חשיבה ואי-חשיבה

[aladin16]

חשיבה ואי-חשיבה

קראתי לפני כמה ימים את ספרו של אקהרט טול "כוחו של הרגע הזה" (מומלץ מאוד למי שעדיין לא קרא). הוא אומר שם שהשכל הוא מכשיר מצויין אבל אנחנו משתמשים בו הרבה מעבר למה שצריך וככה נותנים לו בעצם להשתלט עלינו. ככה שבתיאורה אנחנו אמורים להיות רוב הזמן במצב של "אי-חשיבה" ולהפעיל את ה"כלי" הזה רק מדי פעם כשבאמת צריך לחשוב. אבל התיאוריה הזו לא ממש מסתדרת לי עם אורח החיים של האדם המודרני. נראה לי שבן-אדם פעיל ו"נורמלי" שעובד בעבודה שדורשת חשיבה צריך להפעיל את המוח במשך רוב שעות העבודה - נניח 7-8 שעות ביום. בהנחה שיש לו גם חברים, משפחה, תחביבים, לימודים אולי - כלומר הוא פעיל גם אחרי שעות העבודה ועושה פעולות שגם דורשות חשיבה ותיכנון, יוצא שלא נשארות באמת הרבה שעות במשך היום שבהן יש לנו את ה"פריבילגיה" הזו לא לחשוב. ורק אולי בסוף היום - בחצי שעה או מקסימום שעה של מדיטציה, אפשר לנסות להגיע למצב הזה של "אי-חשיבה", למרות שאחרי יום עמוס פעילות ואירועים יש סיכוי יותר טוב שהשעה הזו תעבור ב"עיכול" החוויות של היום ותיכנון היום של מחר וגם זה סוג של חשיבה. בקיצור, המסקנה שלי היא שהתיאוריה הזו מאוד יפה, אבל לא ממש מעשית.... אלא אם כן אני מפספס פה משהו

 

[אבי בכר 2005]

אי חשיבה

נתחיל מזה שאין לי מושג מה חשב לעצמו אקהרט טול כשאי חשב לעצמו כל דברי כאן אינם חלילה פרשנות לדבריו כי אם מהגיגי ליבי אי חשיבה זה קצת מטעה, זה משמע כמו לא לחשוב או לרוקן את המוח ממחשבות או לרוקן את המוח מפעילות כמובן שדבר זה אינו אפשרי במהלך פעילות יום יומית כיוון שלכול הפחות ישנה פעילות של עיבוד קלטים ופעילות גופנית. חשוב על אי חשיבה יותר כמו לתת לדברים להתרחש מעצמם באופן טיבעי מבלי להחזיק במחשבה ש"עלי להתרכז כיוון שאני מבצע פעולה חשובה שדורשת ממני ריכוז ומאמץ" ברוב הזמן הריכוז והמאמץ שלך אינם דרושים על מנת שהפעולה תתרחש. כמובן כאשר משהו דורש את תשומת הלב שלך ואיזושהי מחשבה עוברת בראש , נניח להחליט אם לפנות ימינה או שמאלה, זה בסדר, זה חלק מהעיניין, לחשוב, להחליט לבצע, ולחזור לאי חשיבה - המצב הטיבעי. ואם נמשיך בדוגמא מנהיגה, כל מי ששומע על מדיטציה בנהיגה מיד נבהל, כיוון שמקשרים את המצב המדיטטיבי לחוסר עירנות או ניתוק מהמציאות - ההיפך הוא הנכון, זהו מצב עירני ביותר אך לא דרוך, מתבונן בהכל אך לא עסוק בדבר, נותן לדברים להתרחש מאליהם ונכון לכל דבר שיבוא. בנהיגה למשל, בדרך כלל אתה מכיר את הדרך בה אתה נוסע (רוב הנסיעות שלנו הם בדרכים מוכרות) הגוף, אם אפשר להגיד, כבר מכיר את הדרך בעצמו, כימעט ואין החלטות שעליך לקבל, התגובות שלך הן כימעט אוטומטיות, הנסיעה מתרחשת מעצמה. ורוב האנשים חולמים בזמן נסיעה, על אתמול או על הפגישה אליה הם נוסעים או על מה מספרים על אולמרט ברדיו, אי חשיבה זה לא להיות עסוקים בכל הפעיליות המנטאליות הללו, לתת לגוף להכנס לאוטמט ורק להתבונן בשלווה.

 

[קמהדנו]

מחשבות

כל עוד אתה מזוהה לחלוטין עם המחשבות שעוברות דרכך, גם כאשר העבודה תמה ואין שום גירויים חיצוניים עדיין תמשיך להעלות גרה מהעבר או לתכנן את המחר, גם אם אין צורך ממשי בכך. כוחו של הרגל. אני מסכים עם מה שאתה אומר לגבי האדם המודרני, כי אנחנו חיים בעולם של עיבוד מידע מתמיד. אבל לדעתי הכוונה היא להתייחס לעולם מתוך שקט בסיסי, שבו כאשר יש צורך הכלי המחשב בא לעזרתנו. מידת השימוש בכלי אינה קנה המידה, אלא מידת השליטה שיש לו עלינו. זאת אומרת, לא חלוקה של עצמך לחשיבה ואי-חשיבה הופכיים, אלא להוויתך שבה מופיעים כל הדברים, כולל חשיבה או חסרונה. הבעיה נעוצה בהיסחפות שלנו אחרי החשיבה, כמו גם הניסיון לעצור את המחשבות. בשני המקרים נתינת משנה-תוקף לאותם זרמים חשמליים שרצים לנו במוח והמשך הזנתם

בוא נעזוב את התיאוריה ונבדוק מעשית. האם אתה יכול להתחיל לשים לב אפילו 1% מזמנך המודע לרעש המנטלי תוך כדי שהוא עולה ויורד? וזאת מבלי לנסות לשנות בכוח את ההרגלים המנטליים. רק להירגע ולראות ולקבל מה שיש. ברגע של תשומת לב חיה אתה מתחבר לאותו מקום אולי מוכר מתרגול מדיטציה, אתה רואה שהפעילות המחשבתית היא סוג של התרחשות. היכן כל זה מתרחש? האם אני המחשבה? ברגע כזה אפשר להיווכח בפוטנציאל שעליו מדבר אקהרט. מיסט (ניתן לו את הקרדיט) אוהב לדבר על משימות קטנות ולא גדולות. כי משהו גדול ובלתי אפשרי המיינד אוהב לעסוק בו זמן מה, ואז לוותר ולהמשיך הלאה למושא הפנטזיה הבא, לרעיון הבא. לכן קח את הדברים כפוטנציאל, ובחר לך משימה ברת-ביצוע ומעשית, שעדיין תוכל להראות לך את הכיוון.