חרדת נטישה

[zavzav]

חרדת נטישה

שלום לכולם אנחנו עוקבים כבר כמה חודשים אחרי הפורום הנפלא, וכותבים לראשונה. גל בן 1.2, יש לו מטפלת כבר 6 חוד´, הוא מסתדר איתה מצויין ולא היו להם בעיות היקשרות. בד"כ הוא מתקשר בקלות לנשים חדשות, ולגברים זה לוקח קצת זמן (בתחילה הוא חושש ואח"כ מתרגל). גל מאד קשור ואוהב את סבתא וסבא. עם סבתא הוא מחובר כל-כך טוב, ורואה אותה (לעיתים) באופן תכוף - שניתן אפילו לכנותה כמי שהספרים מכנים "מטפל משמעותי".בגיל 6 חוד´ החלו תופעות חרדת פרידה, וכעת הן בעיצומן המפחיד... כאמור, זוהי תקופת השיא בתופעות חרדת הנטישה. למשל, לא היינו באופן סדיר בבית (בגלל העבודה) בשבוע האחרון - וגל בכה הרבה יותר. ביום חמישי אפילו בכה בהיסטריה כזו שהוא התחיל להשתעל וכו´ - ממש היה נורא. וכעת לשאלה: אנחנו מתכוונים לנסוע לחו"ל בעוד 7 שבועות, לששה ימים, ולהשאיר אותו אצל סבתא. התחלנו לחשוש שהדבר יכול ממש להביא לתסביך נטישה בעתיד. מה דעתכן/ם? באופן כללי גישתנו איננה דטרמניסטית, ואנחנו חושבים שארועים בודדים אינם חייבים להשפיע באופן כה קיצוני, אבל בנקודה הנ"ל אנחנו מתלבטים. תודה. ההורים של גל.

 

[חני בורשטיין]

מומלץ לא לעזוב

ילד עד גיל שנתיים או אפילו יותר. אך...אני חושבת שגם הזוגיות חשובה. לכן, אם באפשרותכם לנסוע קצת, לצבור כוחות ואתם הרי שמים אותו בידיים טובות, סעו לשלום.

 

[אפרת_ח]

מומלץ לא לשים גבולות שרירותיים

בחינוך ילדים. זה נאמר לגבי הגבול השרירותי של גיל שנתיים - לדעתי זה תלוי בילד, בהורים ובנסיבות. אם הנסיעה היא לצורך חופשה, אולי עדיין אפשר לשנות תוכניות, לדחות בכמה חודשים, לקצר את הזמן, לנסוע בארץ עם הילד... ואולי אי אפשר.

 

[vered4]

אולי אפשר לקצר את הנסיעה?

או לבדוק מה ההשפעה של ההעדרות שלכם עליו, ע"י נסיעה לסוף שבוע קצר, לפני הנסיעה הגדולה.

 

[נעה גל]

אני מאוד חצויה בענין זה

מצד אחד, אני באופן אישי, לא עוזבת את הילדים שלי לבד עד גיל שלוש (ואני חושבת שזה בגללי ולא בגללם). מצד שני, אני מאוד מבינה הורים שעושים את זה ורוצים/צריכים לצאת לבד(גם אני צריכה). במהלך השנתיים האחרונות כאן בפורום, השאלה הזו נשאלה מספר לא קטן של פעמים - וממה שהצלחתי להתרשם ממגוון התשובות - בסוף כולם מתגברים על הפרידה. יש ילדים שיותר קשה להם ויש ילדים שפחות. יש ילדים שלא מראים סימנים של קשיים ויש כאלו שבוכים שבועות אחרי. החלטתם שאתם נוסעים? סעו ותהנו. אתם משאירים אותו בידיים הכי טובות שאפשר (אחריכם כמובן

). אם יהיו קשיים אחר כך (גם זה בכלל לא בטוח שיקרה) - תטפלו בהם. יהיו לכם כוחות לעשות זאת. ואם כבר הזכרתם את הספרים... אז בטח שמתם לב שכתוב שחרדת נטישה עוברת לרוב הילדים בסביבות גיל שנה ושלושה חודשים... נו, אז אולי בכלל הוא יהיה אחרי

 

[נעה גל]

ושכחתי להגיד לכם -

ברוכים הבאים

ותודה על המחמאות.

 

[יונת ש.]

עוד אפשרות

אפשר להזמין את סבתא (או המטפלת) לחופשה, כדי שתוכלו גם לנוח ולנפוש, וגם להיות קרובים כשצריך.

 

[zavzav]

תודה תודה

שמחנו לקרוא את ההתייחסויות. כנראה שבאמת ניסע. מעודד. תודה.

 

[לאה_מ]

ברוכים הבאים ../images/Emo142.gif

אני אישית לא הייתי נוסעת לחו"ל לשבוע בגיל הזה, בעיקר עם ילד כל כך קשור. אבל - אני יכולה מאד להבין את הצורך לנסוע (לבן זוגי יש אותו), ולא תמיד טוב לדכא אותו. אתם יכולים אולי לעשות סימולציה של יום אחד - כלומר, להשאיר את הילד עם סבתא למשך יממה באחד מסופי השבוע הקרובים, ולראות איך זה משפיע. אם זו תהיה חוויה נוראית, כדאי אולי לשקול לצרף אותו אליכם. מצד שני, אולי תגלו שהוא נהנה עם סבתא והסתדר היטב בלעדיכם, ואז הנסיעה שלכם תהיה מלווה בפחות חרדות. וטראומה לכל החיים לא נראה לי שתהיה בכל מקרה. אבל לא רק על זה אנחנו חושבים, נכון? בהצלחה עם ההתלבטות ונסיעה טובה.

 

[דסי אשר]

סיפרתי פעם על "סתווי שלי" שהוריה

נסעו לחו"ל בגיל של בנך, ולא הייתה בעיה עם הנושא (רק הפסיכולוגים חשבו שזה נורא...). אבל, סתווי לא הייתה באותה תקופה רגישה לנושא פרידה, כפי שאת מספרת לגבי בנך. לכן ההצעה של לאה, מאד נראית לי. להיות אצל סבתא אהובה יום אחד- יכול בהחלט לת מדד. אפשר גם אחר כך להגדיל לסוף שבוע- שישי ושבת. סתווי הגיבה ביום הראשון בסוג של דכאון בריא= ישנה כל היום. בערב קמה לחיים רגילים, ואת שאר הימים עברה בנועם, ואפילו עשתה איזו קפיצה התפתחותית כשאמה ואביה חזרו. הם היו זקוקים מאד לנסיעה זו. דסי