חרד לזמן שלי
לילה טוב, אני רוצה להעלות פה בעיה מוזרה שלי. אני מאוד חרד לזמן שלי. המצפון שלי אוכל אותי כשאני מתבטל יותר מדי זמן. אם אני רואה טלויזה, סתם גולש בלי מטרה באינטרנט, מחכה לאוטובוס בלי לקרוא ספר או לעשות משהו מועיל. אני בד"כ רושם את כל הדברים שאני רוצה לעשות על דף. ומסמן אותם אחרי שאני משלים כל משימה. מאוד נהנה לראות שסמנתי הרבה משימות כ"נעשו". אני תמיד שחבתי שזה טוב. שזה גורם לי למצות את הזמן ביעילות. להספיק. מעצים את היכולות שלי. מפעיל את השכל. אחת התופעות שנגזרות מזה- אני שונא לדבר בטלפון/צ'אט/מסנג'ר- ושאר כלים זוללי זמן. פתאום שמתי לב- שאולי זו הסיבה לכמה בעיות אחרות בחיי. אני לא בן-אדם בודד. אבל אני מתקשה מאוד לשמור על קשר טלפוני. או קשר עם אנשים שאני לא רואה פיסית. כשיש לי חבר שאני רואה על בסיס יומי- אני יכול לדבר איתו פנים אל פנים שעות. אני יכול לדבר איתו בטלפון הרבה. כי יש תוכן אמיתי לשיחה. יש איזו משמעות. כשאני יוצא ממסגרת מסוימת (אונברסיטה, עבודה, צבא) - אני מתרחק פיסית מהאנשים ובגלל הקושי שלי לבזבז זמן על שיחות תפלות- אני פשוט מנתק קשרים. שמתי לב לזה היום- כי התקשרה אלי ידידה מעבודה קודמת ועוד חבר מאותה עבודה. מיד עבר לי בראש "אוףףף, אין לי כח לדבר על הא ועל דה עוד פעם". אני לא אנטיפט. ובאמת מדי פעם כיף להתעדכן מה חדש עם אותו חבר ולספר מה חדש אצלך. אבל המצפון מנכר ואומר שזה בזבוז זמן. באותה נשימה- עכשויו נופל האיסמון- זה דבר שהפריע הרבה פעמים לבנות זוג שלי בקשרים המעטים שהיו לי. תמיד הרגשתי שזו כמו משימה שאני חייב לבצע. לעשות את שיחת הטלפון היומית. רק כדי לסמן עליה וי. כשהייתי עם אותן בחורות פנים אל פנים- הייתי נותן להן 130% תשומת לב. שעות על גבי שעות בלי בעיה. אני איתן. אבל בטלפון- אני איכשהו מרגיש שזה תמיד שיחות נמרחות. חסרות תכלית. חוזרות על עצמן. איפה את? מה את עושה? מה חדש בעבודה? איך עבר עליך היום? נחמד פעם. נחמד פעמיים. אבל בשלב מסוים מציק. איך יוצאים מזה? בכלל כדאי לצאת מזה?
לילה טוב, אני רוצה להעלות פה בעיה מוזרה שלי. אני מאוד חרד לזמן שלי. המצפון שלי אוכל אותי כשאני מתבטל יותר מדי זמן. אם אני רואה טלויזה, סתם גולש בלי מטרה באינטרנט, מחכה לאוטובוס בלי לקרוא ספר או לעשות משהו מועיל. אני בד"כ רושם את כל הדברים שאני רוצה לעשות על דף. ומסמן אותם אחרי שאני משלים כל משימה. מאוד נהנה לראות שסמנתי הרבה משימות כ"נעשו". אני תמיד שחבתי שזה טוב. שזה גורם לי למצות את הזמן ביעילות. להספיק. מעצים את היכולות שלי. מפעיל את השכל. אחת התופעות שנגזרות מזה- אני שונא לדבר בטלפון/צ'אט/מסנג'ר- ושאר כלים זוללי זמן. פתאום שמתי לב- שאולי זו הסיבה לכמה בעיות אחרות בחיי. אני לא בן-אדם בודד. אבל אני מתקשה מאוד לשמור על קשר טלפוני. או קשר עם אנשים שאני לא רואה פיסית. כשיש לי חבר שאני רואה על בסיס יומי- אני יכול לדבר איתו פנים אל פנים שעות. אני יכול לדבר איתו בטלפון הרבה. כי יש תוכן אמיתי לשיחה. יש איזו משמעות. כשאני יוצא ממסגרת מסוימת (אונברסיטה, עבודה, צבא) - אני מתרחק פיסית מהאנשים ובגלל הקושי שלי לבזבז זמן על שיחות תפלות- אני פשוט מנתק קשרים. שמתי לב לזה היום- כי התקשרה אלי ידידה מעבודה קודמת ועוד חבר מאותה עבודה. מיד עבר לי בראש "אוףףף, אין לי כח לדבר על הא ועל דה עוד פעם". אני לא אנטיפט. ובאמת מדי פעם כיף להתעדכן מה חדש עם אותו חבר ולספר מה חדש אצלך. אבל המצפון מנכר ואומר שזה בזבוז זמן. באותה נשימה- עכשויו נופל האיסמון- זה דבר שהפריע הרבה פעמים לבנות זוג שלי בקשרים המעטים שהיו לי. תמיד הרגשתי שזו כמו משימה שאני חייב לבצע. לעשות את שיחת הטלפון היומית. רק כדי לסמן עליה וי. כשהייתי עם אותן בחורות פנים אל פנים- הייתי נותן להן 130% תשומת לב. שעות על גבי שעות בלי בעיה. אני איתן. אבל בטלפון- אני איכשהו מרגיש שזה תמיד שיחות נמרחות. חסרות תכלית. חוזרות על עצמן. איפה את? מה את עושה? מה חדש בעבודה? איך עבר עליך היום? נחמד פעם. נחמד פעמיים. אבל בשלב מסוים מציק. איך יוצאים מזה? בכלל כדאי לצאת מזה?