נצל"ש מרושע בשביל פרק 8 בסיפורי
קצרצר קצרצר, אבל עם הרבה תוכן (לשיפוטכן) פליז להגיב, חולה על תגובות! פרק 8 ביום חמישי הרגליים שלי בקושי עמדו על הקרקע. הראש שלי היה שמוט כל היום ולא הצלחתי להתרכז באף אחד מהשעורים, אחרי שלא ישנתי כל יום אתמול, ומה שראיתי בערב לא עזר להרגשה הכללית שלי. כשחזרתי מבית הספר, רק הנחתי את הראש על הכרית ונרדמתי. אמא העירה אותי בשמונה בערב והלכתי לאכול משהו. בתשע וחצי גררתי את עצמי לשרותים ועשיתי את כל ההכנות הנדרשות. הרגשתי שכל היום שלי הלך לאיבוד, אבל זה לא היה אכפת לי. השינוי לא אחר לבוא- הוא הגיע בעשר, בדיוק של שעון שוויצרי. מדקרות השינוי ביטאו את הדקירות שהרגשתי בלב מאז אתמול בערב; כאב חד כסכין, כתמיד. לא מאכזב, ולא משתנה. כאילו כל צרות העולם כבר עברו הרבה מעבר למילים- ועכשיו הן מונחות על כתפיי, לא מצפות שאפתור אותן, אך לא חסות. ***** בבוקר הרגשתי יותר טוב. הדקירות בלב לא גזו, אבל הן כבר הפכו להרבה יותר מדקירות בלב- כאב של שנאה. הזאב שבי לא הסתלק גם אחרי עלות החמה, ולא חשבתי שיש לסלק אותו. בבית הספר כמעט לא למדנו- למדנו רק ארבע שעות מתוך חמש; זה נתן לי עוד זמן לישון. כיוונתי את השעון המעורר לתשע ונשכבתי על המיטה בראש מלא מחשבות. בתשע ורבע בלעתי כדור מיירמאקס פלוס ויצאתי לרחוב בבגדים מזעזעים. התחלתי ללכת בכיוון כלשהו בלא דאגה, עד שמצאתי את עצמי למרגלות הקניון. רגלי הובילו אותי למקום היציאה הראשון של יואב ושלי. הרגשתי שהזאב שבי הולך וגובר על האדם, אז מיהרתי להסתתר מאחורי שיח ורדים. בעשר ורבע תקעתי לי ורד בפה, ואז השינוי החל במהירות. נשכתי את הורד עד כלות; לא העזתי לצעוק במקום עם כל כך הרבה אנשים. בלעתי את בדל הורד שהיה עתה כמו חטיף בשבילי, ואז יצאתי ממסתורי, בניסיון להתנהג באופן כמה שיותר כלבי. הייתי בתוך מערבולת של ריחות- של ילדים קטנים, של נשים, גברים וטף, כולם מעורבבים היטב יחד עם כמה שיותר אינפורמציה על כל אחד מהם. היו ילדים שבאו עם ההורים שלהם, היו אנשים זקנים פושטי יד, היו זוגות שבאו לבלות. היו אנשים מכל הסוגים. לפתע הצטרפו לכל הריחות האלה שתי ריחות מוכרים- מוכרים יותר מדי. ריחות שהרחתי רק שלשום בלילה. ראייתי הייתה מטושטשת, אבל את הריחות האלה אני אזהה בכל מצב. היו אלה יואב וחברתו המסתורית. מיהרתי להסתתר מאחורי שיח הורדים, בעוד היצר האנושי שלי נאבק מאבק איתנים עם היצר הזאבי- היצר האנושי אמר שעלי להסתלק ולהניח ליואב ובת זוגתו, בעוד היצר הזאבי רק טוען- "יותר מדי זמן סבלנו את זה; יותר מדי זמן סבלנו את ההכפשה שבלחיות בספק הזה!" והיצר האנושי מצידו אמר- "עד כמה שסבלנו מהחטאים של יואב, לא מגיע לו לסבול את מה שאנחנו עברנו כל כך הרבה זמן. זהו העוול שלנו בלבד לשאתו." "אבל הוא בגד בנו בעודו יודע שאנחנו סובלים מהעוול הזה. ופרט לכך, שיני משתוקקות לחוש בשר אדם." הזאב שבי החל להזיל ריר. "אתה גורם לי לבחילה," אמר היצר האנושי וניגב את פיו של הזאב, "אם אנחנו רוצים להשתחרר מהמשא, עלינו להפגין אהבה וכבוד." "שטויות!" חשף הזאב את שיניו, "זה לא עונש גדול... אנחנו עוד חיים." "אבל הוא יכעס עלינו לשארית ימיו!" עשה בן האנוש ניסיון אחרון. "הוא לא חייב לדעת שהיינו מודעים לעצמנו באותו זמן!" ואז, לפני שהספיק האדם לומר מילה נוספת, השתלט עליי היצר הזאבי. הוא לא היה צריך לראות כדי להגיע למטרתו; אוזניו הנחו אותו, ואפיו, ויותר מכל- רגש השנאה שפעפע בו מאז שנוצר, לכל יצור חי. ~סוף פרק 8~ שתי הפרקים (הזה והבא) הם הכי יפים לדעתי, כי הם מייצגים את נקודת המפנה הדראסטי בעלילה.
טוב ככה: אני פותחת אתר שקוראים לו LIK ואני עושה פינה על אורלנדו בלום ורציתי לשאול אותכן אם אתן רוצות להוסיף לשם משהו וגם לגייס כמה שיותר פרטים על אורלנדו בבקשה אני מתחננת תעזרו לי
