חפירת החפירות 
טוב, לגולל את סיפור חיי זה דיי קשה, אך אנסה...
אני גרושה טרייה בת 33 (ללא ילדים). לפני שלושה חודשים עזבתי את הבית המשותף שלי ושל בעלי לשעבר, עברתי להתגורר עם הוריי ולפני חודש התגרשתי.
הנישואים שלי היו זוועתיים. סבלתי מהתעללות רגשית מצד בעלי לשעבר. איפשרתי לו להתייחס אלי כמו אל סמרטוט והייתי מכורה לו. למזלי, פגשתי בעלם חמודות בעבודתי, התאהבתי בו, ובזמן שהייתי פרודה (ובהתמוטטות עצבים רצינית) גילית שגם הוא מאוהב בי. הפכנו לזוג. בעוד ארבעה חודשים אנחנו עוברים לגור ביחד בדירתו. הוא גבר מקסים, אוהב, מפנק, תומך, מפרגן, חכם ומעניין, יש לנו מנטליות ותחומי עניין מאוד דומים, הוא מתייחס אלי כמו אל נסיכה... אבל.... (מה לעשות?, תמיד יש אבל....)
1. הוא צעיר ממני כמעט בעשור. אני רוצה לתכנן משפחה בערך בעוד שנתיים ,אחרי שאתאושש מכל מה שעברתי. הוא לא יודע אם הוא ירצה ילדים בעוד שנתייים, ומצד שני אני לא רוצה אף אבא אחר לילדים העתידיים שלי. בנוסף,הוא מתחיל ללמוד רק בשנה הבאה את התואר הראשון שלו. הוא אמנם מסודר כלכלית כי הוריו עוזרים לו, אבל עד שהוא יתחיל להסתדר בכוחות עצמו- זה ייקח לפחות ארבע שנים. קשה לבנות משפחה כשאין ביטחון כלכלי.
2. יש בו צד מאוד מאוד בוגר למרות גילו הצעיר (ברוב המקרים,הוא יותר בוגר ממני). לפעמים נדמה לי שיש לו נפש של בן 40. הוא תמך בי מאוד בזמן ההתמוטטות הרגשית שלי, היה רגיש ואוהב כלפיי ונתן לי אינסוף תמיכה (גם בשעות מוזרות ביותר של הלילה).. ומצד שני, יש בו את התמימות של גבר צעיר שרק התחיל את חייו... אני מרגישה כאילו אני לפעמים הקאוצ'רית שלו שמלמדת אותו על עובדות החיים....
3. כשאני עצובה הוא לוקח את זה מאוד קשה. אני שמחה שהוא רגיש למצבים שלי, אבל זה יותר מדיי! לעיתים הוא מתחיל לבכות ביחד איתי, ואני רוצה שהוא יזדהה איתי אבל שגם ידע כיצד לעזור לרומם אותי כמו שאני הרבה פעמים עוזרת לו.
לפעמים בא לי להיות עם מישהו שהוא כבר מעוצב לגמריי. אני שואלת את עצמי: למה אני נמצאת עם מישהו כ"כ צעיר? למה אני לא מסוגלת לצאת עם מישהו בגילי? מה אני, בעצם, מפסידה?..... ומצד שני, אני לא מסוגלת לראות את עצמי עם מישהו אחר. טוב לי עם בן זוגי מכל הבחינות ואני מרגישה אושר גדול כשאני איתו, אך כאשר אני לא איתו- אני מתחילה עם המחשבות שגורמות לי לכאבי ראש כרוניים-האם זה נכון שאני איתו? למה אני כ"כ מתלבטת? מה מפריע לי? (כבר עכשו מתחיל לי כאב ראש נוסף....).
יש שאומרים לי לנסות ולמצות את הקשר, אבל אם אני אמשיך להיות בת זוגתו- יהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד ממנו, ומצד שני- אני לא מסוגלת להיפרד ממנו, אני אוהבת אותו כ"כ. יש הטוענים שהוא כ"כ אוהב אותי, מעריץ אותי ומתנהג אלי בכבוד ואני לא רגילה בגלל שסבלתי מהשפלות בקשר הקודם- ובגלל זה אני חושבת על פרידה.
אני מרגישה שאחרי הגירושים האחרונים, אני לא מסוגלת לטעות יותר בענייני הלב- זה יהיה יותר מדיי בשבילי.
מה אתם חושבים על כל המצב המורכב הזה? אילו זה היה המצב של מישהי שקרובה לכם-מה הייתם מציעים לה לעשות?
טוב, לגולל את סיפור חיי זה דיי קשה, אך אנסה...
אני גרושה טרייה בת 33 (ללא ילדים). לפני שלושה חודשים עזבתי את הבית המשותף שלי ושל בעלי לשעבר, עברתי להתגורר עם הוריי ולפני חודש התגרשתי.
הנישואים שלי היו זוועתיים. סבלתי מהתעללות רגשית מצד בעלי לשעבר. איפשרתי לו להתייחס אלי כמו אל סמרטוט והייתי מכורה לו. למזלי, פגשתי בעלם חמודות בעבודתי, התאהבתי בו, ובזמן שהייתי פרודה (ובהתמוטטות עצבים רצינית) גילית שגם הוא מאוהב בי. הפכנו לזוג. בעוד ארבעה חודשים אנחנו עוברים לגור ביחד בדירתו. הוא גבר מקסים, אוהב, מפנק, תומך, מפרגן, חכם ומעניין, יש לנו מנטליות ותחומי עניין מאוד דומים, הוא מתייחס אלי כמו אל נסיכה... אבל.... (מה לעשות?, תמיד יש אבל....)
1. הוא צעיר ממני כמעט בעשור. אני רוצה לתכנן משפחה בערך בעוד שנתיים ,אחרי שאתאושש מכל מה שעברתי. הוא לא יודע אם הוא ירצה ילדים בעוד שנתייים, ומצד שני אני לא רוצה אף אבא אחר לילדים העתידיים שלי. בנוסף,הוא מתחיל ללמוד רק בשנה הבאה את התואר הראשון שלו. הוא אמנם מסודר כלכלית כי הוריו עוזרים לו, אבל עד שהוא יתחיל להסתדר בכוחות עצמו- זה ייקח לפחות ארבע שנים. קשה לבנות משפחה כשאין ביטחון כלכלי.
2. יש בו צד מאוד מאוד בוגר למרות גילו הצעיר (ברוב המקרים,הוא יותר בוגר ממני). לפעמים נדמה לי שיש לו נפש של בן 40. הוא תמך בי מאוד בזמן ההתמוטטות הרגשית שלי, היה רגיש ואוהב כלפיי ונתן לי אינסוף תמיכה (גם בשעות מוזרות ביותר של הלילה).. ומצד שני, יש בו את התמימות של גבר צעיר שרק התחיל את חייו... אני מרגישה כאילו אני לפעמים הקאוצ'רית שלו שמלמדת אותו על עובדות החיים....
3. כשאני עצובה הוא לוקח את זה מאוד קשה. אני שמחה שהוא רגיש למצבים שלי, אבל זה יותר מדיי! לעיתים הוא מתחיל לבכות ביחד איתי, ואני רוצה שהוא יזדהה איתי אבל שגם ידע כיצד לעזור לרומם אותי כמו שאני הרבה פעמים עוזרת לו.
לפעמים בא לי להיות עם מישהו שהוא כבר מעוצב לגמריי. אני שואלת את עצמי: למה אני נמצאת עם מישהו כ"כ צעיר? למה אני לא מסוגלת לצאת עם מישהו בגילי? מה אני, בעצם, מפסידה?..... ומצד שני, אני לא מסוגלת לראות את עצמי עם מישהו אחר. טוב לי עם בן זוגי מכל הבחינות ואני מרגישה אושר גדול כשאני איתו, אך כאשר אני לא איתו- אני מתחילה עם המחשבות שגורמות לי לכאבי ראש כרוניים-האם זה נכון שאני איתו? למה אני כ"כ מתלבטת? מה מפריע לי? (כבר עכשו מתחיל לי כאב ראש נוסף....).
יש שאומרים לי לנסות ולמצות את הקשר, אבל אם אני אמשיך להיות בת זוגתו- יהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד ממנו, ומצד שני- אני לא מסוגלת להיפרד ממנו, אני אוהבת אותו כ"כ. יש הטוענים שהוא כ"כ אוהב אותי, מעריץ אותי ומתנהג אלי בכבוד ואני לא רגילה בגלל שסבלתי מהשפלות בקשר הקודם- ובגלל זה אני חושבת על פרידה.
אני מרגישה שאחרי הגירושים האחרונים, אני לא מסוגלת לטעות יותר בענייני הלב- זה יהיה יותר מדיי בשבילי.
מה אתם חושבים על כל המצב המורכב הזה? אילו זה היה המצב של מישהי שקרובה לכם-מה הייתם מציעים לה לעשות?