גחלילית זוהרת
New member
חתול קומאנצ'י
לא שאני מאמינה באמונות טפלות טפו טפו טפו, ממש לא, אבל אם רואים חתול שחור טפו טפו , צריך להיזהר! צריך ליירק שלוש פעמים מה שבטוח בטוח. ראיתי אחד כזה בבוקרו של אותו יום, כשיצאתי לאסוף את העיתון ובשל העובדה שהשכן בן ה- 93 יצא עם תחתוניו האדומים מסתכל עלי בחיוך חתולי לא הספקתי ליירק כראוי וככה התחיל היום. לא הצלחתי לסיים את העבודה בלילה, העייפות, חוסר השינה, המחשבות הטורדניות, מזג האוויר הכל ביחד הביא אותי לבוקר של עצבים, בחליפה החדשה היה חסר כפתור ולא מצאתי את החוט בצבע המתאים, הנעליים משום מה לחצו, האיפור נמרח שלוש פעמיים אולי על פי הדת היהודית 3 הוא מספר מזל אבל למרוח 3 פעמיים את האיי ליינר, לא מבשר טובות כמעט יצאה לי העין ובסוף צבעתי גם את האף בכחול ופורים עד כמה שזכור לי עוד חודשיים בערך. יצאתי באיחור מהבית מגדפת מתחת לשפם שאין לי, נתקלת באבן שלא הייתה צרכה להיות שם. בועטת בענף שעף אבל לא למקום הנכון בדרך מכתים לי את הבגד, איזה בוקר, הייתי צרכה לחזור לאחור! הגעתי לעבודה באיחור מרשים. שולה המחליפה של רוחמה שתבדה לחיים ארוכים שנמצאת דווקא עכשיו בחופש, קיבלה את פניי בפרצוף חמוץ "אני רואה שאנחנו לא במצב רוח טוב היום" אני לא ממש אוהבת אנשים שמדברים בלשון רבים, מי זה אנחנו לכל הרוחות היא והתולעים?! תוך כדי כך שאני מחזיקה את עצמי בכוח לא לחרוץ לה לשון מיהרתי לענות : "הכנת את כל החומרים לישיבה? והמצב טוב עם רוח בינונית למדי, תודה שאת שואלת" הישיבות התחילו, אחת אחרי השנייה, תוך כדי, שולה שעושה הכל כדי לעצבן, מעבירה לי את כל השיחות שרוחמה לא הייתה מעלה בדמיונה להעביר לי ואני הודפת אותן אחת לאחת ומשמיעה מידי פעם נהימות של נמר רעב. אכן הייתי רעבה, נזכרתי שאתמול לא הספקתי להכין אוכל והישיבה של אתמול בערב הייתה כל כך מכעיסה שאפילו העגבנייה שאני כל כך אוהבת נתקעה לה איפשהו אי שם. בין כמה ישיבות הספקתי להוציא את הראש כדי ללכת עד פינת הרחוב לקנות לי סלט ירוק ומשקה קל, הייתי צרכה אוויר לכמה רגעים. חזרתי במהירות כשברקע אני שומעת את שולה לוחשת כנראה לעצמה "היא יכלה לבקש ממני אני יודעת לקנות סלטים לא רע" מחייכת לעצמי נכנסתי למשרד מתיישבת באנחה ולוחצת על האינטרקום "שולה תכניסי לי בבקשה את החומר לפגישה הבאה" אחרי כמה דקות שולה נכנסה לחדרי "אני ממש לא יודעת על איזה חומר את מדברת רוחמה שלך לא השאירה כלום, בטח לא עשתה כלום" ענתה לי החצופה בחיוך מתקתק של רעל עכברים. אני בהתקף עצבים בלתי נשלט הרמתי את קולי "שולה עופי מכאן ומהר בדרך קחי את הניירת שלך ואל תחזרי לכאן" איש לא יפגע ברוחמה שלי! שולה עזבה את המשרד, לכמה רגעים הייתי רגועה ואפילו שלווה קסומה ירדה עלי ואו אז נזכרתי שאני צרכה את החומר לפגישה, כטיל בליסטי קמתי מכיסאי ורצתי החוצה. לא באמת יודעת אם זה היה העקב שנכנס בדלת, אולי רגל שלא ראיתי, אולי מחשבה מעופפת, עפתי קדימה תוך כדי עשיית סלטה מרשימה באוויר הולה הופה גלגול אדיר לפנים, בעודי עפה בצורה מרשימה חיפשתי משהו להיאחז בו והדבר היחידי שהיה, זו זרוע רכה שהייתה שם בדרך... עד הנחיתה המרשימה ראיתי הכל מכל, את כל הישיבות, את כל הדברים שהספקתי וגם ובעיקר את מה שלא הספקתי, במהירות שיא חלפו מול עייני כל מיני מראות וחזיונות של מה היה ומה עוד יכול להיות וכך מצאתי את עצמי שוכבת בצורה שלא הייתה מביישת שום יצאנית ליגה א' בפישוט איברים כששלמה לצידי. שלמה הוא ה-גבר של המשרד כל הבנות רודפות אחריו והוא הבלתי ניתן להשגה, מלהג מפלרטט ללא הפסקה ובעיקר נמצא שם כדי לעצבן. "שלוימה מה אתה עושה כאן על הרצפה??" זו השאלה היחידה שעלתה בראשי באותו הרגע ובמצבים מביכים למדתי בחיי הקצרים שההומור בדרך כלל עוזר עם דגש על הבדרך כלל. שלוימה המבוהל שלא הבין מה קרה לו עפעף בריסיו הארוכים, מסתכל עלי בבהלה. " אני באמת לא יודע אני איי כואב לי, את בסדר?" שלוימה עניתי "חשבתי שגברים אמורים לעזור לנשים במצוקה ולא לשאול שאלות לא ממש נבונות" "ואני בסדר גמור, אני נוהגת אחת לכמה זמן לשכב במעברים במשרד כדי לבדוק אם הניקיון טוב ואם הרצפה באמת ישרה. ואם גם יש איזה גבר רך בסביבה אז למה לא לנצל את המצב?" הכאב התחיל לפעפע בצד הימיני... "שלוימה, התחיל לחייך מה שעצבן אותי ומאד "דווקא נחמד לי לשכב כאן לצדך, את חושבת שלא מנקים כראוי?" "תראה אם אתה כבר שואלי שים לב אתה רואה כמה נמלים יש שם בצד שאתה שוכב?!" ואז ההבנה חלחלה בין הדי הכאב שפשטו להם בגופי בנוסף ההכרה איך אני נראית כשראשי על בטנו של שלוימה רגליי באוויר טפי איזה מזל שלבשתי תחתונים יפים עוד הספקתי לחשוב על הפולנייה שלי שתמיד אומרת שצריך ללבוש תחתון וחזייה נקיים ויפים כי אפ'עם לא יודעים את מי פוגשים... קמתי במהירות של עוף דורס מנקה את הבגדים, מיישרת את החולצה שמשום מה הגיעה לי עד הגרון "שלוימה בפעם הבאה שאתה רוצה ללמוד לעוף תפנה לאנשים המתאימים שיכולו לעזור לך, אני עסוקה כרגע בישיבות חשובות. " כן כן את צודקת יש שם נמלים" הוא מלמל בחצי חיוך מנסה להתרומם למצב ישיבה. "והרצפה לא ממש ישרה אם את רוצה לדעת" לא, ממש לא רציתי לדעת..אספתי את עצמי ואת כל עצמותיי הכואבות ורצתי במהירות למשרד מגדפת מתחת לשפם שבאמת אין לי. ידעתי שחתול שחור הוא סימן מבשר רעות. בעודי רצה למשרד ראיתי את המבטים המחייכים של כל הצוות כאילו שולפים את הכרטיס בו כתוב על הנפילה שלי: 10 10 10. אויי נאדיה קומאנצ'י, אין ספק שאת ז'אמוס לידי. נכנסתי למשרד טרקתי את הדלת פתחתי את המערכת על איזו נעימת ג'ז קולנית וצעקתי מלוא גרוני אייייייייה הישבן כאב לי מאד, הייתה לי תחושה שהכתף לא לגמרי במקום שזכרתי שהיא צרכה להיות. ראשי השמיע קולות של דחפור, נשמתי כמה נשימות הרי זה שמלמדים אותנו הנשים, לנשום נכון כשכואב... מעניין מי האידיוט, ברור שזה היה גבר, שחשב שנשימה נכונה עוזרת בזמן שכל כך כואב, נו למדו אני עושה. נשמתי נשפתי נשמתי נשפתי קול של נקישה נשמע וזמירה המדפיסה שלנו נכנסה בשקט, מביאה אתה כוס מים קרים וכדור, "חשבתי שאולי תרצי משהו לשתות, כואב לך משהו? את צרכה משהו?" הפסקתי את הנשימה כמעט נחנקת מסתכלת עליה במבט של דב פצוע. וגרגרתי תחת לשוני צאי מכאן ומייד. כדור אני בהחלט צרכה אבל של 6 מילמטר, יש לך?! זמירה הסתובבה ויצאה מייד מהחדר אני ניסיתי להחדיר שוב אוויר לראותי מבינה שהיום הזה חייב להסתיים ומייד. אספתי כמה ניירות, אספתי את כוחותיי האחרונים ואת מה שנשאר מגאוותי ויצאתי מהמשרד זורקת לעבר זמירה "בטלי את כל הישיבות". עברתי במהירות בפרוזדור מרגישה את המבטים של ה-10 10 10 נכנסתי למעלית ירדתי לחניון ונכנסתי למכוניתי – זהו היום הסתיים. הכאבים בכל הגוף היו בלתי נסבלים אבל יותר מהכל הייתה ההרגשה שכולם ראו את הגלגול הנוראי הזה, הכנסתי להילוך ראשון כשראיתי את שלוימה רץ לעברי "רגע רגע עצרי." "מה עכשיו?" " מה אתה רוצה? כואב לך? תתבע את המשרד שלוימה עצר הסתכל עלי דווקא היו לו עיניים טובות חשבתי לעצמי, "את יודעת, נאדיה קומנאצ'י הייתה גאה בך, בחיים שלי לא ראיתי אישה עפה כל כך מהר וכל כך גבוה נוחתת בכזו נונשלנטיות וקמה בכזו מהירות בחיי שאת צרכה ללכת לאולימפיאדה" "ולגבי הניקיון הודעתי במזכירות שיחליפו את המנקים, מקווה שזה בסדר מצידך, אמרתי שהבוסית ראתה ה-כל מלמטה! הכנסתי להילוך שני ונתתי זינוק שלא היה מבייש שום נהג מרוצים תוך כדי קריאת קרב "שלוימה אתה תוזמן אלי לשיחה ברגע שאני אתאושש" "אני אראה לך מה רואים מלמטה " ראיתי את החיוך שלו כשפניתי עם מכוניתי לרחוב הבא. קוראת את השפתיים שלו:" אין כמוך קומאנצ'י, משפט מחוזי אמרת" משפט מחוזי הא? הוא צדק, טפו טפו שרק לא אראה עוד חתול שחור בדרך, ...
.c כל הזכויות שמורות רק טוב!!!
לא שאני מאמינה באמונות טפלות טפו טפו טפו, ממש לא, אבל אם רואים חתול שחור טפו טפו , צריך להיזהר! צריך ליירק שלוש פעמים מה שבטוח בטוח. ראיתי אחד כזה בבוקרו של אותו יום, כשיצאתי לאסוף את העיתון ובשל העובדה שהשכן בן ה- 93 יצא עם תחתוניו האדומים מסתכל עלי בחיוך חתולי לא הספקתי ליירק כראוי וככה התחיל היום. לא הצלחתי לסיים את העבודה בלילה, העייפות, חוסר השינה, המחשבות הטורדניות, מזג האוויר הכל ביחד הביא אותי לבוקר של עצבים, בחליפה החדשה היה חסר כפתור ולא מצאתי את החוט בצבע המתאים, הנעליים משום מה לחצו, האיפור נמרח שלוש פעמיים אולי על פי הדת היהודית 3 הוא מספר מזל אבל למרוח 3 פעמיים את האיי ליינר, לא מבשר טובות כמעט יצאה לי העין ובסוף צבעתי גם את האף בכחול ופורים עד כמה שזכור לי עוד חודשיים בערך. יצאתי באיחור מהבית מגדפת מתחת לשפם שאין לי, נתקלת באבן שלא הייתה צרכה להיות שם. בועטת בענף שעף אבל לא למקום הנכון בדרך מכתים לי את הבגד, איזה בוקר, הייתי צרכה לחזור לאחור! הגעתי לעבודה באיחור מרשים. שולה המחליפה של רוחמה שתבדה לחיים ארוכים שנמצאת דווקא עכשיו בחופש, קיבלה את פניי בפרצוף חמוץ "אני רואה שאנחנו לא במצב רוח טוב היום" אני לא ממש אוהבת אנשים שמדברים בלשון רבים, מי זה אנחנו לכל הרוחות היא והתולעים?! תוך כדי כך שאני מחזיקה את עצמי בכוח לא לחרוץ לה לשון מיהרתי לענות : "הכנת את כל החומרים לישיבה? והמצב טוב עם רוח בינונית למדי, תודה שאת שואלת" הישיבות התחילו, אחת אחרי השנייה, תוך כדי, שולה שעושה הכל כדי לעצבן, מעבירה לי את כל השיחות שרוחמה לא הייתה מעלה בדמיונה להעביר לי ואני הודפת אותן אחת לאחת ומשמיעה מידי פעם נהימות של נמר רעב. אכן הייתי רעבה, נזכרתי שאתמול לא הספקתי להכין אוכל והישיבה של אתמול בערב הייתה כל כך מכעיסה שאפילו העגבנייה שאני כל כך אוהבת נתקעה לה איפשהו אי שם. בין כמה ישיבות הספקתי להוציא את הראש כדי ללכת עד פינת הרחוב לקנות לי סלט ירוק ומשקה קל, הייתי צרכה אוויר לכמה רגעים. חזרתי במהירות כשברקע אני שומעת את שולה לוחשת כנראה לעצמה "היא יכלה לבקש ממני אני יודעת לקנות סלטים לא רע" מחייכת לעצמי נכנסתי למשרד מתיישבת באנחה ולוחצת על האינטרקום "שולה תכניסי לי בבקשה את החומר לפגישה הבאה" אחרי כמה דקות שולה נכנסה לחדרי "אני ממש לא יודעת על איזה חומר את מדברת רוחמה שלך לא השאירה כלום, בטח לא עשתה כלום" ענתה לי החצופה בחיוך מתקתק של רעל עכברים. אני בהתקף עצבים בלתי נשלט הרמתי את קולי "שולה עופי מכאן ומהר בדרך קחי את הניירת שלך ואל תחזרי לכאן" איש לא יפגע ברוחמה שלי! שולה עזבה את המשרד, לכמה רגעים הייתי רגועה ואפילו שלווה קסומה ירדה עלי ואו אז נזכרתי שאני צרכה את החומר לפגישה, כטיל בליסטי קמתי מכיסאי ורצתי החוצה. לא באמת יודעת אם זה היה העקב שנכנס בדלת, אולי רגל שלא ראיתי, אולי מחשבה מעופפת, עפתי קדימה תוך כדי עשיית סלטה מרשימה באוויר הולה הופה גלגול אדיר לפנים, בעודי עפה בצורה מרשימה חיפשתי משהו להיאחז בו והדבר היחידי שהיה, זו זרוע רכה שהייתה שם בדרך... עד הנחיתה המרשימה ראיתי הכל מכל, את כל הישיבות, את כל הדברים שהספקתי וגם ובעיקר את מה שלא הספקתי, במהירות שיא חלפו מול עייני כל מיני מראות וחזיונות של מה היה ומה עוד יכול להיות וכך מצאתי את עצמי שוכבת בצורה שלא הייתה מביישת שום יצאנית ליגה א' בפישוט איברים כששלמה לצידי. שלמה הוא ה-גבר של המשרד כל הבנות רודפות אחריו והוא הבלתי ניתן להשגה, מלהג מפלרטט ללא הפסקה ובעיקר נמצא שם כדי לעצבן. "שלוימה מה אתה עושה כאן על הרצפה??" זו השאלה היחידה שעלתה בראשי באותו הרגע ובמצבים מביכים למדתי בחיי הקצרים שההומור בדרך כלל עוזר עם דגש על הבדרך כלל. שלוימה המבוהל שלא הבין מה קרה לו עפעף בריסיו הארוכים, מסתכל עלי בבהלה. " אני באמת לא יודע אני איי כואב לי, את בסדר?" שלוימה עניתי "חשבתי שגברים אמורים לעזור לנשים במצוקה ולא לשאול שאלות לא ממש נבונות" "ואני בסדר גמור, אני נוהגת אחת לכמה זמן לשכב במעברים במשרד כדי לבדוק אם הניקיון טוב ואם הרצפה באמת ישרה. ואם גם יש איזה גבר רך בסביבה אז למה לא לנצל את המצב?" הכאב התחיל לפעפע בצד הימיני... "שלוימה, התחיל לחייך מה שעצבן אותי ומאד "דווקא נחמד לי לשכב כאן לצדך, את חושבת שלא מנקים כראוי?" "תראה אם אתה כבר שואלי שים לב אתה רואה כמה נמלים יש שם בצד שאתה שוכב?!" ואז ההבנה חלחלה בין הדי הכאב שפשטו להם בגופי בנוסף ההכרה איך אני נראית כשראשי על בטנו של שלוימה רגליי באוויר טפי איזה מזל שלבשתי תחתונים יפים עוד הספקתי לחשוב על הפולנייה שלי שתמיד אומרת שצריך ללבוש תחתון וחזייה נקיים ויפים כי אפ'עם לא יודעים את מי פוגשים... קמתי במהירות של עוף דורס מנקה את הבגדים, מיישרת את החולצה שמשום מה הגיעה לי עד הגרון "שלוימה בפעם הבאה שאתה רוצה ללמוד לעוף תפנה לאנשים המתאימים שיכולו לעזור לך, אני עסוקה כרגע בישיבות חשובות. " כן כן את צודקת יש שם נמלים" הוא מלמל בחצי חיוך מנסה להתרומם למצב ישיבה. "והרצפה לא ממש ישרה אם את רוצה לדעת" לא, ממש לא רציתי לדעת..אספתי את עצמי ואת כל עצמותיי הכואבות ורצתי במהירות למשרד מגדפת מתחת לשפם שבאמת אין לי. ידעתי שחתול שחור הוא סימן מבשר רעות. בעודי רצה למשרד ראיתי את המבטים המחייכים של כל הצוות כאילו שולפים את הכרטיס בו כתוב על הנפילה שלי: 10 10 10. אויי נאדיה קומאנצ'י, אין ספק שאת ז'אמוס לידי. נכנסתי למשרד טרקתי את הדלת פתחתי את המערכת על איזו נעימת ג'ז קולנית וצעקתי מלוא גרוני אייייייייה הישבן כאב לי מאד, הייתה לי תחושה שהכתף לא לגמרי במקום שזכרתי שהיא צרכה להיות. ראשי השמיע קולות של דחפור, נשמתי כמה נשימות הרי זה שמלמדים אותנו הנשים, לנשום נכון כשכואב... מעניין מי האידיוט, ברור שזה היה גבר, שחשב שנשימה נכונה עוזרת בזמן שכל כך כואב, נו למדו אני עושה. נשמתי נשפתי נשמתי נשפתי קול של נקישה נשמע וזמירה המדפיסה שלנו נכנסה בשקט, מביאה אתה כוס מים קרים וכדור, "חשבתי שאולי תרצי משהו לשתות, כואב לך משהו? את צרכה משהו?" הפסקתי את הנשימה כמעט נחנקת מסתכלת עליה במבט של דב פצוע. וגרגרתי תחת לשוני צאי מכאן ומייד. כדור אני בהחלט צרכה אבל של 6 מילמטר, יש לך?! זמירה הסתובבה ויצאה מייד מהחדר אני ניסיתי להחדיר שוב אוויר לראותי מבינה שהיום הזה חייב להסתיים ומייד. אספתי כמה ניירות, אספתי את כוחותיי האחרונים ואת מה שנשאר מגאוותי ויצאתי מהמשרד זורקת לעבר זמירה "בטלי את כל הישיבות". עברתי במהירות בפרוזדור מרגישה את המבטים של ה-10 10 10 נכנסתי למעלית ירדתי לחניון ונכנסתי למכוניתי – זהו היום הסתיים. הכאבים בכל הגוף היו בלתי נסבלים אבל יותר מהכל הייתה ההרגשה שכולם ראו את הגלגול הנוראי הזה, הכנסתי להילוך ראשון כשראיתי את שלוימה רץ לעברי "רגע רגע עצרי." "מה עכשיו?" " מה אתה רוצה? כואב לך? תתבע את המשרד שלוימה עצר הסתכל עלי דווקא היו לו עיניים טובות חשבתי לעצמי, "את יודעת, נאדיה קומנאצ'י הייתה גאה בך, בחיים שלי לא ראיתי אישה עפה כל כך מהר וכל כך גבוה נוחתת בכזו נונשלנטיות וקמה בכזו מהירות בחיי שאת צרכה ללכת לאולימפיאדה" "ולגבי הניקיון הודעתי במזכירות שיחליפו את המנקים, מקווה שזה בסדר מצידך, אמרתי שהבוסית ראתה ה-כל מלמטה! הכנסתי להילוך שני ונתתי זינוק שלא היה מבייש שום נהג מרוצים תוך כדי קריאת קרב "שלוימה אתה תוזמן אלי לשיחה ברגע שאני אתאושש" "אני אראה לך מה רואים מלמטה " ראיתי את החיוך שלו כשפניתי עם מכוניתי לרחוב הבא. קוראת את השפתיים שלו:" אין כמוך קומאנצ'י, משפט מחוזי אמרת" משפט מחוזי הא? הוא צדק, טפו טפו שרק לא אראה עוד חתול שחור בדרך, ...
