בעיקר כופר
New member
ח ר א שבת
שבת מחורבנת במיוחד בצפון עברה עלי. גיסי וחסידיו החליטו לעשות שבת בישוב ליד מירון. ממש, אבל ממש, לא רציתי להגיע ידעתי מה מצפה לי אבל אמא לחצה ואמרה שהיא לא יכולה לנסוע את כל הדרך לבד ואחותי אמרה שיכול להיות נורא נחמד עם כל הילדים. איזה נחמד ואיזה נעליים, שבת שלמה במחיצת אנשים מאותגרים רציונלית שכל מה שיש להם ראש זה "רבינו" ואיך לקרב אנשים לאבא שבשמים. בעעעעעעע השתדלתי להיות נחמד ולנסות לפתח שיחה עם האנשים אבל נושאים משותפים לשיחה לא ממש היו חרא של אוכל, חרא של אנשים, ועוד הכריחו אותי לשיר את כל השירים האלה "וטהר ליבנו לעובדך באמת וטהההרר ליבבבבנוו לעובדך באמת!" בעעעעע! מנחה התפללנו במירון (חתיכת דרך להגיע עד לשם ברגל) בבית כנסת כל כך צפוף, שקופסת סרדינים היא הגדרה מאוד מקלה בשבילו. אכלנו שם סעודה שלישית ב"הכנסת אורחים שע"י קבר רשב"י" (לא מומלץ בכלל, אני עדיין משלשל) בסוף עוד ניסו לגרור אותי ל"הפצות" במירון להעמיד דוכן עם חומר לחיזוק האמונה ולשכנע אנשים לקחת אותו, התחמקתי בנימוס. חוזר ברגל לישוב, ומסתבר שאמא שלי החליטה להשאר לחגיגות ל"ג בעומר במירון. מה עוד מסתבר? האוטובוס הראשון יוצא בשעה 01:00!! פאק אני תקוע, נאלצתי להשאר. אחרי סיבוכים מפה ומשם הגענו לחניון בשעה 01:00 (פאק!) היא אומרת שהיא "הולכת וחוזרת" ואני נרדמתי על המושב האחורי. אני מתעורר, עשרה לשש, והסוללה של הפאקינג פלאפון שלי כמעט גמורה. קור אימים ואני מניע את המנוע כדי שהמזגן יחמם קצת - לא עוזר. עכשיו שוב הדרך המעצבנת ירושלימה, הבקעה לוהטת מחום ואני משתדל להשאר עירני ולשמור את עצמי על הכביש זהו, השעה 12 בצהרים ורק עכשיו אני מגיע הביתה מת מעייפות ומקלל את כל העולם. אני מוכרח להודות לדסדס ולבר על ה-SMSים במהלך השבת, זה היה כזה כיף! לשבת בשירותים בלי שאף אחד יראה ולכתוב ולקבל SMS ולהרגיש שעד כמה שהשבת היתה חרא, למישהו אכפת ממני <בעיקר כופר. עצבני ועייף, עמכם הסליחה>
שבת מחורבנת במיוחד בצפון עברה עלי. גיסי וחסידיו החליטו לעשות שבת בישוב ליד מירון. ממש, אבל ממש, לא רציתי להגיע ידעתי מה מצפה לי אבל אמא לחצה ואמרה שהיא לא יכולה לנסוע את כל הדרך לבד ואחותי אמרה שיכול להיות נורא נחמד עם כל הילדים. איזה נחמד ואיזה נעליים, שבת שלמה במחיצת אנשים מאותגרים רציונלית שכל מה שיש להם ראש זה "רבינו" ואיך לקרב אנשים לאבא שבשמים. בעעעעעעע השתדלתי להיות נחמד ולנסות לפתח שיחה עם האנשים אבל נושאים משותפים לשיחה לא ממש היו חרא של אוכל, חרא של אנשים, ועוד הכריחו אותי לשיר את כל השירים האלה "וטהר ליבנו לעובדך באמת וטהההרר ליבבבבנוו לעובדך באמת!" בעעעעע! מנחה התפללנו במירון (חתיכת דרך להגיע עד לשם ברגל) בבית כנסת כל כך צפוף, שקופסת סרדינים היא הגדרה מאוד מקלה בשבילו. אכלנו שם סעודה שלישית ב"הכנסת אורחים שע"י קבר רשב"י" (לא מומלץ בכלל, אני עדיין משלשל) בסוף עוד ניסו לגרור אותי ל"הפצות" במירון להעמיד דוכן עם חומר לחיזוק האמונה ולשכנע אנשים לקחת אותו, התחמקתי בנימוס. חוזר ברגל לישוב, ומסתבר שאמא שלי החליטה להשאר לחגיגות ל"ג בעומר במירון. מה עוד מסתבר? האוטובוס הראשון יוצא בשעה 01:00!! פאק אני תקוע, נאלצתי להשאר. אחרי סיבוכים מפה ומשם הגענו לחניון בשעה 01:00 (פאק!) היא אומרת שהיא "הולכת וחוזרת" ואני נרדמתי על המושב האחורי. אני מתעורר, עשרה לשש, והסוללה של הפאקינג פלאפון שלי כמעט גמורה. קור אימים ואני מניע את המנוע כדי שהמזגן יחמם קצת - לא עוזר. עכשיו שוב הדרך המעצבנת ירושלימה, הבקעה לוהטת מחום ואני משתדל להשאר עירני ולשמור את עצמי על הכביש זהו, השעה 12 בצהרים ורק עכשיו אני מגיע הביתה מת מעייפות ומקלל את כל העולם. אני מוכרח להודות לדסדס ולבר על ה-SMSים במהלך השבת, זה היה כזה כיף! לשבת בשירותים בלי שאף אחד יראה ולכתוב ולקבל SMS ולהרגיש שעד כמה שהשבת היתה חרא, למישהו אכפת ממני <בעיקר כופר. עצבני ועייף, עמכם הסליחה>
