חפש ת`מטמון
מכירים את המשחק הזה, ``חפש ת`מטמון?``. כשיש ``חפש ת`מטמון`` כולם רוצים לשחק וזו סיבה טובה לבוא גם ליום-הולדת של הילד הכי בוק בכיתה ואפילו להגיע לסניף (בני-עקיבא, למי שלא הבין). זה אחד הרעיונות המוצלחים ביותר, שכל מדריך בקייטנה יודע, שאם הוא באמת רוצה להלהיב את הזוואטוטים המעצבנים ולהעסיק אותם חצי יום בלי לשמוע תלונות, זו הדרך. וזו בהחלט דרך לא קלה. רצים כמו משוגעים, פתק אחרי פתק, מפענחים כתבי חידה, רמזים, צפנים מסובכים ומה לא, רצים בכל העיר, מוכנים אפילו לפעמים לבצע משימה משפילה, כמו: ``גשו למכולת של יעקב, והקריאו למוכר יענקלה` שיר הלל לנדיבותו ורוחב לבו (על אגורה הוא לא מוותר בחיים…). והוא ייתן לכם את הפתק הבא``. אברוך. אבל אין ברירה. עושים את זה ואפילו נהנים לראות את פרצופו המחייך ומהמבסוט של יענקלה` פעם ראשונה בחיים… וזה כיף. ממש כיף המשחק הזה. אולי בגלל האדרנלין שמתחיל לזרום, כשצריכים להספיק מהר ולא להתבלבל ולרוץ בטעות למקום הלא נכון וכך לאבד זמן וכוחות. ואולי בגלל הפרס שיודעים שמחכה בסוף. ואולי בגלל שזה ממש כיף לבצע את כל המשימות המשונות האלה שמצליחים להמציא לכם, כי יודעים שתהיו מוכנים לעשות הכל, אבל ה-כ-ל כדי להגיע למטמון! (אפילו נותנים משימות כמו: ``נקו את חצר בית הכנסת ובואו עם שקית הזבל המלאה לגבאי, שייתן לכם את הפתק הבא…``) ועושים את זה. בחיי, במו עיניי ראיתי, גם את הילדים הברברים והמופרעים ביותר עושים את זה. הכל בשביל המטמון. ונהנים. מגיעים עייפים, מיוזעים, פרועים, קרועים וגמורים למטמון הנכסף, כמו שהיה כתוב בפתק. בדיוק כמו שהיה כתוב בפתק. ואפילו אם זה רק חבילת סוכריות על מקל שצריך להתחלק אתה עם כל הקבוצה שעזרה בחיפוש אחרי המטמון. היה שווה. זו תמיד חוויה. פתאום חשבתי לי. החיים זה כמו משחק ``חפש ת`מטמון``, לא? (רמז למתקשים: נסו לחשוב מה מסמלים בחיים שלכם: הפתקים, פענוח החידות, הריצה ממקום למקום על מנת למצוא את הפתק הבא, המשימות המעצבנות והכיפיות, המשימות שאם לא היה כתוב בפתק - בחיים, אבל בחיים לא הייתם עושים! הצורך להספיק להגיע בזמן. הרצון להגיע למקום הנכון ולא להתבלבל. ולבסוף, המטמון! בהצלחה! ) ועוד הערונת קטנטנה: חבל שאת הפתקים, הרמזים והמשימות בחיים לא תמיד עושים באותה התלהבות כמו במשחק...
מכירים את המשחק הזה, ``חפש ת`מטמון?``. כשיש ``חפש ת`מטמון`` כולם רוצים לשחק וזו סיבה טובה לבוא גם ליום-הולדת של הילד הכי בוק בכיתה ואפילו להגיע לסניף (בני-עקיבא, למי שלא הבין). זה אחד הרעיונות המוצלחים ביותר, שכל מדריך בקייטנה יודע, שאם הוא באמת רוצה להלהיב את הזוואטוטים המעצבנים ולהעסיק אותם חצי יום בלי לשמוע תלונות, זו הדרך. וזו בהחלט דרך לא קלה. רצים כמו משוגעים, פתק אחרי פתק, מפענחים כתבי חידה, רמזים, צפנים מסובכים ומה לא, רצים בכל העיר, מוכנים אפילו לפעמים לבצע משימה משפילה, כמו: ``גשו למכולת של יעקב, והקריאו למוכר יענקלה` שיר הלל לנדיבותו ורוחב לבו (על אגורה הוא לא מוותר בחיים…). והוא ייתן לכם את הפתק הבא``. אברוך. אבל אין ברירה. עושים את זה ואפילו נהנים לראות את פרצופו המחייך ומהמבסוט של יענקלה` פעם ראשונה בחיים… וזה כיף. ממש כיף המשחק הזה. אולי בגלל האדרנלין שמתחיל לזרום, כשצריכים להספיק מהר ולא להתבלבל ולרוץ בטעות למקום הלא נכון וכך לאבד זמן וכוחות. ואולי בגלל הפרס שיודעים שמחכה בסוף. ואולי בגלל שזה ממש כיף לבצע את כל המשימות המשונות האלה שמצליחים להמציא לכם, כי יודעים שתהיו מוכנים לעשות הכל, אבל ה-כ-ל כדי להגיע למטמון! (אפילו נותנים משימות כמו: ``נקו את חצר בית הכנסת ובואו עם שקית הזבל המלאה לגבאי, שייתן לכם את הפתק הבא…``) ועושים את זה. בחיי, במו עיניי ראיתי, גם את הילדים הברברים והמופרעים ביותר עושים את זה. הכל בשביל המטמון. ונהנים. מגיעים עייפים, מיוזעים, פרועים, קרועים וגמורים למטמון הנכסף, כמו שהיה כתוב בפתק. בדיוק כמו שהיה כתוב בפתק. ואפילו אם זה רק חבילת סוכריות על מקל שצריך להתחלק אתה עם כל הקבוצה שעזרה בחיפוש אחרי המטמון. היה שווה. זו תמיד חוויה. פתאום חשבתי לי. החיים זה כמו משחק ``חפש ת`מטמון``, לא? (רמז למתקשים: נסו לחשוב מה מסמלים בחיים שלכם: הפתקים, פענוח החידות, הריצה ממקום למקום על מנת למצוא את הפתק הבא, המשימות המעצבנות והכיפיות, המשימות שאם לא היה כתוב בפתק - בחיים, אבל בחיים לא הייתם עושים! הצורך להספיק להגיע בזמן. הרצון להגיע למקום הנכון ולא להתבלבל. ולבסוף, המטמון! בהצלחה! ) ועוד הערונת קטנטנה: חבל שאת הפתקים, הרמזים והמשימות בחיים לא תמיד עושים באותה התלהבות כמו במשחק...