טוב, אז טבילת האש האנגלית שלי מאחורי...
תקציר הפרקים הקודמים: סמינריון = קורס שבו המרצה נותן לך מאמר מג'ורנל מדעי כלשהו, וצריך להכין עליו מצגת ולהרצות מול כל הכיתה. בשנה שעברה היה לי אחד כזה, בעברית, יכולתי לבחור מאמר מהמם בעצמי אז עשיתי אפילו ניסוי קטן להדגמה באמצע וקיבלתי בסוף 100
השנה היה לי עוד סמינריון, רק שהמרצה הספציפי הזה גם דרש להרצות באנגלית. לחץ.
ההרצאה היתה ברביעי בבוקר. כתבתי אותה בקובץ וורד, ממש מילה במילה, כדי שלא יהיו לי הפתעות ולא אתקע באמצע בלי לדעת איך להמשיך את המשפט. אז תכננתי לסיים לכתוב אותה עד מוצ"ש, ובראשון-שני-שלישי לתרגל את הדיבור שוב ושוב עד שאזכור בע"פ והכל יהיה מושלם. בפועל? סיימתי לכתוב רק בשלישי בלילה
הייתי בלחץ היסטרי! עד עכשיו לא ברור לי מה הלך שם, אבל ברגע שהמרצה אמר להתחיל, פשוט נכנסתי לטייס אוטומטי ויריתי. אין לי שמץ מה קרה, כי לא אני עמדתי ודיברתי... זו היתה מישהי אחרת. הרגשה ממש מוזרה. שמעתי את עצמי פשוט עומדת ויורה את כל ההרצאה, גם את מה שבאמת תכננתי להגיד וגם כמה משפטי הרחבה תקועים שבכלל לא רציתי להזכיר
בחיי, אני עומדת ומברברת שם ותוך כדי צועקת על עצמי בראש: "למה לעזאזל אמרת את זה עכשיו?!"
את הדפים עם המלל החזקתי ביד ותכננתי להציץ מדי פעם כדי לוודא שאני לא שוכחת שום דבר חשוב, אבל מהלחץ שכחתי לעשות את זה... אבל היו לפחות פעמיים שנתקעתי, ממש נתקעתי באמצע המשפט או ששכחתי מה הנושא הבא, אז עצרתי שניה כדי לקרוא את הכתוב, ואחרי שהתאפסתי על זה המשכתי לירות.
היו שני גרפים שהמרצה לא הבין משהו לגביהם וביקש ממני לחזור אחורה ולהסביר, התמודדתי עם זה בכבוד. אבל בסוף ההרצאה הוא שאל איך אפשר להמשיך את המחקר הזה הלאה, ודי גמגמתי בתשובה שלי (למרות שידעתי שהוא ישאל את זה. ידעתי! ידעתי!!! טיפשה
). ואז הוא שאל אם החומר התיאורטי שהמאמר מדבר עליו מיוצר פיזית גם במציאות, ופשוט שלפתי "כן!!!
" למרות שהתשובה האמיתית היתה "למה נראה לך שאני יודעת?!
"
ואז ממש השתדלתי לא להתפוצץ לו מצחוק בפרצוף. אבל לפחות זה עבר חלק
בפעמיים היחידות שקראתי את ההרצאה בקול בבית כדי להתאמן, זה לקח מינימום שעה ו-4 דקות. המרצה הזה לא דורש זמן ספציפי, אבל הממוצע עד היום היה חצי שעה. אז ממש דאגתי שאני קודחת ושאנשים ישנאו אותי... בהרצאה עצמה הייתי כ"כ מאובנת (בחיי, בקושי השתמשתי בשפת הגוף הרגילה שלי! טוב שלא הייתי ממוסמרת לרצפה כל הזמן) שלא הסתכלתי אפילו בשעון לבדוק את השעה. ואחרי שהכל נגמר הסתכלתי וראיתי שזה לקח רק 35 דקות
לאן נעלמה חצי שעה
אחרי היה עוד מישהו שהרצה ממש מעפן, אז ההשוואה בינינו מעולה לי
עכשיו, ההודעה שלי אולי מלאה בהמון אייקונים מחייכים וצוחקים, אבל כל ההרצאה הזאת היתה ממש טראומטית בשבילי... באמת שיצאתי בהרגשה שעברתי הרגע טראומה. ולקח לי פאקינג יממה להשתחרר מזה. היו לי מיני התקפי לב, גם אחרי שסיימתי! מטורף לגמרי.
הרבה אנשים ניגשו אח"כ להחמיא לי שדיברתי מאוד שוטף, מאוד ברור, שהאנגלית היתה מאוד טובה וכו' וכו'. היתה אחת שאפילו אמרה שההערה היחידה שלה היא שחבל שהחזקתי דפים ביד, כי היו פעמיים-שלוש שהם ממש עיכבו אותי. והתגובה שלי? "בלי הדפים היית יושבת בכיתה עד עכשיו ומחכה שאזכר מה המשך המשפט, כי הם מה שהציל אותי בבלאקאאוטים"
היא היתה קצת בשוק, מסתבר שזה לא היה כזה ברור לקהל כמו שחשבתי...
בקיצור, 98% מהתגובות שקיבלתי היו חיוביות, אבל אני פשוט לא האמנתי להן. חשבתי שסתם מרחמים עלי כי ראו כמה שהייתי אומללה, ועכשיו מנסים לנחם אותי... לקח לי כמה ימים להפנים ולהשתכנע שבאמת היה טוב, והבעיה היחידה היתה שהגעתי עם ציפיות פשוט בלתי אפשריות, וככה דפקתי את עצמי. אז זה לקח לא מעט זמן, אבל סוף סוף הגעתי להשלמה
וסוף סוף היה לי זמן לכתוב את כל זה. קדחתי
תקציר הפרקים הקודמים: סמינריון = קורס שבו המרצה נותן לך מאמר מג'ורנל מדעי כלשהו, וצריך להכין עליו מצגת ולהרצות מול כל הכיתה. בשנה שעברה היה לי אחד כזה, בעברית, יכולתי לבחור מאמר מהמם בעצמי אז עשיתי אפילו ניסוי קטן להדגמה באמצע וקיבלתי בסוף 100
ההרצאה היתה ברביעי בבוקר. כתבתי אותה בקובץ וורד, ממש מילה במילה, כדי שלא יהיו לי הפתעות ולא אתקע באמצע בלי לדעת איך להמשיך את המשפט. אז תכננתי לסיים לכתוב אותה עד מוצ"ש, ובראשון-שני-שלישי לתרגל את הדיבור שוב ושוב עד שאזכור בע"פ והכל יהיה מושלם. בפועל? סיימתי לכתוב רק בשלישי בלילה
הייתי בלחץ היסטרי! עד עכשיו לא ברור לי מה הלך שם, אבל ברגע שהמרצה אמר להתחיל, פשוט נכנסתי לטייס אוטומטי ויריתי. אין לי שמץ מה קרה, כי לא אני עמדתי ודיברתי... זו היתה מישהי אחרת. הרגשה ממש מוזרה. שמעתי את עצמי פשוט עומדת ויורה את כל ההרצאה, גם את מה שבאמת תכננתי להגיד וגם כמה משפטי הרחבה תקועים שבכלל לא רציתי להזכיר
את הדפים עם המלל החזקתי ביד ותכננתי להציץ מדי פעם כדי לוודא שאני לא שוכחת שום דבר חשוב, אבל מהלחץ שכחתי לעשות את זה... אבל היו לפחות פעמיים שנתקעתי, ממש נתקעתי באמצע המשפט או ששכחתי מה הנושא הבא, אז עצרתי שניה כדי לקרוא את הכתוב, ואחרי שהתאפסתי על זה המשכתי לירות.
היו שני גרפים שהמרצה לא הבין משהו לגביהם וביקש ממני לחזור אחורה ולהסביר, התמודדתי עם זה בכבוד. אבל בסוף ההרצאה הוא שאל איך אפשר להמשיך את המחקר הזה הלאה, ודי גמגמתי בתשובה שלי (למרות שידעתי שהוא ישאל את זה. ידעתי! ידעתי!!! טיפשה
בפעמיים היחידות שקראתי את ההרצאה בקול בבית כדי להתאמן, זה לקח מינימום שעה ו-4 דקות. המרצה הזה לא דורש זמן ספציפי, אבל הממוצע עד היום היה חצי שעה. אז ממש דאגתי שאני קודחת ושאנשים ישנאו אותי... בהרצאה עצמה הייתי כ"כ מאובנת (בחיי, בקושי השתמשתי בשפת הגוף הרגילה שלי! טוב שלא הייתי ממוסמרת לרצפה כל הזמן) שלא הסתכלתי אפילו בשעון לבדוק את השעה. ואחרי שהכל נגמר הסתכלתי וראיתי שזה לקח רק 35 דקות
אחרי היה עוד מישהו שהרצה ממש מעפן, אז ההשוואה בינינו מעולה לי
עכשיו, ההודעה שלי אולי מלאה בהמון אייקונים מחייכים וצוחקים, אבל כל ההרצאה הזאת היתה ממש טראומטית בשבילי... באמת שיצאתי בהרגשה שעברתי הרגע טראומה. ולקח לי פאקינג יממה להשתחרר מזה. היו לי מיני התקפי לב, גם אחרי שסיימתי! מטורף לגמרי.
הרבה אנשים ניגשו אח"כ להחמיא לי שדיברתי מאוד שוטף, מאוד ברור, שהאנגלית היתה מאוד טובה וכו' וכו'. היתה אחת שאפילו אמרה שההערה היחידה שלה היא שחבל שהחזקתי דפים ביד, כי היו פעמיים-שלוש שהם ממש עיכבו אותי. והתגובה שלי? "בלי הדפים היית יושבת בכיתה עד עכשיו ומחכה שאזכר מה המשך המשפט, כי הם מה שהציל אותי בבלאקאאוטים"
בקיצור, 98% מהתגובות שקיבלתי היו חיוביות, אבל אני פשוט לא האמנתי להן. חשבתי שסתם מרחמים עלי כי ראו כמה שהייתי אומללה, ועכשיו מנסים לנחם אותי... לקח לי כמה ימים להפנים ולהשתכנע שבאמת היה טוב, והבעיה היחידה היתה שהגעתי עם ציפיות פשוט בלתי אפשריות, וככה דפקתי את עצמי. אז זה לקח לא מעט זמן, אבל סוף סוף הגעתי להשלמה
וסוף סוף היה לי זמן לכתוב את כל זה. קדחתי
