טוב....
איך מתחילים? אני בת 17. לומדת בבית ספר תיכון, כיתה יב´. השנה הכי עמוסה מבחינת בגוריות. כל העולם אומר שאני אינטלגנטית ושיש לי מה למצות, וכמו תמיד, המשפט הכי שגור בפיהם של המורים הוא "לא ממצה את הפונטיצאל שלה". אבל רגע. זו ההקדמה. לפני חודש, החלה "חגיגה", וגילו לי סוכר בשתן בלשכת גיוס. תהליך כשלעצמו מסובך ומאוד מלחיץ. מכאן לשם, רופא, הפניה לבדיקת דם, חזרה דחוף- 283, הפניה חוזרת, 304. קביעה סכרת נעורים, הפניה למיון ואישפוז. קביעה סוג 2, שמו על כדורים, תוך יומיים הסוכר קופץ ל420. הפעם שמו על אינסולין. כבר שבועיים (מדהים איך הזמן חולף כשאתה טרוד בבעיות). לפני כחצי שנה, התחיל המצב הנפשי שלי להתרדרד. ממש, עד כדי כך. הסתגרתי בתוך עצמי- ואפילו מישהי שלא הכירה אותי לעומק, אבל הכירה מעט, העירה שאני לא מחייכת יותר. מוטיב שכבר חודשים קיים. המצב החפיר, ואפילו כבר קבעתי לעצמי תאריך סופי. הגעתי למצב של פגיעה עצמית. אפילו הצוות בבית הספר שם לב, וכן נשלחתי לפסיכולוג של בית ספר, אבל אני סירבתי לשתף פעולה. הפסקתי בסופו של דבר, ובקיץ לקחתי עצמי בידיים. הכרחתי את עצמיי להיות פעילה,למדתי מתמ´, נהיגה, תיאוריה, העסקתי את עצמי, ידידים מחוץ לעיר, נסיעות, קצת אינטרנט פה ושם, והרבה מנוחה- אבל לא בטלה. כל הסיפור של הסכרת התרחש בשיאו שבוע לפני הסוף. המצב שבו שקעתי קודם לכן- גרם להתסכלות על החיים שלי, והבנתי שמי שפעם חשבתי לחברות טובות, הם לא. לא מכעס ולא מטינה, נטשתי אותם לאנחות. למרות שהיו עניינים שאני מייחסת לחוסר רגישותת מצידם. אני מסוגלת להתמודד עם הסכרת. באמת שכן. הבעיה היא שסכרת היא באחראיותו הבלעדית של החולה. מחלה כרונית שאין לה סוף. בעצם, יש, "הסוף" זו לא הבעיה. אני אחת שלא פעם רצתה לראות עד כמה הגוף שלה יסבול. מכאן הפגיעה העצמית. הייתי מרותקת לדם כשהוא יצא. בבית החולים, כשאינופזיה תקועה לי ביד, והדם התחיל לזרום לתוך הצינורית וכאבים שכבר התעצבנתי עליהם ואמרתי לעזאזל וסבלתי את הכאב- פתאום אני מבינה שהכל חוזר. שמה ימנע ממני לדחוף את עצמי לראות עד כמה הגוף שלי יסבול? והשנה האחורנה ולחץ בלתי נסבל. בכיתה ח´, אובחנתי בנוסף לכל כבעלת הפרעות קשב, ניסו לי ריטלין ולמרות שהייתה השפעה, לדעתי, פלצו היה גורם אותה תוצאה. הפסקתי והתעלמתי מכך לחלוטיין. כי כשאני רוצה, יש לי ריכוז מכאן ועד הודעה חדשה. אני יכולה לשבת שעות ולכתוב ולהתרכז בכתיבה, או בקריאה. אני מסוגלת לשבת שעות- שבת שלמה, ולקרוא רומן אחד עבה. אני קוראת מהר, ואוצר המילים שלי מאוד מורחב. השפה שלי גבוהה למדי לגילי, ותקשורת היא אחת התכונות הבולטות באישיות ובאופי שלי. אבל לדוג´, "קרעתי" את התחת שלי לקראת בגרות בהיסטוריה. הציון- 76. מדובר עליי- אחת שישבה 6 ימים, וכל יום מ8 ועד 10- או 11,תלוי בהספק, לא עשתה דבר מלבד להקליט פרקים, לסכם, לכתוב שאלות, ולענות עליהם, ולקרוא כמה וכמה פעמים. שעה אחת ביום לאכול שלא תוך כדי היסטוריה, מקלחת וכדומה. מישהי שלא השקיעה אלא פה ושם- לא יותר מ10 אחוז מהמאמץ הכולל שאני השקעתי הוציאה 74. ידעתי את החומר בצורה שכבר הפחידה אותי. אני מעולם לא הייתי חרשנית. וגם כשאני משקיעה, אין תוצאות. אנגלית שהיא שפה שגורה בפי מבית דובר אנגלית מהינקות, אין תוצאות כיאה לדוברת אנגלית. בקושי עוברים. אז הרבה לחץ, ואני רציונאלית, וחייבת להוציא קיטור. לגבי הכתיבה, כבר חודשים שלא יצא תחת ידי יצירה. המצב הרוחני, שכבר שנים, הוא צד חזק, התדרדר, והוכחה אחת לכך, הוא החלומות שלי שבמובן מסויים- פחתו למדי. בקיצור, אני רצינית ולא פארנוית ברגעים אלה. אבל מה עושים, כשכבר עוד דחיפה קלה, ואני אתפרץ? בלי ראיה לתוך העתיד? בלי סיבה אחת לרפואה? כשכבר רואים תסמינים, אבל לא יודעים מה עושים לגבם?
איך מתחילים? אני בת 17. לומדת בבית ספר תיכון, כיתה יב´. השנה הכי עמוסה מבחינת בגוריות. כל העולם אומר שאני אינטלגנטית ושיש לי מה למצות, וכמו תמיד, המשפט הכי שגור בפיהם של המורים הוא "לא ממצה את הפונטיצאל שלה". אבל רגע. זו ההקדמה. לפני חודש, החלה "חגיגה", וגילו לי סוכר בשתן בלשכת גיוס. תהליך כשלעצמו מסובך ומאוד מלחיץ. מכאן לשם, רופא, הפניה לבדיקת דם, חזרה דחוף- 283, הפניה חוזרת, 304. קביעה סכרת נעורים, הפניה למיון ואישפוז. קביעה סוג 2, שמו על כדורים, תוך יומיים הסוכר קופץ ל420. הפעם שמו על אינסולין. כבר שבועיים (מדהים איך הזמן חולף כשאתה טרוד בבעיות). לפני כחצי שנה, התחיל המצב הנפשי שלי להתרדרד. ממש, עד כדי כך. הסתגרתי בתוך עצמי- ואפילו מישהי שלא הכירה אותי לעומק, אבל הכירה מעט, העירה שאני לא מחייכת יותר. מוטיב שכבר חודשים קיים. המצב החפיר, ואפילו כבר קבעתי לעצמי תאריך סופי. הגעתי למצב של פגיעה עצמית. אפילו הצוות בבית הספר שם לב, וכן נשלחתי לפסיכולוג של בית ספר, אבל אני סירבתי לשתף פעולה. הפסקתי בסופו של דבר, ובקיץ לקחתי עצמי בידיים. הכרחתי את עצמיי להיות פעילה,למדתי מתמ´, נהיגה, תיאוריה, העסקתי את עצמי, ידידים מחוץ לעיר, נסיעות, קצת אינטרנט פה ושם, והרבה מנוחה- אבל לא בטלה. כל הסיפור של הסכרת התרחש בשיאו שבוע לפני הסוף. המצב שבו שקעתי קודם לכן- גרם להתסכלות על החיים שלי, והבנתי שמי שפעם חשבתי לחברות טובות, הם לא. לא מכעס ולא מטינה, נטשתי אותם לאנחות. למרות שהיו עניינים שאני מייחסת לחוסר רגישותת מצידם. אני מסוגלת להתמודד עם הסכרת. באמת שכן. הבעיה היא שסכרת היא באחראיותו הבלעדית של החולה. מחלה כרונית שאין לה סוף. בעצם, יש, "הסוף" זו לא הבעיה. אני אחת שלא פעם רצתה לראות עד כמה הגוף שלה יסבול. מכאן הפגיעה העצמית. הייתי מרותקת לדם כשהוא יצא. בבית החולים, כשאינופזיה תקועה לי ביד, והדם התחיל לזרום לתוך הצינורית וכאבים שכבר התעצבנתי עליהם ואמרתי לעזאזל וסבלתי את הכאב- פתאום אני מבינה שהכל חוזר. שמה ימנע ממני לדחוף את עצמי לראות עד כמה הגוף שלי יסבול? והשנה האחורנה ולחץ בלתי נסבל. בכיתה ח´, אובחנתי בנוסף לכל כבעלת הפרעות קשב, ניסו לי ריטלין ולמרות שהייתה השפעה, לדעתי, פלצו היה גורם אותה תוצאה. הפסקתי והתעלמתי מכך לחלוטיין. כי כשאני רוצה, יש לי ריכוז מכאן ועד הודעה חדשה. אני יכולה לשבת שעות ולכתוב ולהתרכז בכתיבה, או בקריאה. אני מסוגלת לשבת שעות- שבת שלמה, ולקרוא רומן אחד עבה. אני קוראת מהר, ואוצר המילים שלי מאוד מורחב. השפה שלי גבוהה למדי לגילי, ותקשורת היא אחת התכונות הבולטות באישיות ובאופי שלי. אבל לדוג´, "קרעתי" את התחת שלי לקראת בגרות בהיסטוריה. הציון- 76. מדובר עליי- אחת שישבה 6 ימים, וכל יום מ8 ועד 10- או 11,תלוי בהספק, לא עשתה דבר מלבד להקליט פרקים, לסכם, לכתוב שאלות, ולענות עליהם, ולקרוא כמה וכמה פעמים. שעה אחת ביום לאכול שלא תוך כדי היסטוריה, מקלחת וכדומה. מישהי שלא השקיעה אלא פה ושם- לא יותר מ10 אחוז מהמאמץ הכולל שאני השקעתי הוציאה 74. ידעתי את החומר בצורה שכבר הפחידה אותי. אני מעולם לא הייתי חרשנית. וגם כשאני משקיעה, אין תוצאות. אנגלית שהיא שפה שגורה בפי מבית דובר אנגלית מהינקות, אין תוצאות כיאה לדוברת אנגלית. בקושי עוברים. אז הרבה לחץ, ואני רציונאלית, וחייבת להוציא קיטור. לגבי הכתיבה, כבר חודשים שלא יצא תחת ידי יצירה. המצב הרוחני, שכבר שנים, הוא צד חזק, התדרדר, והוכחה אחת לכך, הוא החלומות שלי שבמובן מסויים- פחתו למדי. בקיצור, אני רצינית ולא פארנוית ברגעים אלה. אבל מה עושים, כשכבר עוד דחיפה קלה, ואני אתפרץ? בלי ראיה לתוך העתיד? בלי סיבה אחת לרפואה? כשכבר רואים תסמינים, אבל לא יודעים מה עושים לגבם?