חרדה חברתית

[מעבר אל האופק]

חרדה חברתית

יש לי מאז ומתמיד חרדה חברתית. עבדתי על זה גם בטיפול אישי וגם בקבוצתי. הבעיה הכי גדולה מבחינתי היא שאין לי אנשים סביבי. יש את ההורים שביד אחת מלטפים ובשניה מפילים אותי לריצפה. כל החברים נעלמו. ואני רוצה אנשים חדשים סביבי. ואני נמצאת בכל מיני קורסים.אבל משום מה אף אחד לא מדבר שם עם אף אחד אז לי בכלל קשה לפתוח שיחה. אני צריכה ללמוד לא לתת למילים של אנשים <בעיקר הורים> להפיל אותי. ואני צריכה אנשים בחיי. אני כל כך רוצה וצריכה חברים. ולא אכפת לי אם זה נשמע פתאטי. אבל אני רוצה לצאת. אני רוצה טלפונים. אני רוצה דיבורים. יש לכם רעיונות איך להתקדם? תודה

 

[WinterSoul]

כל כך מבינה את הבעיה...

אמנם אצלי זה בא בתקופות, אבל אני מניחה שבפרק הזמן מסיום הלימודים ועד הגיוס (הקרב) עברתי תקופה לא קלה בעניין הזה. בכלל, אחרי שעוזבים את המסגרת הבית ספרית, הכל משתנה בצורה חדה מאוד. או לפחות עבור אנשים מסוימים. אני התעניינתי בקואצ'ינג אולי עוד אי שם בגיל 16, והייתי תמיד נערה בעלת המון מרץ להשיג את הדברים שהיא רוצה, למרות היעדר תמיכת המשפחה, למרות שלא מצאתי מעולם נושאי שיחה טובים יותר עם חברי השכבה של (שנראו בעיני תמיד שטחיים במיוחד) ולמרות המצב הכלכלי והמשפחתי הלא קל. אבל ברגע שלקחתי את עצמי בידיים, ברגע שאמרתי לעצמי-כל כך הרבה אנשים התחילו מאפס, משכונות מצוקה, מהורים מכים וממיליון בעיות הרבה יותר חמורות משלי, אז למה שאני לא אוכל לממש את החלומות הפרועים ביותר שלי? זה היה שינוי הגישה הראשון. משם התחלתי להכנס לפורומים, להתנדב, לעבוד, לממן לעצמי שיעורי פסנתר ותאטרון וכל מה שרק רציתי אי פעם, התחלתי לארגן מפגשים חברתיים, להיות פעילה יותר גם בבית הספר וגם מחוץ אליו: ואני חייבת להגיד שבמבט לאחור, היה שווה לעבור את כל הסבל כדי ללמוד לעמוד על הרגליים. בוודאי שאני צעירה. זה גם בטח נשמע לך מוזר שמישהי בת 18 עברה כל כך הרבה בחייה, אבל אני מאמינה שלא כולם עוברים מסלול חיים רגיל של משפחה תומכת עד אחרי צבא ואחר כך התנתקות זורמת וקלילה מהקן. לפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים גדולים הרבה יותר, שרבים שלא חוו אותם לא מבינים אותם כמעט בכלל, אבל אם יודעים לנצל את המכשולים האלה ולהסתכל עליהם כעל משחק: אנחנו מקבלים מתנה שאחרים לא. אנחנו מתחזקים, מתבגרים ולומדים להעריך את החיים האלה. ולעצות יותר יישומיות: מצאי את מה שאת אוהבת, את מה שייממש אותך. למדי אותו, לכי לכיוון הזה, כל השאר יגיע בדרך. הכירי אנשים טובים, בעלי לב רחב, דרך התנדבות במרכז שאליו תרגישי חיבור (בעלי חיים? סרטן? אומנויות? איכות הסביבה? לא חסר!) - כך תרגישי שאת מממשת את עצמך וגם יוצרת קשרים עם אנשים מובחרים, בעלי רצונות טובים כמו שלך. אנשים שלא תתאכזבי מהם. יש עוד המון מה לומר, אבל גם ככה הארכתי את ההודעה הזאת הרבה... ובכלל, את מוזמנת לדבר איתי. שלחי לי מסר ונדבר. אל תרגישי לא נעים, אני מאוד אשמח לדבר אתך קייט.

 

[מעבר אל האופק]

תודה. שלחתי מסר

 

[bridges]

דבר ראשון להפטר מ"ההורים מפילים אותי"

אף אחד לא מפיל אותנו חוץ מאיתנו או בעצם המחשבות שלנו (שהם לא מי שאנחנו). האם החרדה החברתית שלך היא מאבחנה של פסיכיאטר/פסיכולוג או שאת מגדירה את הפחדים שלך כחרדה חברתית (זה לא אותו הדבר)? אז הנה הדרך שאני מציע לך על מנת שהמילים של אחרים לא יפילו אותך: השלב הראשון הוא להסתכל מי את היית אם מילים של הורייך לא היו מפילים אותך? איזה אדם היית? אילו תוצאות היו לך מבחינת חברתית אם היית אדם כזה? ממתין לתשובתך על מנת לעבור לשלב הבא. רונן

 

[מעבר אל האופק]

אני יודעת שהם לא באמת מפילים אותי

פשוט התרגלנו כולנו להיות כלכך מעצבנים אחד לשני. אבל הם יודעים מה נקודות התורפה שלי והם לוחצים עליהם לפעמים בכוונה. החרדה החברתית מאובחנת על ידי שלל פסיכולוגים ופסיכאטרית. עברתי טיפול קבוצתי בגהה שעזר וגם טיפול פרטי שעזר. אבל עכשיו אני לא יכולה להרשות לעצמי טיפול פרטי. כי אין לי תמיכה מההורים. ואני לא מסוגלת לחפש עבודה. ואני יודעת שחרגתי מהשאלה, אז סליחה... איפה הייתי בלעדיי המילים? יותר בעלת ביטחון עצמי. יותר שלמה עם עצמי. יותר בטוחה בדבריי. תוצאות מבחינה חברתית? לא הייתי עוצרת את עצמי מלדבר עם אנשים, לא הייתי חוששת ממה יגידו עלי. לא הייתי ממציאה סרטים. הייתי מאמינה שאני מספיק טובה. אם הם מנסים לדבר איתי- סימן שיש בי משו טוב. תודה לך.

 

[bridges]

המשך...

אני מקווה שברור לך שהאימון בפורום או בכלל איננו תחליף לטיפול, עדיין אני חושב שאת יכולה לעשות איתי עבודה בנושא ההורים שלך. כלומר את משלמת מחירים מאוד כברים על האמירה: "ההורים שלי מפילים אותי" (וגם "הם יודעים את נקודות התורפה ולוחצים עליהם בכוונה" ועוד אמירות). שימי לב שאני מתייחס לאמירה שלך, לא למה שההורים שלך עושים. את יכולה לשנות את האמירה שלך, את לא יכולה לשנות אותם. אז בואי נסתכל על המחירים: רת משלמת בבטחון העצמי שלך, את משלמת בשלמות של עצמך ואת משלמת ביכולת שלך לדבר עם אנשים. כלומר את משלמת ביחסים שלך עם אנשים. אני אוסיף עוד משהו שעולה מדברייך: את משלמת גם באהבה להורייך (האהבה איננה שלימה כשאת אומרת: הם מפילים אותי או הם לוחצים על נקודות התורפה בכוונה). כפי שאולי קראת בפוסטים קודמים שלי על כל מחיר שאנחנו משלמים יש לנו רווח: מה את חושבת הרווחים שלך מהאמירה הזאת? (אני רוצה להדגיש שוב: אנחנו מדברים על האמירה, לא על החרדה החברתית) רונן

 

[מעבר אל האופק]

אוקיי, זה קשה...

רווח שלילי מתקבל? אני מספיק חזקה כדי שאנשים "מבחוץ", אנשים שלא לוקחים חלק חשוב מחיי, לא יפגעו בי. אני יודעת שאני צריכה לפעול לעצמאות- כי בסופו של דבר- אני לבד. חוץ מזה, אני לא רואה רווח באימרות. אלו אימרות לא בריאות לנפש.

 

[bridges]

בכל זאת יש שם עוד רווחים...

אני אמשיך הלאה אבל אתן לך רמז: כשאת אומרת "הם מפילים אותי" או "הם לוחצים לי על הנקודות" אז מי אשם? מי צודק ומי טועה (אנשים מוכנים למות על מנת להיות צודקים)? אצל מי האחריות? מנסיוני אנחנו אף פעם לא מוכנים לשלם מחירים אלא אם כן יש לנו רווחים (אפילו אם הם רווחים שליליים). אם תבדקי את זה עם עצמך שוב תראי שכבר הבנת הרווחים שלך יוצרת איזשהו שינוי בתפיסתך. נכון? עכשיו, השלב הבא (ושאני אישית הכי אוהב) הוא ליצור דימוי למצב הנוכחי. כמו מי/מה את כאשר ההורים שלך מפילים אותך או מצליחים ללחוץ על הכפתורים המתאימים? אני מציע שתבחרי דימוי שאיננו אנושי (כלומר מעולם הטבע או מעולם הדומם).

 

[מעבר אל האופק]

קרוב לוודאי שאני אשמה

כי אני נותנת להם. (ואני לא מוכנה למות כדי לצאת צודקת ) יש הגיון בדבריך, ונראה לי שאני באמת אצטרך לשבת עם עצמי ולברר את העניין של הרווחים, כי ככה על רגל אחת, זה קשה לי. דימוי? אני מניחה שהגיוני לי להגיד משהו דומם כי אני לא מגיבה לרוב.. אולי גרגירי חול. מתפוררת. סופגת, לוקחת ללב, משאירה שם וממשיכה הלאה כשאני עוד נושאת את זה בדממה. וכשמגיע הבכי הופכים לבוץ מלכלך. ולפעמים גם נאמרות מילים שלא במקום.

 

[bridges]

גם זה רווח...

אם תחשבי על זה להאשים את עצמי זה בעצם לברוח מאחריות על הנושא. דוגמא: אני מאוד עסוק ולא רואה את בני מספיק ואז אני מרגיש אשמה ולכן קונה לו צעצוע או נותן לו ממתק. זהו: הרגשתי אשמה והתחמקתי מאחריות. לעומת זאת: לקחת אחריות זה אומר למצוא את הפתרון שאני אוכל לראות את בני מספיק וגם אם זה לא קורה להמשיך ולשמור על הגבולות שלו. וואו, איזה דימוי חזק: גרגירי החול שהופכים לבוץ כשהם סופגים יותר מדי מים. עכשיו בואי תנסי לשנות את הדימוי לדימוי שיחזק אותך. שימי לב שזהו רק דימוי, אנחנו עדיין לא עוסקים בעולם האמיתי. רונן

 

[מעבר אל האופק]

צודק.

ממש קשה לי לחשוב על דימוי מחזק. אני חושבת על אותו הקשר של הדימוי הקודם רק מנקודת מבט שונה הפעם אני אהיה המשפך סוג של לשחרר מתוכי רגשות ומחשבות, לשתף... באמונה שזה יביא בעצם לצמיחה.

 

[bridges]

רעיון יפה

אני מציע לך להכנס יותר מדוייק לתיאור המשפך: איך הוא נראה? מה הצבע שלו? מי שופך למשפך את המים? ולהיכן המשפך שופך אותם? רונן

 

[מעבר אל האופק]

ישר כשדימינתי את זה-

דימינתי את "משפך הילדות" השהיה לי. פלסטיק,מרובע, עם פיה חצי שבורה, צבע ירוק חזק. אני ממלאת אותו במים ואמא באזור להשגיח. אבל מכאן זה כבר במקום שונה- מקום לא מוכר ואני לבד. מתחילה לבנות גינה קטנה.

 

[bridges]

מקסים...

מה יש שם בגינה זאת? איזה סוג של צמחים? רונן

 

[מעבר אל האופק]

האמת?

היא ממש ריקה. כאילו אני רק מכינה את האדמה ואין לי מושג מה אשתול שם.

 

[bridges]

הכנה זה חלק חשוב...

בבנייה של גינה. איך את מרגישה עם זה שאת רק מכינה אותה? האם היית רוצה כבר לשתול בה שתילים? מה היית רוצה לשתול בה? פרחים? ירקות? עצי פרי?

 

[prizma5]

חרדה חברתית

ואני שואל האם בקורסים שאת לומדת ישנה מישהי או מישהו שנראה לך שהיית רוצה להתחיללדבר איתו. אותה דמות שאלמלא הפחד היית כן מעוננית לפתוח בשיחה. וא תדמייני לעצמךשהתחלת בשיחה? מה תגידי? איך צ\תציגי את עצמך? מה יקרה לךאז? מה יכול להיות? איז תחושה תהיה לך כאשר יענו לך והשיחה תתפתח? וא היא לא תתפתח אז מה יקרה? ניתן לתרגלמול מראה בבית כן לבדוק מה את מרגישה באותו רגע, כן ממש כמו חקנית? תבדקי לעצמך האם בעבר הרחוק יזמת פעם שיחה עם חברות? איך הרגשת אז? תנסי להתחבר לאותו דבר שהיה אז שכן אפשר לך להתחיל.

 

[מעבר אל האופק]

זה פחות עניין עניין של ממש לדבר כרגע

אני מוכנה להסתפק בלהגיד רק שלום בהתחלה... וזה הבעיה - אני עושה את כל זה. בגלל זה קשה לי. אני צריכה להפסיק לחשוב ולדמיין מה יקרה. ברגע שאני נכנסת לזה- אני נרתעת. אני אף פעם לא ממש יזמתי שיחה...

 

[ענבל כהן חמו]

כולנו צריכים חברים

ואולי כולנו פתאטיים? אפשר להתחיל לגעת בשאלות שלך בהרבה כיוונים. אני בוחרת להתחיל בשאלה - איך להתחיל לשוחח? התחלת שיחה היא מיומנות שצריך לתרגל. האם את מוכנה לנסות? את לומדת עם אנשים בקורסים. זה מקום טוב להתחיל ממנו, וזה בכלל לא חשוב אם אף אחד לא מדבר עם אף אחד. את יכולה לדבר עם מי שאת רוצה. אפשר להתחיל מ-"אהבת את השיעור היום?" "איך הסתדרת עם המשימות שקיבלנו?" "מה גרם לך לבחור בשיעור הזה? "איך נראה לך המרצה? יש הרבה שאלות שקשורות לנושא המשותף שאפשר להתחיל איתן שיחה. האם תקחי לך את האתגר לנסות ולפתוח שיחה עם 3 אנשים בשיעור הבא? זו עדיין לא תהיה חברות, אבל זו תהיה התחלה.

 

[מעבר אל האופק]

אני מוכנה לנסות

אבל 3 אנשים זה הרבה מדי בשיעור הבא אני בהחלט אנסה לפחות עם אחד. תודה