דוקטור פוד
New member
טאקריה- או איך אוכל רחוב הופך בארץ למסעדה
הביקורת כולל תמונות מפורסמת אצלי בבלוג
לכל תרבות יש את אוכל הרחוב שלה, זה אוכל פשוט ומשביע, אוכל עתיר פחמימה, אוכל שאפשר להגיש במהירות ובקלות ואפשר לנייד ולטרוף תוך כדי אכילה, לנו יש פלאפל, בהודו יש סמוסה, בגרמניה זה יכול להיות נקניקיה עמוסת כרוב ובהולנד זה יכול להיות קונוס ציפס או סרדין, ובמכסיקו האגדה מספרת שזה טאקו, בוריטו או כל דיסק בצק ממולא ועמוס בסלסה, אורז וחלבון.
בארץ אנחנו גאים בפלאפל, מנה זריזה ומהירה שגם במקומות שמפריזים במחירה בטירוף תקבלו עודף מ-20 ש"ח על מנה עמוסה כדורים ריחניים, מבחר סלטים מטורף שברובו לא קשור למנה (עד היום אני לא מצליח לחבר סלט כרוב לפלאפל) וכמובן צלוחית החמוצים שמתמלאת כל הזמן בזיתים, מלפפון חמוץ ואיזה חציל מטוגן או זנב פיתה מטוגן.
האוכל המכסיקני, או אולי יותר נכון הטקס-מקס תמיד נשמע לי משהו שמתאים לארץ, אוכל מהיר ועתיר פחמימה, מלא טעמים, חריף, זול וחצוף. בכל טיול בעולם אני מחפש את המסעדות הללו שמציעות טעמים ושמות אקזוטיים, סלסות ששורפות את הלשון ומתאזנות עם מנה יפה של שמנת חמוצה וקצת גואקמולי, אולי איזה סלסלת נאצוס נחמדה לתאבון וכמובן המון טקילה או בירה מכסיקנית חיוורת שתפקידה היחיד להרוות את הצימאון. אף פעם לא הבנתי איך בארץ המטבח המכסיקני לא תופס ולא פופולרי, יתכן שזה היה בגלל חומרי הגלם שהיה קשה להשיג?
בלבונטין נפתח מקום, טאקריה, בשבועות הראשונים באזזז מטורף ואנשים מחכים בתור, אחרי כמה חודשים גיליתי צהרי שישי שהוא התחיל להיפתח בצהרים והדבר התאים לי לסגירת פינה לפני פסטיבל מוסיקה ברוטשילד 12 שעמד להיות עתיר אלכוהול, נכנסנו למסעדה שלא הייתה מלאה, על הקיר מבחר פוסטרים של הופעות, תמונה של מרייה מעוטרת נורות חשמל קטנות, מטבח פתוח עתיר פעילוץ, תפריטים על דף מודפס ואווירה קלילה, קנקן מים קרים הגיע במהרה ושמות אקזוטיים על הדף נזרקו בחלל, מהר מאוד הזמנו פעמיים בוריטו קרניטה עם בשר חזיר מפורק וטוסטדה פרסקה.
הטוסטדה פרסקה הייתה מנה קטנה של טורטיה מטוגנת ששימשה כונכיה לסלט עגבניות פיקנטי עם גבינה מלוחה, מנה חביבה וקלילה שבסופה מיץ העגבניות הרטיב את הטורטיה הפריכה, רעיון נחמד לא יקר (12 ש"ח) אבל לא מרגש במיוחד.
הבוריטו כבר היה סיפור אחר, טורפדו שמנמן ולא גדול עטוף בניר כסף ומוגש בסלסלת פלסטיק, אוטנטי עד כמה שאפשר, הטקס של קילוף הניר ונעיצת השינים מרגש כתמיד כי בפנים שוכנת הפתעה, הביס מגלה בוריטו דחוס עמוס בכל טוב- שכבות של אורז אדמדמם, ממרח שעועית שחור עמוק ורך, חסה ועגבניות ובמרכז עורק של בשר חזיר שעבר בישול ארוך ופורר לסיבים ארוכים ורכים ומלאי טעם, עם הבוריטו הגיעו 3 סלסות- סלסת עגבניות פשוטה וטובה, סלסת חלפיניו ירוקה ופיקנטית וסלסה דיבלו- חריפה, שורפת את הקרביים ומלאת טעם. כמובן שבחרתי באחרונה ובכל ביס דאגתי להרטיב את המנה בסלסה, היה שם בפנים גם קצת גבינה, שמנת חמוצה ועוד דברים שהובטחו בתפריט אבל לא בטוח שהרגשתי בהם, הבוריטו היה עמוס אבל מעט שטוח בטעמים, אין ספק שזה היה אחד מהבוריטו האיכותיים שאכלתי אבל היה חסר תשוקה או משהו שיעיף את בלוטות הטעם, אולי צלוחית של שמנת חמוצה וגבינה מגוררת בצד שאפשר יהיה לשחק בכל ביס מחדש... הבוריטו נראה לא גדול אבל עומס המרכיבים הבטיח לרפד יפה את הקיבה.
ועכשיו לבעיה הגדולה- המחיר, כל בוריטו עולה 38 ש"ח, מחיר לא נוראי אבל עדיין הבוריטו היקר ביותר שאי פעם אכלתי כנראה, זה צריך להיות אוכל רחוב, אוכל שקונים ממשאית אוכל בפינת הרחוב, עצם העובדה שהוא מוגש במסעדה עם מלצרים (למרות האווירה הקלילה והלא מחייבת) נוגד במעט את האופי שלו, וכנראה זאת הבעיה עם מרבית הנסיונות להביא אוכל רחוב עולמי לארץ, אנחנו מנסים לאלף אותו, להלביש אותו בלבוש של מסעדה במקום לתת לו להיות קליל ופרוע בלב הרחוב, במידה והבוריטו היה זול ב-10 שקלים הייתי בטוח מכתיר את זה כאחד הביסים הטובים בעיר.
לקינוח כמובן אי אפשר בלי צורוס, אותם סופגניות קטנות שמוגשות פה בשלשות עם רוטב שוקולד חם, הם הגיעו חמות בצורת של חישוקים, פריכות מאוד בחוץ ורכות בפנים, רוטב שוקולד פשוט מדי (נגיעה של צ'ילי או מלח היו מעיפות אותו פלאים) אבל עשו את העבודה יפה תמורת 18 ש"ח.
הסיכום? מנה קטנה חביבה (12 ש"ח)+ 2 בוריטו נחמדים (38 ש"ח*2) + צורוס (18 ש"ח)= 106 ש"ח, קצת יקר מדי, אבל מצד שני אין מקום אחר לאכול בוריטו טוב, או בכלל. VFM גבולי אבל עדיין מקום שאין ספק שאני יפקוד אותו לא מעט מתי שאני ירגיש צורך לסגור פינה בטעם אקזוטי. יצון הדוקטור- 7.5 (במידה ויוזל מחיר הבוריטו הציון יקפוץ בקלות
הביקורת כולל תמונות מפורסמת אצלי בבלוג
לכל תרבות יש את אוכל הרחוב שלה, זה אוכל פשוט ומשביע, אוכל עתיר פחמימה, אוכל שאפשר להגיש במהירות ובקלות ואפשר לנייד ולטרוף תוך כדי אכילה, לנו יש פלאפל, בהודו יש סמוסה, בגרמניה זה יכול להיות נקניקיה עמוסת כרוב ובהולנד זה יכול להיות קונוס ציפס או סרדין, ובמכסיקו האגדה מספרת שזה טאקו, בוריטו או כל דיסק בצק ממולא ועמוס בסלסה, אורז וחלבון.
בארץ אנחנו גאים בפלאפל, מנה זריזה ומהירה שגם במקומות שמפריזים במחירה בטירוף תקבלו עודף מ-20 ש"ח על מנה עמוסה כדורים ריחניים, מבחר סלטים מטורף שברובו לא קשור למנה (עד היום אני לא מצליח לחבר סלט כרוב לפלאפל) וכמובן צלוחית החמוצים שמתמלאת כל הזמן בזיתים, מלפפון חמוץ ואיזה חציל מטוגן או זנב פיתה מטוגן.
האוכל המכסיקני, או אולי יותר נכון הטקס-מקס תמיד נשמע לי משהו שמתאים לארץ, אוכל מהיר ועתיר פחמימה, מלא טעמים, חריף, זול וחצוף. בכל טיול בעולם אני מחפש את המסעדות הללו שמציעות טעמים ושמות אקזוטיים, סלסות ששורפות את הלשון ומתאזנות עם מנה יפה של שמנת חמוצה וקצת גואקמולי, אולי איזה סלסלת נאצוס נחמדה לתאבון וכמובן המון טקילה או בירה מכסיקנית חיוורת שתפקידה היחיד להרוות את הצימאון. אף פעם לא הבנתי איך בארץ המטבח המכסיקני לא תופס ולא פופולרי, יתכן שזה היה בגלל חומרי הגלם שהיה קשה להשיג?
בלבונטין נפתח מקום, טאקריה, בשבועות הראשונים באזזז מטורף ואנשים מחכים בתור, אחרי כמה חודשים גיליתי צהרי שישי שהוא התחיל להיפתח בצהרים והדבר התאים לי לסגירת פינה לפני פסטיבל מוסיקה ברוטשילד 12 שעמד להיות עתיר אלכוהול, נכנסנו למסעדה שלא הייתה מלאה, על הקיר מבחר פוסטרים של הופעות, תמונה של מרייה מעוטרת נורות חשמל קטנות, מטבח פתוח עתיר פעילוץ, תפריטים על דף מודפס ואווירה קלילה, קנקן מים קרים הגיע במהרה ושמות אקזוטיים על הדף נזרקו בחלל, מהר מאוד הזמנו פעמיים בוריטו קרניטה עם בשר חזיר מפורק וטוסטדה פרסקה.
הטוסטדה פרסקה הייתה מנה קטנה של טורטיה מטוגנת ששימשה כונכיה לסלט עגבניות פיקנטי עם גבינה מלוחה, מנה חביבה וקלילה שבסופה מיץ העגבניות הרטיב את הטורטיה הפריכה, רעיון נחמד לא יקר (12 ש"ח) אבל לא מרגש במיוחד.
הבוריטו כבר היה סיפור אחר, טורפדו שמנמן ולא גדול עטוף בניר כסף ומוגש בסלסלת פלסטיק, אוטנטי עד כמה שאפשר, הטקס של קילוף הניר ונעיצת השינים מרגש כתמיד כי בפנים שוכנת הפתעה, הביס מגלה בוריטו דחוס עמוס בכל טוב- שכבות של אורז אדמדמם, ממרח שעועית שחור עמוק ורך, חסה ועגבניות ובמרכז עורק של בשר חזיר שעבר בישול ארוך ופורר לסיבים ארוכים ורכים ומלאי טעם, עם הבוריטו הגיעו 3 סלסות- סלסת עגבניות פשוטה וטובה, סלסת חלפיניו ירוקה ופיקנטית וסלסה דיבלו- חריפה, שורפת את הקרביים ומלאת טעם. כמובן שבחרתי באחרונה ובכל ביס דאגתי להרטיב את המנה בסלסה, היה שם בפנים גם קצת גבינה, שמנת חמוצה ועוד דברים שהובטחו בתפריט אבל לא בטוח שהרגשתי בהם, הבוריטו היה עמוס אבל מעט שטוח בטעמים, אין ספק שזה היה אחד מהבוריטו האיכותיים שאכלתי אבל היה חסר תשוקה או משהו שיעיף את בלוטות הטעם, אולי צלוחית של שמנת חמוצה וגבינה מגוררת בצד שאפשר יהיה לשחק בכל ביס מחדש... הבוריטו נראה לא גדול אבל עומס המרכיבים הבטיח לרפד יפה את הקיבה.
ועכשיו לבעיה הגדולה- המחיר, כל בוריטו עולה 38 ש"ח, מחיר לא נוראי אבל עדיין הבוריטו היקר ביותר שאי פעם אכלתי כנראה, זה צריך להיות אוכל רחוב, אוכל שקונים ממשאית אוכל בפינת הרחוב, עצם העובדה שהוא מוגש במסעדה עם מלצרים (למרות האווירה הקלילה והלא מחייבת) נוגד במעט את האופי שלו, וכנראה זאת הבעיה עם מרבית הנסיונות להביא אוכל רחוב עולמי לארץ, אנחנו מנסים לאלף אותו, להלביש אותו בלבוש של מסעדה במקום לתת לו להיות קליל ופרוע בלב הרחוב, במידה והבוריטו היה זול ב-10 שקלים הייתי בטוח מכתיר את זה כאחד הביסים הטובים בעיר.
לקינוח כמובן אי אפשר בלי צורוס, אותם סופגניות קטנות שמוגשות פה בשלשות עם רוטב שוקולד חם, הם הגיעו חמות בצורת של חישוקים, פריכות מאוד בחוץ ורכות בפנים, רוטב שוקולד פשוט מדי (נגיעה של צ'ילי או מלח היו מעיפות אותו פלאים) אבל עשו את העבודה יפה תמורת 18 ש"ח.
הסיכום? מנה קטנה חביבה (12 ש"ח)+ 2 בוריטו נחמדים (38 ש"ח*2) + צורוס (18 ש"ח)= 106 ש"ח, קצת יקר מדי, אבל מצד שני אין מקום אחר לאכול בוריטו טוב, או בכלל. VFM גבולי אבל עדיין מקום שאין ספק שאני יפקוד אותו לא מעט מתי שאני ירגיש צורך לסגור פינה בטעם אקזוטי. יצון הדוקטור- 7.5 (במידה ויוזל מחיר הבוריטו הציון יקפוץ בקלות
