חרדת נטישה

[אמא של יונתן ומיקה]

חרדת נטישה../images/Emo7.gif

הי לכולם, שלא תחשבו שהילדים שלי יוצאי דופן, אבל אני מגלה כל מיני דברים שאצל אחרים לא קורים... לפחות לא בגיל הזה. יונתן (בן 4) התחיל עם חרדת נטישה ממש מגיל 0. הוא נולד וגדל בארה"ב, עם אבא ואמא, בלי סבתות או בייביסטר והיה מאוד צמוד אלינו. כבר בגיל 3 חודשים אני זוכרת שרופאת הילדים שלו הסבה את תשומת לבי שהבכי שלו שמתחיל איך שהיא נכנסת לחדר נובע מ"פחד מזרים" וכמה שזה מוקדם. מאז ועד היום קשה לו מאוד הפרידה מאיתנו. ייחסתי את זה לצורת הגידול שלו ואפילו האשמתי את עצמי בזה שאני לא חושפת אותו מספיק לאנשים אחרים... להפתעתי (שלא לומר תדהמתי) גילתי לאחרונה שגם מיקה (בת 4 חודשים) סובלת מחרדת נטישה. ניסיתי להשאיר אותה פעמיים עם סבתא (אמא שלי - שמאוד אוהבת אותה). היא עשתה "קונצרט" עד הרגע שראתה אותי חזרה. ממש לא נרגעה. נכון שיכול להיות שכאב לה משהו, אבל בדר"כ כשכואב לה היא נודניקית ולא היסטרית כמו שמצאתי אותה... בנוסף, העובדה שהיא נרגעה בשניה שהחזקתי אותה (ומנסיוני עם יונתן) גרמה לי לחשוב שגם היא סובלת מחרדת נטישה מוקדמת. הבעיה היא שאני אמורה לחזור לעבודה עוד שבועיים, ולפי התכנון היא היתה אמורה להשאר עם אמא שלי. נכנסתי בעצמי לחרדה עכשיו

... איך אני אעזוב אותה ? עם יונתן נשארתי בבית עד גיל שנה ושלושה חודשים ואז הוא נכנס לגן - ואחרי כמה ימים של בכי נוראי הוא הסתגל למסגרת... אבל מיקה כל כך קטנה! אשמח לשמוע מה דעתכן/ם. תודה!

 

[שינו]

אני מסכימה שהילדים שלך הם לא יוצאי

דופן, לנו הייתה סיטואציה מאד דומה עם נדב (שנתיים וחצי). כבר בגיל חודש וחצי חודשיים ברגע שהשארתי אותו, ולו לפרקי זמן קצרצרים, עם אמא שלי או בן/בת משפחה אחרת, הילד היה מתחיל לבכות ולצרוח ואף אחד לא הצליח להרגיע אותו. כשאני הייתי חוזרת ולוקחת אותו הוא היה נרגע מיד. נראה לי שזה די דומה למה שאת מתארת. גם אני מאד נלחצתי במיוחד לאור העובדה שהייתי חייבת לחזור לעבודה כשהוא היה בן 5 חודשים. להפתעתי הרבה, ומיותר להגיד שלשמחתי, הקליטה במשפחתון הייתה תקינה ונעימה. הסברים אין לי, יכול להיות שהם מספיק חכמים להבחין בין השארות קצרה עם סבתא לבין כניסה למסגרת. בכל מקרה, אני לא חושבת שאת עושה משהו לא תקין ומקווה שלמיקה יהיה נעים אצל סבתא.

 

[כרמית מ.]

בשביל להתמודד עם חרדת זרים צריך

להפוך אותם ל"לא זרים". אני ממש לא חושבת שהרגישות נובעת מכך שהילדים כל הזמן איתך. להיפך. השהייה איתך נותנת להם בטחון, ואם ככה הם לא מרגישים בטוחים כשאת לא נמצאת, סביר להניח שאם לא היית איתם, התגובה שלהם היתה עוד יותר חריפה. האם היית מגדירה אותם (את מיקה) כתינוקת רגישה במיוחד? אם כן, תנסי לבדוק בקישור המצורף, אם משהו מתאים לך. בכל אופן, כדי שהמעבר למטפלת יהיה קל יחסית, קודם כל את צריכה לסמוך עליה, וחוץ מזה, הן צריכות להכיר אחת את השניה, ובעיקר התינוקת את אמא שלך (כי למבוגרים לוקח פחות זמן להכיר). יש לך שבועיים - תנסי להיות בהם כמה שיותר זמן עם מיקה ועם אמא שלך ביחד. בהתחלה, רק "באיזור", ובהמשך, בהדרגה, את יכולה להעביר יותר ויותר טיפול לאמא שלך, כשאת "באיזור". רק אחר כך להשאיר אותה שם לבד. בהצלחה!

 

[אמא של יונתן ומיקה]

קודם כל - תודה!

הילדים שלי אכן רגישים. עם יונתן - הרגישות שלו היום היא משהו חיובי. הוא רגיש לצרכים של אחרים, ויודע להעניק בצורה יוצאת דופן. מיקה רגישה אבל לא הייתי מגדירה אותה תינוקת בכיינית. הרגישות שלה באה ליידי ביטוי במיוחד כשהיא נמצאת במקום לא מוכר או בסביבת אנשים לא מוכרים (במיוחד כשיש המולה מסביב). שני הילדים שלי מאוד רגישים לרעש !!! מיקה קופצת מרעש הכי קל והשינה שלה גם היא מופרעת בקלות מדהימה. יונתן עד היום סותם את האוזניים כשמיקה בוכה כי זה "כואב לו באוזניים", והוא גם לא אוהב ללכת לקולנוע או להצגה כי "מדברים שם בקול רם". האמת היא שמיקה מכירה ומזהה את אמא שלי ותמיד מחייכת כשהיא רואה אותה (והן "מתראות" לפחות אחת ליומיים אם לא כל יום). הבעיה היא כשאני לא בסביבה. אז מתחילה הבעיה...

 

[נעה גל]

בלי להכיר את הילדים זה בהחלט נשמע

כמו רגישות יתר. רגישות יתר באה לידי ביטוי כל מיני תחומים. יש כאלה שבגדים מסוימים מפריעים להם (ואם לקשר את הנאמר לדף שכרמית נתנה קישור אליו - אז אורן לא יכולה ללכת עם ג´ינס או בכלל בגדים נוקשים), יש כאלה שרעש מפריע להם. אחרים, מקומות חדשים מפריעים להם בגלל המראות והריחות השונים. המוח מוצף בכל המידע הזה וזה מעיק. והנה וידוי - אני כזו. רעש ומקומות חדשים מתישים אותי (ותעיד לאה_מ שאני מתלוננת בפניה כמה קשה לי להגיע כל פעם לת"א). ואורן נמנעת מללכת לימי הולדת של ילדים בגלל ליצנים ומפעילים שמדברים בקול רם...

 

[michal cohen]

שאלה אחרת באותו נושא

גם הדר שלי רגישה מאד (בת שנה ו-4).כשאני בסביבה, היא לא מוכנה להיות על הידיים של אף אחד מלבדי (גם לא אבא שמבלה איתה כל ערב). כשאנחנו בחברת אנשים אחרים, היא נצמדת אליי רוב הזמן. השאלה שלי היא לגבי תפקוד בגן. החלטתי לרשום אותה (כשתהיה בת שנה ן-8 לגן גדול (36 ילדים) ולא למשפחתון. כי הגן עשה עליי רושם אמין ורציני יותר מהמשפחתונים שראיתי. האם זה נכון לשלוח ילדה כזו לגן כזה בגיל כזה?! אולי חשוב יותר שהמסגרת תהיה קטנה והיחס אישי. ומקצועיות וגננת מוסמכת ופיקוח משרד החינוך זה פחות קריטי עכשיו. למי יש נסיון עם שליחת ילד רגיש לגן?

 

[חני בורשטיין]

הייתי בספור הזה

ואני ממליצה לך לשלוח אותה רק למשפחתון עם מעט ילדים, בו לגננת/מטפלת יהיה זמן בשבילה. כיום רומי בת 3 וחצי והיא עדיין בגן פרטי אך עם עוד 25 ילדים כדי להרגילה לגן מועצה בו יש 35 ילדים+2 אנשי צוות. במשפחתון היא היתה 3 שנים מגיל 12 שבועות, היחס היה חם ואוהב.

 

[נעה גל]

לי יש ניסיון

אורן נמצאת במסגרת כמעט מגיל השנה. המסגרת הראשונה שבחרנו לה היתה זוועתית. היו בה הרבה ילדים והבטחון העצמי של אורן בסוף השנה כמעט ולא היה קיים. אבל, הגן היה גרוע לא בגלל כמות הילדים שהיתה בו. הוא היה גרוע בגלל צוות שלא תפקד כמו שצריך, בעלי הגן שלא היה אכפת להם שמדובר בילדים ועשו שינויים בצוות בלי הפסקה. בגננת בלי שום רגישות וכו´. גן גרוע עשוי לעשות נזקים לילדים רגישים (מתוך 4 גנים שאורן היתה בהם 2 היו גרועים). ילדים "רגילים" (אם יש בכלל דבר כזה) מצליחים לעבור גם גן גרוע בשלום. אני באופן אישי חושבת שבגילאים האלה כן חשובה מסגרת אינטימית עם מעט ילדים. מסגרות גדולות מלחיצות את הילדים גם אם בקבוצה שלהם יש רק 6 ילדים. בגנים כאלה יש נטיה לתנודה של מטפלות בין הקבוצות השונות, ובאופן טבעי יש הרבה התרחשויות בגן. יש ילדים שמאוד נהנים ויש כאלה שלא נראה שאכפת להם ואחרים - "רגישים" שסובלים. מעבר לזה, בגילאים האלה נדרשת תשומת לב אישית וכשיש ילדים רבים אפילו החתלה של ילד הופכת למשהו מהיר ולא אישי. אבל את אומרת בשבדקת וזה מה שמצא חן בעיניך, סמכי על האינסטינקטים שלך. הכי חשוב תמשיכי להפעיל אותם גם במהלך השנה. אם תרגישי שלבת שלך לא טוב תקשיבי לקולות הפנימיים ואל תהססי להוציא אותה. יכול להיות שהיא תפתיע אותך ודווקא תהנה ותפרח בקבוצה גדולה.

 

[דליה.ד]

חרדת נטישה ופחד מזרים

מאמר קצר לעיונכם/ן