חתולי
- פותח הנושא lunatick
- פורסם בתאריך
אחרי מות
אחרי מות || החתול והים
נחום בן-גל (2014-1930), המוכר בכינוי "חתולי", היה מבכירי השייטים בארץ. הוא הוריד מעפילים מ"אלטלנה", היה הישראלי הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי עם יאכטה, והמורה הראשון בבית הספר "מבואות ים"
עופר אדרת
שקיעות במיקונוס, זריחות בסנטוריני, עצירות במקומות קסומים, צעירים וצעירות שזופים וכוס משקה טוב על הסיפון – כך נראו בחלק מהשנים חייו של נחום בן-גל, בכיר וזקן השייטים של ישראל.
את שם משפחתו שינה נחום בלוגלובסקי ל"בן-גל" בעקבות תקרית שאירעה בשנות ה-50. הוא הפליג באוניית צי הסוחר של "צים" לאודסה, כדי להעמיס דלק ולחזור לארץ. אודסה היתה עיר הולדתו של אביו, דב, ולכן ביקש לרדת לחוף ולטייל קצת.
כשירד מהאונייה הוא נעצר. בבית המעצר אמרו לו כי הוא עריק מהצבא הרוסי. לאחר יומיים שוחרר. רק כששב לארץ סיפר לו אביו, כי ערק מהצבא הרוסי בטרם בואו לארץ ישראל ב-1920. נחום שב להפליג רק לאחר ששינה את שמו לבן-גל. את כינויו "חתולי", אשר עמו זוהה כל חייו, קיבל כילד, בעקבות "תחביבו" למשוך בזנבות של חתולים בדרך מבית הספר הביתה.
את המשיכה לים קיבל בירושה מאביו, שעבד בנמל חיפה כמוביל חומרי בניין על עגלה רתומה לפרדות ליישובי עמק יזרעאל. כשהיה בן שבע נשלח על ידי אביו בספינות של ערבים לחו"ל, “כדי ללמוד את רזי הים", כפי שסיפר. בהמשך הצטרף לצופי הים בחיפה והיה לימאי מצטיין.
ב-1947, כשהיה בן 17, התגייס לפלי”ם. הוא היה אחראי בקיבוץ נווה ים על הציוד ששימש להורדת מעפילים לחופי הארץ, והשתתף בהפלגות של סירות דיג למחנות העצורים בקפריסין, כדי להבריח את אנשי הפיקוד וצוות ספינות המעפילים. "היינו מפליגים כדייגים בספינות דיג לקפריסין. הם היו משחדים את השומרים, בורחים לשפת הים והיינו מביאים אותם חזרה לארץ", סיפר. לצד זאת, הוא היה איש צוות באונייה שהבריחה נשק מוסתר לארץ.
במלחמת העצמאות השתתף בקרבות משמר העמק, כיבוש יפו ופתיחת כביש חיפה תל אביב. בצה"ל שירת בחיל הים והדריך מתגייסים לחייל. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, ביוני 1948, נקלע במקרה, יחד עם שלושה ימאים מהפלי"ם, למרכזה של פרשת אלטלנה, שהסעירה את הישוב. אנשי האונייה של האצ"ל, שהיתה עמוסה במעפילים ובתחמושת, ניסו לעגון במזח של כפר ויתקין, אך נתקעו. הם פנו למושב הדייגים מכמורת, וביקשו עזרה מחתולי וחבריו, אותם חשבו לדייגים. “הורדנו מהם בהתחלה מעפילים, קרוב לאלף, אחר כך המון תחמושת, נשק וחומרי נפץ. הם היו באים בלילה וביום הסתלקו”, סיפר.
חתולי וחבריו, אנשי הפלי"ם, סיפרו למפקדם כי באונייה יש נשק. "ואז סגרו אותם ולא נתנו להם להוציא את הנשק... אחר כך היא הסתובבה וברחה דרומה, לחוף בתל אביב. המלחמה בין ההגנה לאצ"ל היתה אז כמו בין העזתים לנו. היתה 'חגיגה גדולה', אמר.
בתום המלחמה עלה עם חבריו להכשרת הצופים בקיבוץ יראון בגליל. הוא היה שם שנה וחצי, אך התגעגע לים. התחנה הבאה שלו היתה ניהול צופי הים בחיפה ובהמשך המרכז הארצי של התנועה. ב-1951 רפאל רופין, בנו של ארתור רופין ומייסד כפר הדייגים מכמורת, הציע לו להצטרף לבית ספר לדייג שביקש להקים ביישוב.
בבית הספר הימי במכמורת, שהפך תוך שנים אחדות ל"מבואות ים", לימדו את מקצועות הספנות והדייג. חתולי, שהיה המורה הראשון שם, בנה את מערכי השיעור בימאות, והפך את בית הספר למקום הכשרה לימאים מהשורה הראשונה. ב-1962 ייסד את המגמה לספורט ימי במכון וינגייט וניהל אותה עד 1987.
הוא היה הראשון שהפליג מישראל עם סירות מפרש פתוחות – לווייתניות – לקפריסין
(ב-1953) והישראלי הראשון שחצה ביאכטה את האוקיינוס האטלנטי (ב-1979). חתולי גם הקים את מתפרת המפרשים הראשונה בארץ, שפועלת מאז 1951. סמלה, החתול, מעטר מאז את המפרשים שלה.
יצר התחרותיות מעולם לא עזב את חתולי מעולם. הוא זכה בגביעים רבים ופעמיים בתואר הכבוד "בכיר השייטים בישראל". חברתו לצוות השייט ב-40 השנים האחרונות, רותי בר-סיני, סיפרה כי עד הרגע האחרון הוא השתתף בכל תחרות.
"לא יצר התחרות הוביל אותו, אלא השאיפה למקסם את היכולות של הסירה והמפרשים, ולנצל את תנאי הים והרוח עד הסוף כדי להגיע כמה שיותר מהר ובאופן יותר מדויק", אמרה. "הוא היה קנאי להפלגה במפרשים ולניצול הרוח. יחד עם זאת, הוא לא נשאר מאחור עם ההפלגה הבסיסית, אלא התעדכן ושילב את כל חידושי הטכנולוגיה בידע התיאורטי והמעשי בהפלגות ובתחרויות. את סירתו הקטנה טיפח, ממציא בכל יום פטנט חדש ומשכלל את הקיים. עוד לפני שהמציאו את המושג 'קיימות', חתולי ניצל כל חבל ומפרש עד תומו", הוסיפה.
חבריו זוכרים כי לתחרויות היה יוצא ממכמורת עם ליל או שחר, חד ובהיר על כל קו זינוק ועוסק בחישובים מחדש, כאילו זוהי התחרות הראשונה שלו. לשאלות שנזרקו אליו מכל סירה: "חתולי, מה נשמע?" היה משיב: "אם נפגשים כאן, הכול בסדר!".
הוא הותיר את גרושתו, ברוריה, שתי בנות, ארבעה נכדים וצוות נאמן שליווה אותו במשך עשרות שנים.
אחרי מות || החתול והים
נחום בן-גל (2014-1930), המוכר בכינוי "חתולי", היה מבכירי השייטים בארץ. הוא הוריד מעפילים מ"אלטלנה", היה הישראלי הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי עם יאכטה, והמורה הראשון בבית הספר "מבואות ים"
עופר אדרת
שקיעות במיקונוס, זריחות בסנטוריני, עצירות במקומות קסומים, צעירים וצעירות שזופים וכוס משקה טוב על הסיפון – כך נראו בחלק מהשנים חייו של נחום בן-גל, בכיר וזקן השייטים של ישראל.
את שם משפחתו שינה נחום בלוגלובסקי ל"בן-גל" בעקבות תקרית שאירעה בשנות ה-50. הוא הפליג באוניית צי הסוחר של "צים" לאודסה, כדי להעמיס דלק ולחזור לארץ. אודסה היתה עיר הולדתו של אביו, דב, ולכן ביקש לרדת לחוף ולטייל קצת.
כשירד מהאונייה הוא נעצר. בבית המעצר אמרו לו כי הוא עריק מהצבא הרוסי. לאחר יומיים שוחרר. רק כששב לארץ סיפר לו אביו, כי ערק מהצבא הרוסי בטרם בואו לארץ ישראל ב-1920. נחום שב להפליג רק לאחר ששינה את שמו לבן-גל. את כינויו "חתולי", אשר עמו זוהה כל חייו, קיבל כילד, בעקבות "תחביבו" למשוך בזנבות של חתולים בדרך מבית הספר הביתה.
את המשיכה לים קיבל בירושה מאביו, שעבד בנמל חיפה כמוביל חומרי בניין על עגלה רתומה לפרדות ליישובי עמק יזרעאל. כשהיה בן שבע נשלח על ידי אביו בספינות של ערבים לחו"ל, “כדי ללמוד את רזי הים", כפי שסיפר. בהמשך הצטרף לצופי הים בחיפה והיה לימאי מצטיין.
ב-1947, כשהיה בן 17, התגייס לפלי”ם. הוא היה אחראי בקיבוץ נווה ים על הציוד ששימש להורדת מעפילים לחופי הארץ, והשתתף בהפלגות של סירות דיג למחנות העצורים בקפריסין, כדי להבריח את אנשי הפיקוד וצוות ספינות המעפילים. "היינו מפליגים כדייגים בספינות דיג לקפריסין. הם היו משחדים את השומרים, בורחים לשפת הים והיינו מביאים אותם חזרה לארץ", סיפר. לצד זאת, הוא היה איש צוות באונייה שהבריחה נשק מוסתר לארץ.
במלחמת העצמאות השתתף בקרבות משמר העמק, כיבוש יפו ופתיחת כביש חיפה תל אביב. בצה"ל שירת בחיל הים והדריך מתגייסים לחייל. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, ביוני 1948, נקלע במקרה, יחד עם שלושה ימאים מהפלי"ם, למרכזה של פרשת אלטלנה, שהסעירה את הישוב. אנשי האונייה של האצ"ל, שהיתה עמוסה במעפילים ובתחמושת, ניסו לעגון במזח של כפר ויתקין, אך נתקעו. הם פנו למושב הדייגים מכמורת, וביקשו עזרה מחתולי וחבריו, אותם חשבו לדייגים. “הורדנו מהם בהתחלה מעפילים, קרוב לאלף, אחר כך המון תחמושת, נשק וחומרי נפץ. הם היו באים בלילה וביום הסתלקו”, סיפר.
חתולי וחבריו, אנשי הפלי"ם, סיפרו למפקדם כי באונייה יש נשק. "ואז סגרו אותם ולא נתנו להם להוציא את הנשק... אחר כך היא הסתובבה וברחה דרומה, לחוף בתל אביב. המלחמה בין ההגנה לאצ"ל היתה אז כמו בין העזתים לנו. היתה 'חגיגה גדולה', אמר.
בתום המלחמה עלה עם חבריו להכשרת הצופים בקיבוץ יראון בגליל. הוא היה שם שנה וחצי, אך התגעגע לים. התחנה הבאה שלו היתה ניהול צופי הים בחיפה ובהמשך המרכז הארצי של התנועה. ב-1951 רפאל רופין, בנו של ארתור רופין ומייסד כפר הדייגים מכמורת, הציע לו להצטרף לבית ספר לדייג שביקש להקים ביישוב.
בבית הספר הימי במכמורת, שהפך תוך שנים אחדות ל"מבואות ים", לימדו את מקצועות הספנות והדייג. חתולי, שהיה המורה הראשון שם, בנה את מערכי השיעור בימאות, והפך את בית הספר למקום הכשרה לימאים מהשורה הראשונה. ב-1962 ייסד את המגמה לספורט ימי במכון וינגייט וניהל אותה עד 1987.
הוא היה הראשון שהפליג מישראל עם סירות מפרש פתוחות – לווייתניות – לקפריסין
(ב-1953) והישראלי הראשון שחצה ביאכטה את האוקיינוס האטלנטי (ב-1979). חתולי גם הקים את מתפרת המפרשים הראשונה בארץ, שפועלת מאז 1951. סמלה, החתול, מעטר מאז את המפרשים שלה.
יצר התחרותיות מעולם לא עזב את חתולי מעולם. הוא זכה בגביעים רבים ופעמיים בתואר הכבוד "בכיר השייטים בישראל". חברתו לצוות השייט ב-40 השנים האחרונות, רותי בר-סיני, סיפרה כי עד הרגע האחרון הוא השתתף בכל תחרות.
"לא יצר התחרות הוביל אותו, אלא השאיפה למקסם את היכולות של הסירה והמפרשים, ולנצל את תנאי הים והרוח עד הסוף כדי להגיע כמה שיותר מהר ובאופן יותר מדויק", אמרה. "הוא היה קנאי להפלגה במפרשים ולניצול הרוח. יחד עם זאת, הוא לא נשאר מאחור עם ההפלגה הבסיסית, אלא התעדכן ושילב את כל חידושי הטכנולוגיה בידע התיאורטי והמעשי בהפלגות ובתחרויות. את סירתו הקטנה טיפח, ממציא בכל יום פטנט חדש ומשכלל את הקיים. עוד לפני שהמציאו את המושג 'קיימות', חתולי ניצל כל חבל ומפרש עד תומו", הוסיפה.
חבריו זוכרים כי לתחרויות היה יוצא ממכמורת עם ליל או שחר, חד ובהיר על כל קו זינוק ועוסק בחישובים מחדש, כאילו זוהי התחרות הראשונה שלו. לשאלות שנזרקו אליו מכל סירה: "חתולי, מה נשמע?" היה משיב: "אם נפגשים כאן, הכול בסדר!".
הוא הותיר את גרושתו, ברוריה, שתי בנות, ארבעה נכדים וצוות נאמן שליווה אותו במשך עשרות שנים.
לחתולי היו הרבה זכויות. אבל הוא לא הראשון שעבר את האטלנטי
היו כמה לפניו, שגם עברו את האטלנטי וגם הקיפו את העולם לפני 1979. כמובן שלאחר מות קדושים - אבל לא צריך להמציא, היו לחתולי מספיק זכויות גם בלי להיות הראשון שחצה.
ובלי קשר, היתה לי הזכות להפליג איתו, ולמדתי ממנו המון. להפליג איתו ועם דיאנה (ההגה האוטומטי) היה חוויה וכף אמיתי, למי שהצליח להישאר פיכח.
היו כמה לפניו, שגם עברו את האטלנטי וגם הקיפו את העולם לפני 1979. כמובן שלאחר מות קדושים - אבל לא צריך להמציא, היו לחתולי מספיק זכויות גם בלי להיות הראשון שחצה.
ובלי קשר, היתה לי הזכות להפליג איתו, ולמדתי ממנו המון. להפליג איתו ועם דיאנה (ההגה האוטומטי) היה חוויה וכף אמיתי, למי שהצליח להישאר פיכח.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.