מה שהיא לא תעשה...
אני בטוחה, חותמת ומוכנה להמר בחיים שלי על כך שהיא לא תצליח אפילו לא בשמץ (בת כמה היא בכלל, שמונה עשרה?) לקחת שיר כל כך מסתי (מהמילה מסה), כל כך עמוק, כל כך נוגה וכל כך קורע לב למקום שממנו צריך לשיר את זה. חס וחלילה לא מראה שום זלזול בבחורה, אין לי כוונות לכך (עד כמה שאני טיפה נוטרת לה טינה על "בלוז כנעני", שממנו שמעתי רק שתי שניות כי אני בכלל לא רואה את התוכנית הזאת). השיר הזה הוא אחד הדברים הכי כואבים שנכתבו אי פעם (ואני חושבת שזו כבר פעם עשירית לפחות שאני שואלת את זה, איך למען השם גבר היה יכול לכתוב את זה?!?!?! נכון, אלכסנדר פן, אבל עדיין...) ואין לי מושג מאיפה מגיעה ההזדהות העמוקה למילים של יהודית, צילה דגן או גילה אלמגור (שבמקרה השבוע שמעתי אותה שרה את השיר בלחן אחר...), אבל זה משהו שאין שום אדם אחר בעולם (ורק תבדקו אפילו על אילו זמרות אנו מדברים כאן) שיכול להגיע לאותו ייסור עמוק שבו הן שרות את השיר הזה. היא יכולה לרגש, היא יכולה להעלות אולי דמעה במאמץ כביר, אבל אף אחד שיקשיב לה שרה את השיר הזה (או לכל אחד אחר מלבד המבצעות המקוריות והותיקות של השיר) לא יחווה את אותה זעקה פנימית שהוא חווה כשהוא שומע אותן שרות את זה.