מנשה הקיצוני
New member
חשבון נפש
דווקא היום לאחר שהתפוצצה בועת החלומות של השמאל המשיחי בישראל, מסתבר שהכישלון האמיתי הוא דווקא של המחנה הלאומי. במשך שלושת השנים האחרונות מאז פרוץ מלחמת אוסלו, התגלה שלימין אין אף תוכנית מדינית שיכולה להוות אלטרנטיבה לשמאל ולהציל את המצב, וכן שבימין אין אף מנהיג אידיאולוגי אמיתי בעל שיעור קומה שיכול להתמודד על הנהגת המדינה. כאשר מנהיג מהליכוד מנסה להעביר תוכנית טרנספר ליהודים, מסתבר שהמשבר המנהיגותי האמיתי נמצא דווקא בימין ולא בשמאל כפי שנהוג לחשוב. נכון הדבר שבמפלגות השמאל שורר כאוס לא קטן, אלא שהמאבקים בצמרת השמאל הם פיקטיביים לחלוטין. לשמאל יש מנהיג ושמו אריק שרון. שרון מגשים את דרך השמאל בצורה שלא היתה מביישת אפילו את יוסי ביילין ובשום פנים אין לראותו מנהיג של הליכוד או של המחנה הלאומי. שרון הוא מפא"יניק בנישמתו, ובדרכו המדינית הוא פועל לפי דוקטרינת השמאל הקיצוני בדרך להקמת מדינה פלשתינית וחזרה לגבולות 67. הימין התגלה במערומיו כאשר כיום כל מי שפועל להחליף את שרון יודע היטב שאין בין שורותינו אף מנהיג שיכול באמת להוות תחליף לשרון, לכן גם החלפת שרון במועד הנוכחי ככל הנראה לא תניב לנו דבר. אבל לא רק בהצבת דור מנהיגים נכשלנו, חמור מכך - גם מבחינה רעיונית מצבנו בכי רע. כשמסתכלים היום על מה שהותירו אחריהם דור הפוליטיקאים הנוכחי של המחנה הלאומי, מגלים עיי חורבות אידיאולוגיים, וכישלון אדיר בהצבת דרך מדינית לעם ישראל. מבחינת העשייה חתימתו של הדור הקודם שמתנוססת מעל מפעל ההתיישבות הנפלא ביש"ע היא בעיני אחד מפלאי תבל, אלא שמבחינה אידיאולוגית הם מורישים לנו כלי ריק מתוכן. הדור הקודם של הפוליטיקאים אחראי ישירות להתערערות בחוזקת האמונה ברעיון ארץ ישראל השלמה ולו רק בגלל הפאסיביות שבה הם נקטו בהצבת אלטרנטיבה מדינית לשמאל. העליה לסבסטיה לא גובתה בשום תוכנית מדינית ארוכת טווח, וכך כשכבר התנפצה בועת החלומות של השמאל, והעם פנה אלינו בתחנונים לישועה, לא היו לנו שום פתרונות בשבילו. היום לאחר שבעיית הטרור הופחתה באופן משמעותי, ואנו נידרשים להציג תוכניות מרחיקות לכת, מסתבר כי אין לנו שום אלטרנטיבה, והליכוד, המפלגה הגדולה במחנה הלאומי, פונה לאמץ את תוכניות השמאל. לעומתנו, משנת 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים פועל השמאל כגוש אידיאולוגי אחד עם חזון וסיסמא מאד ברורים. הם הקצו את מירב המשאבים שעמדו לרשותם לטובת חינוך העם לרעיון "סיום הכיבוש". המבחן הפסיכולוגי הגדול בעולם התרחש ב 37 השנים האחרונות במדינת ישראל והצליח להראות שאפילו רעיון משוגע כמו זה שהוביל מחנה השמאל דינו בסופו של דבר לחלחל את תוך ראשים בריאים, כל עוד מתמידים ברעיון ודואגים לטפטף אותו לאנשים שוב ושוב. בבחינת מים השוחקים אבן. לזכותם של אנשי השמאל אפשר לזקוף את העקביות, הלכידות והאמונה בדרך, אפילו שדרכם מעוותת. מי שציפה שהאחראים על מפעל ההתיישבות ידעו גם להציג חזון מדיני ארוך טווח, גילה שיממון אידיאולוגי בצד הימני של המפה הפוליטית. בנינו, הקמנו, יצרנו, אבל מבחינה אידיאולוגית לא חינכו את העם לשום דבר. לא יצרנו שום תנועה אידיאולוגית שהיוותה אלטרנטיבה לשמאל הישראלי. לא הצבנו שום עמוד אש בראש המחנה, והעם הלך לאיבוד במדבר. לא יצרנו שום תנועה אידיאולוגית שהיוותה אלטרנטיבה לשמאל הישראלי. לא הצבנו שום עמוד אש בראש המחנה, והעם הלך לאיבוד במדבר. מנקודת מוצא שווה בשנת 67 שבה השמאל תמך במדינה פלשתינית ממערב לירדן, והימין תמך במדינה פלשתינית ממזרח לירדן, הגענו היום למצב שבו ההזיות של השמאל הן הפופולאריות יותר (כמה אבסורד) בעוד שהרעיון הימני הפך למוקצה אצל רוב הישראלים. במקום להכתיב דרך למדינה, מצאנו עצמנו נגררים אחרי השמאל, והליכוד היום איננו יותר מאשר חיקוי של מפלגת העבודה. רעיונות שלפני פחות מארבעים שנה נראו כברורים מאליהם ושהובילו אותם בעבר כל ראשי הליכוד, ובכללם אריאל שרון הצליחו להישבר והפכו לדעת מיעוט. היום, באיחור משמעותי של עשרות שנים, על הימין להציג באופן מיידי תוכנית חירום מדינית כדי שלא נאבד לגמרי את המדינה. במסגרת תוכנית זו חייבת להינתן תשובה ברורה לכל אחת מהבעיות העומדות על הפרק – החל מהבעיה הדמוגרפית, האוקסימורון של מדינה יהודית ודמוקרטית, וכן תיכנון ארוך טווח לפתרון הבעיה הפלשתינית. בנוסף, הגיע הזמן לנפץ את האשליה שהתקיימה בזכות אנשים במחננו כאילו תוכנית אוטונומיה יכולה לשמש כפתרון למצב. אוטונומיה מהגדרתה אמורה להוות שלב ביניים ולא דבר שאפשר להסתמך עליו לאורך זמן. אם לא נפעל באופן מיידי להצבת אלטרנטיבה לדרך הויתורים של השמאל אנו הולכים בוודאות לקראת הפסד הקרב על דעת הקהל, אותו קרב שיכריע את עתידה של ארץ ישראל.
דווקא היום לאחר שהתפוצצה בועת החלומות של השמאל המשיחי בישראל, מסתבר שהכישלון האמיתי הוא דווקא של המחנה הלאומי. במשך שלושת השנים האחרונות מאז פרוץ מלחמת אוסלו, התגלה שלימין אין אף תוכנית מדינית שיכולה להוות אלטרנטיבה לשמאל ולהציל את המצב, וכן שבימין אין אף מנהיג אידיאולוגי אמיתי בעל שיעור קומה שיכול להתמודד על הנהגת המדינה. כאשר מנהיג מהליכוד מנסה להעביר תוכנית טרנספר ליהודים, מסתבר שהמשבר המנהיגותי האמיתי נמצא דווקא בימין ולא בשמאל כפי שנהוג לחשוב. נכון הדבר שבמפלגות השמאל שורר כאוס לא קטן, אלא שהמאבקים בצמרת השמאל הם פיקטיביים לחלוטין. לשמאל יש מנהיג ושמו אריק שרון. שרון מגשים את דרך השמאל בצורה שלא היתה מביישת אפילו את יוסי ביילין ובשום פנים אין לראותו מנהיג של הליכוד או של המחנה הלאומי. שרון הוא מפא"יניק בנישמתו, ובדרכו המדינית הוא פועל לפי דוקטרינת השמאל הקיצוני בדרך להקמת מדינה פלשתינית וחזרה לגבולות 67. הימין התגלה במערומיו כאשר כיום כל מי שפועל להחליף את שרון יודע היטב שאין בין שורותינו אף מנהיג שיכול באמת להוות תחליף לשרון, לכן גם החלפת שרון במועד הנוכחי ככל הנראה לא תניב לנו דבר. אבל לא רק בהצבת דור מנהיגים נכשלנו, חמור מכך - גם מבחינה רעיונית מצבנו בכי רע. כשמסתכלים היום על מה שהותירו אחריהם דור הפוליטיקאים הנוכחי של המחנה הלאומי, מגלים עיי חורבות אידיאולוגיים, וכישלון אדיר בהצבת דרך מדינית לעם ישראל. מבחינת העשייה חתימתו של הדור הקודם שמתנוססת מעל מפעל ההתיישבות הנפלא ביש"ע היא בעיני אחד מפלאי תבל, אלא שמבחינה אידיאולוגית הם מורישים לנו כלי ריק מתוכן. הדור הקודם של הפוליטיקאים אחראי ישירות להתערערות בחוזקת האמונה ברעיון ארץ ישראל השלמה ולו רק בגלל הפאסיביות שבה הם נקטו בהצבת אלטרנטיבה מדינית לשמאל. העליה לסבסטיה לא גובתה בשום תוכנית מדינית ארוכת טווח, וכך כשכבר התנפצה בועת החלומות של השמאל, והעם פנה אלינו בתחנונים לישועה, לא היו לנו שום פתרונות בשבילו. היום לאחר שבעיית הטרור הופחתה באופן משמעותי, ואנו נידרשים להציג תוכניות מרחיקות לכת, מסתבר כי אין לנו שום אלטרנטיבה, והליכוד, המפלגה הגדולה במחנה הלאומי, פונה לאמץ את תוכניות השמאל. לעומתנו, משנת 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים פועל השמאל כגוש אידיאולוגי אחד עם חזון וסיסמא מאד ברורים. הם הקצו את מירב המשאבים שעמדו לרשותם לטובת חינוך העם לרעיון "סיום הכיבוש". המבחן הפסיכולוגי הגדול בעולם התרחש ב 37 השנים האחרונות במדינת ישראל והצליח להראות שאפילו רעיון משוגע כמו זה שהוביל מחנה השמאל דינו בסופו של דבר לחלחל את תוך ראשים בריאים, כל עוד מתמידים ברעיון ודואגים לטפטף אותו לאנשים שוב ושוב. בבחינת מים השוחקים אבן. לזכותם של אנשי השמאל אפשר לזקוף את העקביות, הלכידות והאמונה בדרך, אפילו שדרכם מעוותת. מי שציפה שהאחראים על מפעל ההתיישבות ידעו גם להציג חזון מדיני ארוך טווח, גילה שיממון אידיאולוגי בצד הימני של המפה הפוליטית. בנינו, הקמנו, יצרנו, אבל מבחינה אידיאולוגית לא חינכו את העם לשום דבר. לא יצרנו שום תנועה אידיאולוגית שהיוותה אלטרנטיבה לשמאל הישראלי. לא הצבנו שום עמוד אש בראש המחנה, והעם הלך לאיבוד במדבר. לא יצרנו שום תנועה אידיאולוגית שהיוותה אלטרנטיבה לשמאל הישראלי. לא הצבנו שום עמוד אש בראש המחנה, והעם הלך לאיבוד במדבר. מנקודת מוצא שווה בשנת 67 שבה השמאל תמך במדינה פלשתינית ממערב לירדן, והימין תמך במדינה פלשתינית ממזרח לירדן, הגענו היום למצב שבו ההזיות של השמאל הן הפופולאריות יותר (כמה אבסורד) בעוד שהרעיון הימני הפך למוקצה אצל רוב הישראלים. במקום להכתיב דרך למדינה, מצאנו עצמנו נגררים אחרי השמאל, והליכוד היום איננו יותר מאשר חיקוי של מפלגת העבודה. רעיונות שלפני פחות מארבעים שנה נראו כברורים מאליהם ושהובילו אותם בעבר כל ראשי הליכוד, ובכללם אריאל שרון הצליחו להישבר והפכו לדעת מיעוט. היום, באיחור משמעותי של עשרות שנים, על הימין להציג באופן מיידי תוכנית חירום מדינית כדי שלא נאבד לגמרי את המדינה. במסגרת תוכנית זו חייבת להינתן תשובה ברורה לכל אחת מהבעיות העומדות על הפרק – החל מהבעיה הדמוגרפית, האוקסימורון של מדינה יהודית ודמוקרטית, וכן תיכנון ארוך טווח לפתרון הבעיה הפלשתינית. בנוסף, הגיע הזמן לנפץ את האשליה שהתקיימה בזכות אנשים במחננו כאילו תוכנית אוטונומיה יכולה לשמש כפתרון למצב. אוטונומיה מהגדרתה אמורה להוות שלב ביניים ולא דבר שאפשר להסתמך עליו לאורך זמן. אם לא נפעל באופן מיידי להצבת אלטרנטיבה לדרך הויתורים של השמאל אנו הולכים בוודאות לקראת הפסד הקרב על דעת הקהל, אותו קרב שיכריע את עתידה של ארץ ישראל.