טוב.

[dodobird]

טוב. ../images/Emo13.gif

אז אולי, כדי לחשוב קצת על דברים אחרים, נחזור לשרשורי הסיפורים? זה היה משעשע, לא? עכשיו- הסיפור הזה הולך להיות הפוך. לא, לא כמו הפרק ההפוך בסיינפלד, למרות שזה יכול להיות... רגע... למה לא בעצם?

אוקי! שיהיה כמו הפרק ההפוך. כלומר- נתחיל מהסוף, וכל הודעה תהיה בעצם "סצינה" שקודמת כרונולוגית להודעה שלפניה. BEGIN: (כל קשר לדמויות מן המציאות הוא... אה... טוב, לאו דווקא מקרי

) "´כושילאמא של העידו הזה. שנתיים שאני נמצא כאן, ממש מול האף שלו, לא מפספס מילה שהוא מוציא, ועכשיו הוא נזכר?´ -למען האמת, זה היה המשפט הברור הראשון שעלה לי, אחרי הבלאק-אאוט של 10 שניות שהיה לי כשהוא אמר את מה שאמר. בעוד אני מתחבט איך להפוך את התחושה שלי למילים, עידו התחיל להתפתל מולי. ´זה בסדר´, הוא אמר, ´קח את הזמן שלך, אממ... אני לא ממש מצפה שתגיב מייד. זה קטע קשה, אני מניח...´. כמעט יצא לי ´לך תזדיין´ אבל עצרתי את עצמי. מי לעזאזל הוא חושב שהוא?"

 

[MARMELAD]

../images/Emo41.gif פרק 9

(אני חייב להגיד שהרעיון הזה ממש מסובך ואני ממש מתקשה לכתוב לזה המשך) ......... אז הנה אני נכנס למשרד שלו. הוא יושב על הכסא, מסתכל עליי. אני יודע שמשהו הולך לקרות היום. לך תדע מה. אחרי כל מה שקרה בחודש האחרון זה היה ברור לשנינו שדברים יהיו חייבים להשתנות - לתמיד. לטוב או לרע. העניין הוא שאחרי כל הקטע הזה עם הסמב"צ כבר חשבתי שהוא לא ידבר איתי יותר בחיים. ידעתי שהוא נמשך אליי. יותר נכון קיוויתי. אבל באמת, לא יכולתי יותר. אוי, עידו, למה הכרתי אותך בכלל... סיבכת לי את כל החיים. מי אמר שצבא זה דבר כייפי ונחמד. אז אני נכנס, מתיישב מולו. הוא הולך להכין קפה. מעניין מה עובר לו בראש. הוא חוזר, מסתכל עליי. "תשמע, אתה יודע ששמעתי על כל הקטע עם אבי". "כן". "אתה יודע שסמכתי עלייך תמיד" הנה מתחיל להתבהר לי הענין. עכשיו הוא הולך לנזוף בי על איך ששיקרנו לו, אני ואבי. "כן, עידו, אבל תבין, שכל מה שעשינו לא היה בשביל להזיק לאף אחד.. לא הייתה לי ברירה!" אני ממנסה להצטדק. "כל זה לא משנה בכלל." הוא מסתכל עליי. אני רואה שהוא עצבני. "תראה," הוא אומר לי "אני חייב להגיד לך שחשבתי עלייך בזמן האחרון. במיוחד מאז הקטע עם אבי. ואני גם יודע שאתה חושב עליי - לא מהיום. קלטתי את המבטים שלך מהיום הראשון שלך בבסיס." אני מוריד את העיניים. מה כבר אני יכול לאמר לו עכשיו. "בכל מקרה, יש לי רעיון לפתור את כל העניין. אבל אתה תצטרך להחליט לגביו. או שאתה נשאר עם אבי - וקח בחשבון שאם אתה עושה את זה אז לא יהיה בינינו כלום - אף פעם - " "או...?" אני ממשיך אותו... "או שאתה עובר בסיס מחר - נפרד מאבי, ויוצא איתי היום בערב." היום בערב? עם עידו? עכשיו? אחרי כל זה? אוי.

 

[dodobird]

טוב אנשים../images/Emo46.gif

מה? למה מה קרה? אין מצברוח לכתוב? או שזה קשה מידי? טוב. ננסה לעזור.

אז דבר ראשון נרד מהקונספט הזה של סיפור הפוך, ופשוט נעשה פלשבקים. זתומרת- אני מתאר סיטואציה, וכל הזמן יהיו פלשבקים שמסבירים איך השניים הגיעו לכאן. זה ממש פשוט, אתם תראו. נתחיל מההתחלה. "כושלאמא של העידו הזה. אני שונא אותו. למה? למה עכשיו? אלוהים למה עכשיו??? עידו, אל תעשה לי את זה. פאק, אין לו דופק. אני לא מצליח לראות כלום בעשן הזה |שיעול|.

(ששש... יש כאן פלאשבק)

העשן של המדורה צורב לי בעיניים. הראש מסתובב לי. נו, ל"ג בעומר האחרון של התיכון. שנה הבאה מי יודע איפה נהיה. שנייה- כמה טקילות זה היה? מממ... לא זוכר. שי ואבי גם נראים לי שפוכים. מהצד השני של המדורה אני מצליח לראות בקושי את עידו. יושב לו שם, נראה מרוחק כזה, שקט כזה. אוף, גם כשהוא מלא פיח ופרוע הוא נראה מעולה. כמה זמן אני בקראש עליו? שנתיים? איזה קטע. אף אחד לא יודע, בטח ובטח שלא הוא. כל מה שאני מצליח לעשות זה להציק לו במקרה הטוב, או להתעלם ממנו בהפגנתיות במקרה הרע.

(הופה חזרנו)

הרעש... מה זה הרעש הזה? אנשים תפסיקו לצרוח יא פסיכים! נו, יאללה, תתחיל לנשום. בוא נראה, איך זה הלך בקורס מע"רים? נו, תורכם.

 

[merman]

פרק 8

אני לא מאמין איך יכלתי להיות כל כך מטומטם. מה גרם לי להתנהג ככה? ישבתי מול המזכירה של עידו. וחיכיתי לזימון. הוא ישפוט אותי? הוא ידיח אותי? הוא יזיין אותי על המפות של קלקיליה? העברתי שוב ושוב את כל מה שקרה ורשימת השגיאות שלי גרמה לי ממש סחרחורת. אבל יש לציין שמה שקרה אתמול היה ממש שיא השיאים. הייתי צריך להביא לעידו - לא - לא עידו, תא"ל עידו הראל-אופק, מפקד מרחב איו"ש צפון, את החומרים המודיעיניים על מצבו הבריאותי של היושב ראש. כבר הוצאתי את כל המסמכים, הדוחו"ת, מרשמי התרופות, וברגע שיצאתי מלשכת המודעין התנגשתי באבי. "המממ... מה נשמע?" הוא שאל במבוכה, וניסה לא להסתכל לי בעיניים. "תשמע אבי, אין לי זמן לשטויות האלו, אני צריך להשתתף בישיבה חשובה, אז תחסוך לי את הנחמדויות. אולי אם לא היית מתחמק ממני כבר שבוע היית יכול להסתכל לי בעיניים עכשיו". "תשמע, אני מצטער, אבל כל הקטע היה חדש לי, וקצת נבהלתי. אתה יכול להבין את זה לא?" איך שהוא אמר את המילה "לא", במין שרבוב חמוד כזה של השפתיים, התפוגגו כל העצבים שלי. "טוב" אמרתי "טוב...". to make a long story short המסמכים התעכבו בדרכם ללשכה, ואני ואבי מצאנו את עצמינו בחדר המודיעין, הנעול והסגור, מלבנים את הנושא, ואח"כ מלבנים אחד את השני. שנינו הופתענו שהדלת נפתחה, וקולו של תא"ל עידו אמר "נתן? מה קורה עם המסמכים? נתן?! אבי?! מה לעזאזל קורה פה?! אנחנו במצב מלחמה ו*זה* מה שאתם עושים?????? החוצה! מייד!" השאגות שספגתי אח"כ היו כלום אל מול המבט הקר שהוא תקע בי בסוף ואמר "זה לא יעבור בשקט, הרמטכ"ל על הקו, אז אני צריך לחזור אליו, אבל מחר בבוקר תתייצב אצלי בלשכה, ב9:00 בבוקר!" והלך. השאיר אותי עם המכנסיים למטה (ממש באופן מילולי). ועכשיו אני פה. והמזכירה שלו מסתכלת עלי. ואני קצת מיואש. טוב, אני שרוי במצב הרוח הלאומי. "נתן" אומרת המזכירה השמנה שלו "נתן, עידו אומר שתכנס." איך, איך נתתי לעצמי להגיע למצב הזה?