חתונה ??
זהו, שוב בארצות הברית. את יום ראשון הראשון שלנו כאן בילינו בנסיעה צפונה למסצ´וסטס לחתונה של חברה. זו החברה שהכירה ביננו. חוב ישן. ובכלל בארצות הברית נסיעה של שלוש שעות לחתונה זה כמעט ליד הבית. אז נסענו. *** הדרך היתה הכי יפה. יערות ויערות ויערות. הרים ירוקים נישאים מולנו. ונחלים, ואגמים, ונהרות. בחלק מצמרות העצים כבר זרק האדום, סימן ראשון לסתיו הקרב, הסתיו המופלא של ניו אינגלנד. אזורים חקלאיים עם פרות, סוסים, ואפילו למה (טיבטית) שחיכתה במיוחד בשבילנו. אבל זה באמת לא העיקר. *** האחוזה נמצאת פחות או יותר באמצע שום מקום. כל כך שומם שחשבנו כבר שטעינו בשבוע או משהו. זה מלחיץ קצת, בגלל שאנחנו אמורים לקחת תפקיד פעיל בטקס. כן, אפילו אני - מחזיקה של מוט חופה (אחת מארבע). אבל לא טעינו. אנחנו מגיעים לבית מבודד בתוך יערות אדירים. מעט אנשים בחצר. במה מאולתרת ואוהל. זה המקום. מלצריות מחלקות מתאבנים לאורחים. כל מיני דברים שאין להם שם בעברית (אבל כשרים, חברים, ההורים של הכלה דתיים). שמע, אני אומרת לאיש, זה לא מזכיר לך קצת חתונות מהטלוויזיה. כן, נו, הוא מהנהן, הם אמריקאים. *** קוראים לנו למלא את התפקיד. ארבע בנות אוחזות את מוטות החופה. כל אחת מייצגת תקופה. (אני תיכון, אפילו שהכרנו באוניברסיטה, אבל היינו אז בנות 16 אז זה נחשב, לא?) המוט שלי כבד (יש להניח שלא יותר, אף לא פחות, משלושת המוטות האחרים). אנחנו עומדות על במה מאולתרת מול המרפסת של האחוזה. הקהל מתאסף שם. הקטנה שלי (לבושה בבגדי כלה) מסתובבת סביבי. אחת, שתיים, שלוש... שבע, ואני כמעט ושומטת את המוט. אני הצעירה ביותר, הדתיה ביותר, הנשואה ביותר. יש לי כובע גדול שמכסה את העיניים כמעט שלבשתי בתור בדיחה לא משעשעת. לאחת יש שיער שחור, לשניה כתום, לשלישית צהוב. אנחנו מחליטות לשיר את "אם אשכח ירושלים" בעת המתאימה. החלטה נבונה, עוד יסתבר. *** זו חתונה אורתודוקסית למחצה, הנערכת על ידי רב רפורמי, בגלל שאמא של החתן גוירה בזמנו על ידי רב קונסרבטיבי (עוקבים?). הרב שלנו חייכן וזחוח. מתקשה משהו בקריאת עברית, ומתרגם אותה לאנגלית באופן חופשי משהו. אבל הטקס, חברים, הטקס... קודם כל יש שבע ברכות חליפיות. למה הן טובות יותר? באמת קשה לי לומר. מן בליל של ברכות רלוונטיות יותר ופחות. כל ברכה ("ברוך משמח חתן וכלה" (לא השמטתי אף מלה)) נאמרת ומתורגמת לאנגלית. בהמשך הטקס הקראה של טקסט מעשה המפגש של חתננו וכלתנו, הכולל את המפגש הראשוני, את ההתאהבות לפרטיה, מתי עברו לגור ביחד... (ואחר כך בכתובה כתוב "הדא בתולתא", אבל אל דאגה, הכתובה לא נקראה בקול. הרב מתקשה בקריאת עברית, הוא מסביר לכלה. זה ארמית, היא עונה לו). "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", אומר החתן ועונד טבעת על אצבעה. "עכשיו את", מבקש הרב. והכלה חוזרת אחריו: "הרי אתה מקודש לי כדת משה וישראל" (דת משה וישראל? אתה מקודש? אהה). שבירת הכוס, מסביר הרב, היא לצורך חתימה על עסקה (אוי, אוי, אני חושבת, ואיפה ירושלים. מזל שהכנו את השיר קודם, רק שאין לנו הדים בקהל לחזק את קולנו הענוג). העדים מתבקשים לא להשתתף בחופה. הם סיימו את תפקידם כבר קודם. במקום זה הקהל כולו מגויס להעיד על החופה. וגם לברך שהחיינו. למה שהחיינו? שיהיה. ובסוף הרב מברך את כולנו בברכת כוהנים (כן, כן) ונשיקה (זכר לרפורמיות?) אני מכריז עליכם כבעל ואישה (זכר לנצרות?) וחדר ייחוד (זכר לאורתודוקסיות?) *** אנחנו יושבים על המרפסת של האחוזה מתחת לאוהל. מתי הריקודים? שואל הבן שלי. ברקע תזמורת ג´ז עם שלושה נגנים. אני לא חושבת שיהיו ריקודים, מותק. איזו מן חתונה זו, הוא רוטן. ואוכל? הוא ממשיך. יש מן בר עם שישה מאכלים לא מזוהים בעליל. אני מחווה כלפיו. שאלתי על אוכל, הוא אומר. *** זו החתונה הכי אמריקאית שהייתי בה. ה- best man נושא נאום. נאום הכי אמריקאי שיש. הוא מספר קצת על האורחים (הספורים ביותר), שהגיעו מכל קצוות העולם, מאוסטרליה ועד ישראל, טקסס ועד קנדה. הכל מושלם, מלאכותי, יקר, סינתטי. *** היינו פעם שלוש חברות. אני התחתנתי בחתונה אורתודוקסית בארץ, עם תזמורת ורבע עוף. השניה נישאה נישואים אזרחיים באמריקה לפני כמה שנים. זו היתה החתונה השלישית.
זהו, שוב בארצות הברית. את יום ראשון הראשון שלנו כאן בילינו בנסיעה צפונה למסצ´וסטס לחתונה של חברה. זו החברה שהכירה ביננו. חוב ישן. ובכלל בארצות הברית נסיעה של שלוש שעות לחתונה זה כמעט ליד הבית. אז נסענו. *** הדרך היתה הכי יפה. יערות ויערות ויערות. הרים ירוקים נישאים מולנו. ונחלים, ואגמים, ונהרות. בחלק מצמרות העצים כבר זרק האדום, סימן ראשון לסתיו הקרב, הסתיו המופלא של ניו אינגלנד. אזורים חקלאיים עם פרות, סוסים, ואפילו למה (טיבטית) שחיכתה במיוחד בשבילנו. אבל זה באמת לא העיקר. *** האחוזה נמצאת פחות או יותר באמצע שום מקום. כל כך שומם שחשבנו כבר שטעינו בשבוע או משהו. זה מלחיץ קצת, בגלל שאנחנו אמורים לקחת תפקיד פעיל בטקס. כן, אפילו אני - מחזיקה של מוט חופה (אחת מארבע). אבל לא טעינו. אנחנו מגיעים לבית מבודד בתוך יערות אדירים. מעט אנשים בחצר. במה מאולתרת ואוהל. זה המקום. מלצריות מחלקות מתאבנים לאורחים. כל מיני דברים שאין להם שם בעברית (אבל כשרים, חברים, ההורים של הכלה דתיים). שמע, אני אומרת לאיש, זה לא מזכיר לך קצת חתונות מהטלוויזיה. כן, נו, הוא מהנהן, הם אמריקאים. *** קוראים לנו למלא את התפקיד. ארבע בנות אוחזות את מוטות החופה. כל אחת מייצגת תקופה. (אני תיכון, אפילו שהכרנו באוניברסיטה, אבל היינו אז בנות 16 אז זה נחשב, לא?) המוט שלי כבד (יש להניח שלא יותר, אף לא פחות, משלושת המוטות האחרים). אנחנו עומדות על במה מאולתרת מול המרפסת של האחוזה. הקהל מתאסף שם. הקטנה שלי (לבושה בבגדי כלה) מסתובבת סביבי. אחת, שתיים, שלוש... שבע, ואני כמעט ושומטת את המוט. אני הצעירה ביותר, הדתיה ביותר, הנשואה ביותר. יש לי כובע גדול שמכסה את העיניים כמעט שלבשתי בתור בדיחה לא משעשעת. לאחת יש שיער שחור, לשניה כתום, לשלישית צהוב. אנחנו מחליטות לשיר את "אם אשכח ירושלים" בעת המתאימה. החלטה נבונה, עוד יסתבר. *** זו חתונה אורתודוקסית למחצה, הנערכת על ידי רב רפורמי, בגלל שאמא של החתן גוירה בזמנו על ידי רב קונסרבטיבי (עוקבים?). הרב שלנו חייכן וזחוח. מתקשה משהו בקריאת עברית, ומתרגם אותה לאנגלית באופן חופשי משהו. אבל הטקס, חברים, הטקס... קודם כל יש שבע ברכות חליפיות. למה הן טובות יותר? באמת קשה לי לומר. מן בליל של ברכות רלוונטיות יותר ופחות. כל ברכה ("ברוך משמח חתן וכלה" (לא השמטתי אף מלה)) נאמרת ומתורגמת לאנגלית. בהמשך הטקס הקראה של טקסט מעשה המפגש של חתננו וכלתנו, הכולל את המפגש הראשוני, את ההתאהבות לפרטיה, מתי עברו לגור ביחד... (ואחר כך בכתובה כתוב "הדא בתולתא", אבל אל דאגה, הכתובה לא נקראה בקול. הרב מתקשה בקריאת עברית, הוא מסביר לכלה. זה ארמית, היא עונה לו). "הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל", אומר החתן ועונד טבעת על אצבעה. "עכשיו את", מבקש הרב. והכלה חוזרת אחריו: "הרי אתה מקודש לי כדת משה וישראל" (דת משה וישראל? אתה מקודש? אהה). שבירת הכוס, מסביר הרב, היא לצורך חתימה על עסקה (אוי, אוי, אני חושבת, ואיפה ירושלים. מזל שהכנו את השיר קודם, רק שאין לנו הדים בקהל לחזק את קולנו הענוג). העדים מתבקשים לא להשתתף בחופה. הם סיימו את תפקידם כבר קודם. במקום זה הקהל כולו מגויס להעיד על החופה. וגם לברך שהחיינו. למה שהחיינו? שיהיה. ובסוף הרב מברך את כולנו בברכת כוהנים (כן, כן) ונשיקה (זכר לרפורמיות?) אני מכריז עליכם כבעל ואישה (זכר לנצרות?) וחדר ייחוד (זכר לאורתודוקסיות?) *** אנחנו יושבים על המרפסת של האחוזה מתחת לאוהל. מתי הריקודים? שואל הבן שלי. ברקע תזמורת ג´ז עם שלושה נגנים. אני לא חושבת שיהיו ריקודים, מותק. איזו מן חתונה זו, הוא רוטן. ואוכל? הוא ממשיך. יש מן בר עם שישה מאכלים לא מזוהים בעליל. אני מחווה כלפיו. שאלתי על אוכל, הוא אומר. *** זו החתונה הכי אמריקאית שהייתי בה. ה- best man נושא נאום. נאום הכי אמריקאי שיש. הוא מספר קצת על האורחים (הספורים ביותר), שהגיעו מכל קצוות העולם, מאוסטרליה ועד ישראל, טקסס ועד קנדה. הכל מושלם, מלאכותי, יקר, סינתטי. *** היינו פעם שלוש חברות. אני התחתנתי בחתונה אורתודוקסית בארץ, עם תזמורת ורבע עוף. השניה נישאה נישואים אזרחיים באמריקה לפני כמה שנים. זו היתה החתונה השלישית.
