טהא מוחמד עלי – פגישה עם משורר / זאב רז

[שובו של גוי ואבוי]

טהא מוחמד עלי – פגישה עם משורר / זאב רז http://2nd-ops.com/2ndop/?p=7460 נסענו למטולה, כי מצפון תיפתח הטוֹבה. הדבר היחיד שאני זוכר משם - איש פשוט ולא צעיר שעולה על הדוכן וקורא וְכָךְ לָקַח לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה תְּמִימוֹת עַד שֶׁהֵבַנְתִּי, כִּי הַמַּיִם הֵם הַטּוֹב שֶׁבַּמַּשְׁקָאוֹת, וְכִי הַלֶּחֶם הוּא הַטָּעִים בַּמַאֲכָלִים, וְכִי אֵין עֵרֶך אֲמִתִּי לְאָמָּנוּת כָּלְשֶׁהִי אֶלָּא אִם תַּחְדִּיר מְעַט אֹשֶׁר לְלֵב הָאָדָם . שערותי סמרו. נזכרתי בסבא, מֵגן על שירתה של רחל: "והרי היפה ביותר הוא הפשוט!" חזרנו לַשרון. חיפשתי את שיריו ומצאתים. קראתי את הסיפור התמים והנפלא על השֵדה טוּרפנדה האורבת לילדים הסוררים בבית-הקברות. נזכרתי בטיול לציפורי חמִשים שנה קודם. מה יכולנו להבין, ילדים בני שמונה מקיבוץ בעמק, על יַלדוּת שחָרבָה. לא היה לנו סיכוי. נסעתי לנצרת. היה חורף. ביקשתי מנעים עריידי שיצטרף; זכרתי איך טהא עבר לאנגלית כשקרא את "נקמה" וחששתי קצת מהפגישה אתו. בַּחֲלוֹמִי רָאִיתִי אֶמֶשׁ שֶׁאֲנִי גּוֹסֵס. אֶת הַמָּוֶת רָאִיתִי, וְהִסְתַּכַּלְתִּי לוֹ בָּעֵינַיִם. אבא של ניזאר ישב עם שמיכה על הרגליים ושתק. יוּסרא, אמא של ניזאר, פילחה את האבטיח שהבאתי מהשוּק והגישה עם חיוך שאי-אפשר לשכוח. רק אז נכנס נעים. פניו של טהא אוֹרוּ. הוא צחק משִׂמחָה ושאל אותו הרבה שאלות בשפה שאהב ושכתב בה שירים. אִכָּר בֶּן-אִכָּר אֲנִי תְּמִימוּת-אֵם יֵשׁ בִּי וְעָרְמָה שֶׁל סוֹחֵר דָּגִים אמרתי לו שאנחנו – שִׁבעים חברים – רוצים לבוא לנצרת באביב ולקרוא איתו את שירָיו בסנט-גבריאל, הצופה על העיר ממעל. ניזאר נכנס הביתה; "אִינַעל אבּוּךְּ!" הצטעק אבא שלו בלי לחייך: על מי עזבת את החנות, אִיבְּנִי? אחר כך חשב, הסתכל על נעים וניאות להיפגש אתנו. פניו היו קפואות. גְּבִירוֹתַי וְרַבּוֹתַי הַמֻּשְׁבָּעִים, עַל אוֹיְבָיו מַרְשִׁי אֵינוֹ יוֹדֵעַ דָּבָר. וַאֲנִי מַבְטִיחַ לָכֶם שֶׁאִלּוּ נִתְקַל בְּ"אֶנְטֶרְפְּרַיְז" הָיָה מַגִּישׁ לַצֶּוֶת בֵּיצִים מְטֻגָּנוֹת וְלַבַּנֶה טְרִיָּה, יָשָׁר מִן הַשַּׂקִּית. הגיע האביב. חיה סמיר שרה בקולה המכַשֵׁף, על הבמה של סנט-גבריאל, את השירים של "דבקה פנטזיה" בעברית ובערבית: אֲדָמָה, אַדְמָתִי ! שְׁדֵמָתִי ! . . ניזָאר ויוּסרָא וכל משפחתו של טהא הקשיבו בדממה. טהא לא בא. נעים עריידי קרא במקומו טוֹב הָיָה בַּכְּפָר שֶׁלָּנוּ. נָכוֹן, הָיוּ זְמַנִּים שֶׁל לַעֲנָה… . . ואחריו קראו רמי ושוש ויפתח וגיל. וששון וחמוטל ויוסי. …אִלּוּ רַק נִשְׁאַרְנוּ בַּכְּפָר! חזרנו לַשָרוֹן.