הלוחשת לסטטיסטיקה
New member
חשבתי הרבה
אני ממש ירוקה בכל זה. וכתבתי כאן רק פעם אחת. ובעיקר קראתי. והרגשתי חמימות וחיבוק.
חשבתי הרבה על מה שקרה כאן, בשבועות האחרונים. חשבתי הרבה על המקום הזה של "מי צודק" ו"מי טועה". ומה שעלה בי בסוף ההרהורים האלה, הוא דווקא משהו מעולם עיסוקי ולא מעולמי הפרטי.
בעבודתי, אני מנהלת בתחום השיקום הפסיכיאטרי. בכל יום, אני פוגשת באנשים רבים, שעולמם השתנה. לא באחת, לאורך זמן, אבל יום אחד הם מצאו את עצמם מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית, מחלת נפש, בשמה העממי.
והנה אני, שמגיעה אך ורק עם הידע המקצועי שלי בתחום השיקום, עם הרבה מחשבות בראשי והרבה רצון לעזור, ניצבת לפניהם, אנשים שחלו, הורים ש"איבדו" את ילדיהם למחלה, בני זוג שמנסים להתמודד עם מה שניצב בפניהם.
לי, כשאשת שיקום, יש את הכוח לעזור ואת הכוח להרוס. אני, לכאורה, יודעתמה נכון, למדתי את כל התיאוריות על שיקום והחלמה, יש לי כלים, משאבים, רצון, מקצועיות. והנה אני, יום ביומו, לומדת ענווה.
אני לומדת, שמי שחשוב בכל המסע הזה, הוא האדם שאני מלווה. מי שמומחה בכל המצב הזה הוא האדם שמתמודד עם המחלה. מי שיודע מה הדבר הנכון ביותר עבורו הוא האדם המולי.
ואני? זה לא עושה אותי פחות שווה או מקצועית. זה לא מוחק את כל שנות התמחותי. זה רק אומר, שאני צועדת לצידם. בשתיקה. וכשהם מבקשים שאתן להם פתרון איך יוכלו להרגיש טוב, אני שואלת אותם "מה זה אומר עבורך "להרגיש טוב".
וכאן כל ההבדל, לדעתי.
מומחה ואיש מקצוע, לא נמצא כאן על מנת להגיד מה הוא חושב שצריך להיות. מומחה ואיש מקצוע, תפקידו להגיש את כלים, כשהאדם המתמודד עם הקושי, מבקש אותם. אולי קצת כמו אחות בחדר ניתוח. היא לא יודעת לנתח. אבל היא יודעת, לתת את הכלים הנכונים על מנת שההליך יצליח.
חיבוק. לכולנו.
אני ממש ירוקה בכל זה. וכתבתי כאן רק פעם אחת. ובעיקר קראתי. והרגשתי חמימות וחיבוק.
חשבתי הרבה על מה שקרה כאן, בשבועות האחרונים. חשבתי הרבה על המקום הזה של "מי צודק" ו"מי טועה". ומה שעלה בי בסוף ההרהורים האלה, הוא דווקא משהו מעולם עיסוקי ולא מעולמי הפרטי.
בעבודתי, אני מנהלת בתחום השיקום הפסיכיאטרי. בכל יום, אני פוגשת באנשים רבים, שעולמם השתנה. לא באחת, לאורך זמן, אבל יום אחד הם מצאו את עצמם מתמודדים עם מגבלה פסיכיאטרית, מחלת נפש, בשמה העממי.
והנה אני, שמגיעה אך ורק עם הידע המקצועי שלי בתחום השיקום, עם הרבה מחשבות בראשי והרבה רצון לעזור, ניצבת לפניהם, אנשים שחלו, הורים ש"איבדו" את ילדיהם למחלה, בני זוג שמנסים להתמודד עם מה שניצב בפניהם.
לי, כשאשת שיקום, יש את הכוח לעזור ואת הכוח להרוס. אני, לכאורה, יודעתמה נכון, למדתי את כל התיאוריות על שיקום והחלמה, יש לי כלים, משאבים, רצון, מקצועיות. והנה אני, יום ביומו, לומדת ענווה.
אני לומדת, שמי שחשוב בכל המסע הזה, הוא האדם שאני מלווה. מי שמומחה בכל המצב הזה הוא האדם שמתמודד עם המחלה. מי שיודע מה הדבר הנכון ביותר עבורו הוא האדם המולי.
ואני? זה לא עושה אותי פחות שווה או מקצועית. זה לא מוחק את כל שנות התמחותי. זה רק אומר, שאני צועדת לצידם. בשתיקה. וכשהם מבקשים שאתן להם פתרון איך יוכלו להרגיש טוב, אני שואלת אותם "מה זה אומר עבורך "להרגיש טוב".
וכאן כל ההבדל, לדעתי.
מומחה ואיש מקצוע, לא נמצא כאן על מנת להגיד מה הוא חושב שצריך להיות. מומחה ואיש מקצוע, תפקידו להגיש את כלים, כשהאדם המתמודד עם הקושי, מבקש אותם. אולי קצת כמו אחות בחדר ניתוח. היא לא יודעת לנתח. אבל היא יודעת, לתת את הכלים הנכונים על מנת שההליך יצליח.
חיבוק. לכולנו.