חשוב מאד!!

[CaSsIe]

חשוב מאד!!

ההורים שלי התגרשו לא מזמן. אני ילדה די סגורה (מבפנים) ומבחוץ נראית הכי מאושרת בעולם. אני כל הזמן צוחקת משתוללת וכו´. אבל כשאני לבד יש לי כל מיני התלבטויות ופשוט אני מפחדת לדבר. עם אבא ואמא שלי אני לא רוצה לדבר ועם פסיכולוג גם לא וברור שלא עם חברות. כאן מתחילה הבעיה. עם חברות אני פשוט מפחדת לדבר כי זה נראה לי חולשה שמישהו מכיר אותך כ"כ טוב הוא גם יכול לפגוע בך- ואני כנראה "מחסנת" את עצמי. עם פסיכולוג אני לא רוצה כי אין לי אמון בהם. אני פוחדת שהם יגידו להורים שלי הכל דברים שלא הייתי רוצה שיגידו. מה לעשות? האם זה נורמלי לפחד לדבר כדי לא להפגע?

 

[גרא.]

בלי לאפשר למישהוא להקשיב לך,יקשה

עלייך מאד להתמודד עם ההתלבטויות שלך.הקושי לשוחח עם הורייך,מובן ומקובל אבל לגבי חברות,אני לא מבין מדוע אינך מרשה לעצמך להיפתח בפני חברה טובה,במיוחד כאשר זה הדדי.כלומר שיחה פתוחה וגלוייה ביניכן.שתיכן יכולות כפי שקקיים אצל בנות רבות בגילך,לשוחח ולהקשיב אחת לשנייה..ולכן אינך צריכה לפחד.קסל,למרות עיסוקי,אני מאמין כי חברה,או חבר טוב,עדיפים על פני פסיכולוג/ית שהוא תמיד יותר בוגר ממך,עם המון ידע,אבל לא תמיד אפשר לומר לו הכל,כי במובנים רבים הוא מזכיר את ההורים.כן,אבל,אחד הכללים הבסיסיים בטיפול אצל פסיכולוג,זה חובת הסודיות לטובת הלקוח.פסיכולוג אינו רשאי מבחינה אתית,לספר להורייך,ולכל מישהוא אחר,שום דבר,ללא הסכמתך.ובכלל הזה עומדים למיטב ידיעתי,כל הפסיכולוגים.למעט,אם בשיחה טיפולית,מתברר שאת נניח,הולכת לבצע פשע כזה או אחר.או אז,רשאי הפסיכולוג על פי שקול דעתו לפעול בצורה זו או אחרת.אבל,זה לא המקרה.ולהערכתי,אם את מתכוונת לגשת לטיפול,את יכולה לסמוך ולהאמין בפסיכולוג ללא כל הסתייגות.וודאי שאינך צריכה לפחד,אין ממה.