itaigalgal
New member
טוד סולונדז
לאחרונה הכרתי את טוד סולונדז המדהים, התחלתי עם "ברוכים הבאים לבית הבובות" ו"אושר" שבעיניי הם סרטים מושלמים (וזה דבר שקשה לי להגיד על סרטים לרוב). אשמח אם תוכלו להמליץ לי על עוד במאים או סרטים עם סגנון בימוי וכתיבה דומה. אני מחפש קומדיות שחורות כאלה, סרטים עם נושאים כבדים ורגישים ועצובים שמתעסקים בהם בצורה צינית, מודעת לעצמה ועל גבול הקומית.
בנוסף, קצת תהיות שעוברות בי בעקבות הצפייה ב"פלינדרום" שהרגשתי צורך עז לשתף. קראתי קצת ביקורות עליו והרבה מאוד הביעו אכזבה ממנו, ויש דבר אחד שאני מסכים איתו - הקטע לקראת סוף הסרט שמארק ווינר פשוט אומר את המונולוג הזה שמאכיל בכפית את כל המשמעות הסמלית של הסרט קצת מבאס וגורם להרגיש זלזול באינטליגנציה של הצופה מצד הבמאי. מעבר לזה, אני חושב שיש אספקט משמעותי שלא כולם שמו לב אליו.
כשמתייחסים אל אביבה כאל דמות חדשה ולסרט הזה כאל סרט נפרד מ"בית הבובות" הוא יכול להיות מאכזב. אבל אחרי שסיימתי לראות את הסרט וניסיתי לעכל אותו, קלטתי פתאום שאולי אביבה היא לא סתם דמות ש"מתכתבת" עם דמותה של דון ווינר, בת הדודה שלה. יותר הגיוני לי שהמוות של דון בתחילת הסרט הוא סמלי בלבד - דון החליטה שהיא לא רוצה לגדול להיות אותה ילדה מכוערת, בודדה ודחויה ושגורלה יהיה התאבדות, והחליטה שמבחינתה דון ה"ישנה" מתה (באופן סמלי) ושכעת היא דון החדשה, דון שהולכת להיות מאושרת על ידי להביא ילד ולאהוב אותו, ואותה אנחנו מכירים כ"אביבה". הרי חלק מהתמה של הסרט היא הרצון הנאיבי של בני אדם להתחדש, להשתנות, להחליט שמעכשיו הם יהיו שונים והכול יהיה טוב, אבל בסופו של דבר הם נשארים אותו דבר ומוצאים את עצמם באותה נקודה שהם התחילו בה. שימו לב שאביבה בתחילת הסרט מדגישה שהיא לא רוצה להיות כמו דון, היא לא רוצה שגורלה יהיה כמו של דון. בצפייה חוזרת אני מרגיש שמדובר שם בדיאלוג פנימי של דון. היא רוצה שינוי. היא לא רוצה להיות מה שהיא. היא לא רוצה להיות האדם הבודד שהיא והיא לא רוצה שהגורל של להשמין, להשאר בודדה ולהתאבד יהיה הגורל שנקבע לה. הרצון הביזארי של אביבה להביא ילד בעיניי ממשיך באותה נקודה שבה "בית הבובות" עצר ברצון האובססיבי של דון לקיים יחסי מין עם סטיב. התאוריה הזאת גם נותנת משמעות נוספת לעניין של השחקניות המתחלפות - דון רוצה להיות מישהי אחרת ושונה, היא מנסה לגבש לעצמה זהות חדשה, אבל בסופו של דבר לא משנה אם היא תהיה אישה שחורה וכבדה או ילדה ג'ינג'ית דקיקה או אותה ילדה ממושקפת עם שיניים בולטות שהייתה ב"בית הבובות", היא נשארת בודדה וממשיכה לתת לאנשים לדרוך עליה ולנצל אותה בשביל שביב התקווה שתזכה לאהוב ולהיות נאהבת. ובדיוק כמו ש"בית הבובות" מסתיים עם צחוק הגורל (דון שרה יחד עם כולם בדרך לדיסנילנד, מה שנראה כביכול כמו סיום טוב ושמח, אבל למעשה כל הבעיות מסביב לדון נפתרו ורק בעיית הבדידות שלה נשארה באותו מצב שהיה בהתחלה), גם כאן אביבה שמחה כשהיא חושבת שסוף סוף היא תהיה אמא אך מדובר בצחוק הגורל מכיוון שהיא לא יודעת שההפלה שעברה בתחילת הסרט הפכה אותה לעקרה.
כשאני מסתכל על "פלינדרום" באספקט הזה, פתאום הוא נראה לי מוצלח יותר. כשאני מסתכל על הסרט וחושב עליו כעל מסע נוסף של דון ווינר, הפעם מסע ברוח של התחדשות ושינוי שמסתיים בכך שהיא מבינה שאנשים לא משתנים והיא מגיעה לאותו מצב בדיוק, וגם המסע עצמו כרוך באותם דברים שעברה במסע הראשון שלה - היא נותנת לכולם לרמוס אותה ולנצל אותה בשביל להרגיש אהבה אבל בסופו של דבר מוצאת את עצמה נבגדת ובודדה, פתאום הוא נראה לי הרבה יותר מבריק. כי לא מדובר פה בסתם סרט שאומר את המשפט הריק והחלול "אנשים לא משתנים" בלי שום דבר מאחורי זה, אלא מדובר פה בסרט שנועד להעמיק ולהוסיף לנו רבדים נוספים על דמותה של דון ווינר מ"בית הבובות" ולענות על השאלה ששאלנו את עצמינו בסופו - מה גורלה? האם משהו ישתנה? והתשובה ברורה - לא. דון ווינר כלואה במעגל הבדידות ולא משנה לאן תלך ומה תעשה, תמיד תמצא את עצמה באותה נקודה.
זהו. חפרתי, אבל מצד שני זה פורום קולנוע וסרטים ככה שאני מניח שכולם אוהבים פה לעשות את זה. מוזמנים לחוות את דעתכם וכמו שביקשתי בתחילת ההודעה - להמליץ לי על במאים\סרטים נוספים עם גישה דומה.
לאחרונה הכרתי את טוד סולונדז המדהים, התחלתי עם "ברוכים הבאים לבית הבובות" ו"אושר" שבעיניי הם סרטים מושלמים (וזה דבר שקשה לי להגיד על סרטים לרוב). אשמח אם תוכלו להמליץ לי על עוד במאים או סרטים עם סגנון בימוי וכתיבה דומה. אני מחפש קומדיות שחורות כאלה, סרטים עם נושאים כבדים ורגישים ועצובים שמתעסקים בהם בצורה צינית, מודעת לעצמה ועל גבול הקומית.
בנוסף, קצת תהיות שעוברות בי בעקבות הצפייה ב"פלינדרום" שהרגשתי צורך עז לשתף. קראתי קצת ביקורות עליו והרבה מאוד הביעו אכזבה ממנו, ויש דבר אחד שאני מסכים איתו - הקטע לקראת סוף הסרט שמארק ווינר פשוט אומר את המונולוג הזה שמאכיל בכפית את כל המשמעות הסמלית של הסרט קצת מבאס וגורם להרגיש זלזול באינטליגנציה של הצופה מצד הבמאי. מעבר לזה, אני חושב שיש אספקט משמעותי שלא כולם שמו לב אליו.
כשמתייחסים אל אביבה כאל דמות חדשה ולסרט הזה כאל סרט נפרד מ"בית הבובות" הוא יכול להיות מאכזב. אבל אחרי שסיימתי לראות את הסרט וניסיתי לעכל אותו, קלטתי פתאום שאולי אביבה היא לא סתם דמות ש"מתכתבת" עם דמותה של דון ווינר, בת הדודה שלה. יותר הגיוני לי שהמוות של דון בתחילת הסרט הוא סמלי בלבד - דון החליטה שהיא לא רוצה לגדול להיות אותה ילדה מכוערת, בודדה ודחויה ושגורלה יהיה התאבדות, והחליטה שמבחינתה דון ה"ישנה" מתה (באופן סמלי) ושכעת היא דון החדשה, דון שהולכת להיות מאושרת על ידי להביא ילד ולאהוב אותו, ואותה אנחנו מכירים כ"אביבה". הרי חלק מהתמה של הסרט היא הרצון הנאיבי של בני אדם להתחדש, להשתנות, להחליט שמעכשיו הם יהיו שונים והכול יהיה טוב, אבל בסופו של דבר הם נשארים אותו דבר ומוצאים את עצמם באותה נקודה שהם התחילו בה. שימו לב שאביבה בתחילת הסרט מדגישה שהיא לא רוצה להיות כמו דון, היא לא רוצה שגורלה יהיה כמו של דון. בצפייה חוזרת אני מרגיש שמדובר שם בדיאלוג פנימי של דון. היא רוצה שינוי. היא לא רוצה להיות מה שהיא. היא לא רוצה להיות האדם הבודד שהיא והיא לא רוצה שהגורל של להשמין, להשאר בודדה ולהתאבד יהיה הגורל שנקבע לה. הרצון הביזארי של אביבה להביא ילד בעיניי ממשיך באותה נקודה שבה "בית הבובות" עצר ברצון האובססיבי של דון לקיים יחסי מין עם סטיב. התאוריה הזאת גם נותנת משמעות נוספת לעניין של השחקניות המתחלפות - דון רוצה להיות מישהי אחרת ושונה, היא מנסה לגבש לעצמה זהות חדשה, אבל בסופו של דבר לא משנה אם היא תהיה אישה שחורה וכבדה או ילדה ג'ינג'ית דקיקה או אותה ילדה ממושקפת עם שיניים בולטות שהייתה ב"בית הבובות", היא נשארת בודדה וממשיכה לתת לאנשים לדרוך עליה ולנצל אותה בשביל שביב התקווה שתזכה לאהוב ולהיות נאהבת. ובדיוק כמו ש"בית הבובות" מסתיים עם צחוק הגורל (דון שרה יחד עם כולם בדרך לדיסנילנד, מה שנראה כביכול כמו סיום טוב ושמח, אבל למעשה כל הבעיות מסביב לדון נפתרו ורק בעיית הבדידות שלה נשארה באותו מצב שהיה בהתחלה), גם כאן אביבה שמחה כשהיא חושבת שסוף סוף היא תהיה אמא אך מדובר בצחוק הגורל מכיוון שהיא לא יודעת שההפלה שעברה בתחילת הסרט הפכה אותה לעקרה.
כשאני מסתכל על "פלינדרום" באספקט הזה, פתאום הוא נראה לי מוצלח יותר. כשאני מסתכל על הסרט וחושב עליו כעל מסע נוסף של דון ווינר, הפעם מסע ברוח של התחדשות ושינוי שמסתיים בכך שהיא מבינה שאנשים לא משתנים והיא מגיעה לאותו מצב בדיוק, וגם המסע עצמו כרוך באותם דברים שעברה במסע הראשון שלה - היא נותנת לכולם לרמוס אותה ולנצל אותה בשביל להרגיש אהבה אבל בסופו של דבר מוצאת את עצמה נבגדת ובודדה, פתאום הוא נראה לי הרבה יותר מבריק. כי לא מדובר פה בסתם סרט שאומר את המשפט הריק והחלול "אנשים לא משתנים" בלי שום דבר מאחורי זה, אלא מדובר פה בסרט שנועד להעמיק ולהוסיף לנו רבדים נוספים על דמותה של דון ווינר מ"בית הבובות" ולענות על השאלה ששאלנו את עצמינו בסופו - מה גורלה? האם משהו ישתנה? והתשובה ברורה - לא. דון ווינר כלואה במעגל הבדידות ולא משנה לאן תלך ומה תעשה, תמיד תמצא את עצמה באותה נקודה.
זהו. חפרתי, אבל מצד שני זה פורום קולנוע וסרטים ככה שאני מניח שכולם אוהבים פה לעשות את זה. מוזמנים לחוות את דעתכם וכמו שביקשתי בתחילת ההודעה - להמליץ לי על במאים\סרטים נוספים עם גישה דומה.
