצד הילד. לכן עדיף גור. כך הקשר בין הגור כשהוא יגדל לבין הילד יהיה חזק וזה מעולה לילדים. זוהי דעתי בכל אופן. בהצלחה.

 

[lati1]

תודה לשניכם והשם אינו ליאת

אלא לטי (בנתיים - עד שיהיה לי יותר נוח להחשף.)

 

[החורזת**]

לא הייתי סומכת על ההבטחה שלו

לגבי הבקרים. מנסיון הילדים מתלהבים בהתחלה ואח"כ כשההתלהבות הראשונית פגה, זה הופך ליותר קשה ואז האם יתמידו או לא, תלוי בעיקר בעקביות של ההורים לגבי הדרישה. מצד שני, קשר עם בעל חיים בכלל וכלב בפרט מאוד תורם לילד, כל ילד ועל אחת כמה וכמה ילד עם בעייה נוירולוגית. לצערינו אנו חיים בחברה לא סובלנית ובטוח שהילד סופג לא פעם הערות/לעג/צחוק/חיקויים של הטיקים וכו'. לעומת זאת הקשר עם בעל החיים מספק לו את האפשרות לחוות תחושה של אהבה וקבלה ללא תנאי, מבלי להתייחס לקשיים שלו ובדומה לכך גם לספק לו תחושה שהוא שווה, תורם, שמישהו תלוי בו וזקוק לו. והערך של זה לא יסולא בפז, גם אם פעמים רבות עול ההוצאה בבוקר יפול על כתפי ההורים.

 

[יעלבל]

יש לנו שניים...

שלום לטי. יש לנו שניים...וכולנו מאוהבים בהם...הם חיים איתנו בבית והבית נראה כמו מסדר המפקד... כמובן שבסופו של דבר האחריות נופלת - בין אם תרצי ובין אם לאו - עלינו ההורים, כי מי לוקח לוטרינר? מי קונה את האוכל? מי דואג שהילדים יעשו את המטלות בטיפול? - אנחנו. את הכלב הראשון הבאנו בתקופה הכי קשה והכי נוראית שהיתה עם הבן...הוא פחד ממנו פחד מוות. ישב על השיש, על השולחנות וכל מקום גבוה אחר שהכלב לא יכול היה להגיע אליו...לא ויתרנו...לקח כחודש ימים עד שהאדון ירד מהאולימפוס והסכים לגעת בו. את השני צרפנו כעבור שלושה חודשים כי הבן טען שלא יכול להיות שהעולם כמעט כולו חי בזוגיות והכלב שלנו לא (והוא היה רק בן 6 אז...)...וצרפנו עוד אחד (שניהם נמצאו עזובים אומללים ומסכנים ברחוב...). היה קצת קשה בהתחלה. 2 גורים...מלכלכים...מיללים...אבל היום כמה שנים אחרי - שווה כל רגע וכל השקעה. זו נתינה איו סופית של נאמנות ואהבה מצד הכלבים אליך...הבעל שלי טוען שהיחידים שמקבלים את פניו יפה ושמחים לקראתו כשהוא מגיע - הם הכלבים. טיפ לתורנויות - לקחנו לוח שנה, רשמו בראשי תיבות את שמות הילדים הבעל ושלי...על פי האות - זהו יום האחריות של מישהו מאיתנו(דרך אגב - טיפ טוב להכל - לתורנות כלים, מדיח, כביסה, טיול עם הכלב וכו' וכו')...זה עובד נהדר. בהתחלה על מנת להפנים את העניין ערכנו שולחן לארוחה וזה ששכח לתת לכלבים אוכל לא קיבל צלחת ליד השולחן....וכשנקראו כולם לשולחן והגיע התורן אמרנו - אופס, שכחנו...המסר נקלט מהר מאוד. שתדעי, מצאתי את עצמי לא אחת בתקופות קשות מדברת אליהם, בוכה וטומנת את הראש בפרוותם - וזה כל כך נעים ועוזר... מקווה שתרמתי קצת...שווה. יעל

 

[lati1]

תודה, עכדיו אני צריכה להראות את מה

שכתבתם לבעלי...