חפירה על להקת bread
- פותח הנושא yokei
- פורסם בתאריך
ציףציף1000
New member
ברד
בגיל 13 חשבתי שזה מאוד מתוחכם ומבוגר.
http://www.youtube.com/watch?v=lVtdYKVXYhI
(השיר בלינק הוא אולי הכי טוב שלהם. אין לי לב לתת לינקים לשירים אחרים).
אבל בעיקר הם ניגנו קיטש, לטעמי. יש בסגנון הזה - הרוק הרך הקליפורני של אותם ימים - דברים יפים. אבל זה בעיקר סגנון מושמץ, ובצדק. הבעיה עם הז'אנר - אם אפשר להתייחס אליו ככזה - הוא שהוא היה ברובו הגדול מופק עד האינץ' האחרון, באולפנים בלוס אנג'לס. כמו הרבה מהפופ העכשווי, לא היה שם כמעט צליל אחד שלא שופצר בפוטושופ מוזיקלי (בכלים שהיו אז בידי ההפקה), ועבר סינון תוכני ע"י חברות התקליטים הגדולות. הצליל היה תמיד רך, השירים לא מאתגרים - אינטלקטואלית, מוזיקלית או רגשית. לא היתה בהם ספונטניות, לא היו בהם רגשות עזים, חיוביים או שליליים. זו היתה מוזיקת טפטים שנועדה להרגיע.
היו יוצאי דופן. ג'ימי ווב כתב שירים נפלאים במסגרת הז'אנר הזה. שיתוף הפעולה בינו לבין גלן קמפבל, החל מסוף שנות השישים, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מעבר לווב, לדון מקלין היו כמה יציאות טובות (לא רק אמריקן פיי), אבל כמדומני שהוא לא היה מקליפורניה, והוא גם "התמסחר" לאחר כמה שנים. אלברט האמונד, זמר יחסית עלום, עשה כמה דברים מינוריים ונחמדים. שיר אחד שלו נתקע לי בראש מאז הסבנטיז ועד שמצאתי אותו שוב הודות ליוטיוב.
http://www.youtube.com/watch?v=q8TF_DRy614
בטח היו עוד אמנים ושירים איכותיים. אבל לא ברד (לטעמי). וגם לא להקת "אמריקה" שבטח מישהו כאן יזכיר בשלב כלשהו. ולא סילס וקרופטס, ולא אייר סופליי, או הקרפנטרנס (מלבד כמה שירים) , או שיקגו, או בארי מאנילו (למרות שהיה מניו יורק), או בי ג'יי תומס, או קריסטופר קרוס. או האיגלז. אבל בטח היו.
ה
בגיל 13 חשבתי שזה מאוד מתוחכם ומבוגר.
http://www.youtube.com/watch?v=lVtdYKVXYhI
(השיר בלינק הוא אולי הכי טוב שלהם. אין לי לב לתת לינקים לשירים אחרים).
אבל בעיקר הם ניגנו קיטש, לטעמי. יש בסגנון הזה - הרוק הרך הקליפורני של אותם ימים - דברים יפים. אבל זה בעיקר סגנון מושמץ, ובצדק. הבעיה עם הז'אנר - אם אפשר להתייחס אליו ככזה - הוא שהוא היה ברובו הגדול מופק עד האינץ' האחרון, באולפנים בלוס אנג'לס. כמו הרבה מהפופ העכשווי, לא היה שם כמעט צליל אחד שלא שופצר בפוטושופ מוזיקלי (בכלים שהיו אז בידי ההפקה), ועבר סינון תוכני ע"י חברות התקליטים הגדולות. הצליל היה תמיד רך, השירים לא מאתגרים - אינטלקטואלית, מוזיקלית או רגשית. לא היתה בהם ספונטניות, לא היו בהם רגשות עזים, חיוביים או שליליים. זו היתה מוזיקת טפטים שנועדה להרגיע.
היו יוצאי דופן. ג'ימי ווב כתב שירים נפלאים במסגרת הז'אנר הזה. שיתוף הפעולה בינו לבין גלן קמפבל, החל מסוף שנות השישים, ראוי לתשומת לב מיוחדת. מעבר לווב, לדון מקלין היו כמה יציאות טובות (לא רק אמריקן פיי), אבל כמדומני שהוא לא היה מקליפורניה, והוא גם "התמסחר" לאחר כמה שנים. אלברט האמונד, זמר יחסית עלום, עשה כמה דברים מינוריים ונחמדים. שיר אחד שלו נתקע לי בראש מאז הסבנטיז ועד שמצאתי אותו שוב הודות ליוטיוב.
http://www.youtube.com/watch?v=q8TF_DRy614
בטח היו עוד אמנים ושירים איכותיים. אבל לא ברד (לטעמי). וגם לא להקת "אמריקה" שבטח מישהו כאן יזכיר בשלב כלשהו. ולא סילס וקרופטס, ולא אייר סופליי, או הקרפנטרנס (מלבד כמה שירים) , או שיקגו, או בארי מאנילו (למרות שהיה מניו יורק), או בי ג'יי תומס, או קריסטופר קרוס. או האיגלז. אבל בטח היו.
ה
זה נדמה לי או שבאמת שמת את אייר סופליי ואיגלז
ביחד?
האיגלז, יחד עם פליטווד מק של ניקס ובאקינגהם, ועוד כמה להקות מעדות השובי-דובי וההרמוניות הקוליות, ויסלחו לי הדובי ברדרס ששכחתי להזכיר, אכן זיאנר מושמץ.
ושלא בצדק.
התוצר שלהם היה מאד מסחרי, ואני חושב שהצלחתם המסחרית העצומה היא חלק מהגורמים לכך. התדמית של האיגלז גם ככה מדברת על חבורת עשירים ששחתה באמבטיות שמפניה ולא תמיד זכרה לנגב את האף משרידי האבקה הלבנה.
ועדיין האיגלז עשו, לפחות לטעמי, שילוב מקסים של קאנטרי ורוק ששורד עד היום.
וחוץ מזה גם את מלון קליפורניה, אבל הם לא היו להקה של להיט אחד.
ביחד?
האיגלז, יחד עם פליטווד מק של ניקס ובאקינגהם, ועוד כמה להקות מעדות השובי-דובי וההרמוניות הקוליות, ויסלחו לי הדובי ברדרס ששכחתי להזכיר, אכן זיאנר מושמץ.
ושלא בצדק.
התוצר שלהם היה מאד מסחרי, ואני חושב שהצלחתם המסחרית העצומה היא חלק מהגורמים לכך. התדמית של האיגלז גם ככה מדברת על חבורת עשירים ששחתה באמבטיות שמפניה ולא תמיד זכרה לנגב את האף משרידי האבקה הלבנה.
ועדיין האיגלז עשו, לפחות לטעמי, שילוב מקסים של קאנטרי ורוק ששורד עד היום.
וחוץ מזה גם את מלון קליפורניה, אבל הם לא היו להקה של להיט אחד.
ציףציף1000
New member
יש להם מיליוני מעריצים
האיגלז הם אולי הלהקה האמריקאית המצליחה ביותר בכל הזמנים, מבחינה מסחרית. וודאי שיש להם צליל מסחרי ומיינסטרימי לחלוטין - אחרת לא היו מצליחים. כך מרבית המשתייכים לז'אנר הזה, שנבחרו/הונדסו כך שיהיה להם צליל שיהיה מקובל על אנשים רבים. וזה אכן מה שאנשים רצו לשמוע.
עדיין, האיגלז מושמצים עד עצם היום הזה, כפי שאפשר לראות מהכתבה הזו מה"בצל", מלפני כמה ימים:
http://www.theonion.com/articles/dhs-warns-us-in-danger-of-another-eagles-reunion-a,34465/
אישית, האיגלז הם לא כוס התה שלי, מבחינה מוזיקלית גרידא. לא ממש עקבתי אחר התדמית שלהם (למרות שאני מודעת לה). אולי בשל הצלחתם העצומה, הם מבחינתי ההתגלמות המושלמת של הסופט-רוק של החוף המערבי, שירים במשקל נוצה, מלודיים, קלים להאזנה ומתנדפים כבועות לאחר השמעתם. הוטל קליפורניה הוא היחיד שמשאיר רושם לאורך זמן, אבל גם המשקל הסגולי שלו נמוך, לפחות בעיני.
האיגלז הם אולי הלהקה האמריקאית המצליחה ביותר בכל הזמנים, מבחינה מסחרית. וודאי שיש להם צליל מסחרי ומיינסטרימי לחלוטין - אחרת לא היו מצליחים. כך מרבית המשתייכים לז'אנר הזה, שנבחרו/הונדסו כך שיהיה להם צליל שיהיה מקובל על אנשים רבים. וזה אכן מה שאנשים רצו לשמוע.
עדיין, האיגלז מושמצים עד עצם היום הזה, כפי שאפשר לראות מהכתבה הזו מה"בצל", מלפני כמה ימים:
http://www.theonion.com/articles/dhs-warns-us-in-danger-of-another-eagles-reunion-a,34465/
אישית, האיגלז הם לא כוס התה שלי, מבחינה מוזיקלית גרידא. לא ממש עקבתי אחר התדמית שלהם (למרות שאני מודעת לה). אולי בשל הצלחתם העצומה, הם מבחינתי ההתגלמות המושלמת של הסופט-רוק של החוף המערבי, שירים במשקל נוצה, מלודיים, קלים להאזנה ומתנדפים כבועות לאחר השמעתם. הוטל קליפורניה הוא היחיד שמשאיר רושם לאורך זמן, אבל גם המשקל הסגולי שלו נמוך, לפחות בעיני.
דווקא האלבום האחרון שלהם, במפתיע, היה טוב
וזה היה מפתיע גם לאור העובדה שבדרך כלל אין ציפיות מדינוזאורים שמתאחדים אחרי כל כך הרבה שנים, ושהאלבום יצא בחסות וולמארט.
ובכל זאת, למרות נתוני הפתיחה, יצא להם אלבום שכפי שמייברג ציין היה הראשון שצורפו לו מילות השירים.
הנה אחד הקטעים שאהבתי בו, איגלז קלאסי:
http://www.youtube.com/watch?v=U3UEIIonYew
וזה היה מפתיע גם לאור העובדה שבדרך כלל אין ציפיות מדינוזאורים שמתאחדים אחרי כל כך הרבה שנים, ושהאלבום יצא בחסות וולמארט.
ובכל זאת, למרות נתוני הפתיחה, יצא להם אלבום שכפי שמייברג ציין היה הראשון שצורפו לו מילות השירים.
הנה אחד הקטעים שאהבתי בו, איגלז קלאסי:
http://www.youtube.com/watch?v=U3UEIIonYew
אין בעיה אמיתית עם האיגלז
מיינסטרים הוא לא בעיה. קיטש ושמאלץ הם לא דבר שלילי בפני עצמו. למי שרוצה להבין טוב יותר את המשפט הקודם, אני ממליץ לראות את חיי עם ליברצ'ה, שהוא לא רק סרט על שמאלץ וקיטש, אלא סרט שמתגולל בהנאה גלויה כחזרזיר בקיטש אותו הוא מתאר, ואף יוצא מזה כמו ענק.
הבעיה קיימת רק כשהמיינסרים השמאלצי פוגש אוזניים שסולדות ממנו. זה הכל. בלי אוזניים מהסוג הזה, היא לא קיימת כלל.
זה אגב, מחיר קטן לשלם כשאתה להקה כמו האיגלז. כי על כל סנוב (כמוני, נניח) שמעקם את אפו הסולד מאלבום כמו הוטל קליפורניה יש אלף לקוחות מרוצים עד הגג.
כל עוד אנשים מתמכרים במליוניהם לשירים של האיגלז, כל עוד האיגלז מקשטים רגעי זכרונות נוסטלגים ולא רק רגעי טיפוס במעלית, מי יכול לומר שזה רע?
והנה, דווקא בפורום זה קיים מאמר מצויין שמצליח להשכין שלום בין שמאלציותם הדביקה ללא נשוא של האיגלז, לעובדה הפשוטה שלמרות זאת, הכותב נורא אוהב אותם. ואלי בגלל.
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=552&aId=29556
מיינסטרים הוא לא בעיה. קיטש ושמאלץ הם לא דבר שלילי בפני עצמו. למי שרוצה להבין טוב יותר את המשפט הקודם, אני ממליץ לראות את חיי עם ליברצ'ה, שהוא לא רק סרט על שמאלץ וקיטש, אלא סרט שמתגולל בהנאה גלויה כחזרזיר בקיטש אותו הוא מתאר, ואף יוצא מזה כמו ענק.
הבעיה קיימת רק כשהמיינסרים השמאלצי פוגש אוזניים שסולדות ממנו. זה הכל. בלי אוזניים מהסוג הזה, היא לא קיימת כלל.
זה אגב, מחיר קטן לשלם כשאתה להקה כמו האיגלז. כי על כל סנוב (כמוני, נניח) שמעקם את אפו הסולד מאלבום כמו הוטל קליפורניה יש אלף לקוחות מרוצים עד הגג.
כל עוד אנשים מתמכרים במליוניהם לשירים של האיגלז, כל עוד האיגלז מקשטים רגעי זכרונות נוסטלגים ולא רק רגעי טיפוס במעלית, מי יכול לומר שזה רע?
והנה, דווקא בפורום זה קיים מאמר מצויין שמצליח להשכין שלום בין שמאלציותם הדביקה ללא נשוא של האיגלז, לעובדה הפשוטה שלמרות זאת, הכותב נורא אוהב אותם. ואלי בגלל.
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=552&aId=29556
מי שיחליט בעקבות השרשור הזה (נניח) שהוא רוצה להכיר את האיגלז טוב יותר- יש עכשיו הזדמנות מצוינת לקנות את הקופסה מרובעת התקליטורים שלהם במחיר מגוחך של 80 ש"ח בערך (עלות+משלוח), בזכות הוצאה מחודשת פחות מהודרת אבל עם אותו התוכן, כולל החוברת המצורפת (כך הבנתי).
אין לי אותה אמנם, אבל אני אוהב אוספים מקיפים מהסוג הזה, שהם לא רק זריקה של סינגלים לתוך תקליטור, אלא נסיון לספק מוצר מכובד ועשיר גם למעריץ, וגם לחובב המוזיקה.
ואת כל זה אני אומר כחובב איגלז קטן למדי, שאין לו את הקופסה הנ"ל, אבל אולי עכשיו, בעקבות השרשור הזה...
קצת לא הוגן לשים את סילס וקרופטס
ואפילו את אמריקה באותה חבילה עם Bread ואייר סופליי.
מוסיקת האמצע של אמצע הדרך, עיבודים מהודנסים ושאר מרעין בישין אכן אפיינו את הקטלוג של רוב המבצעים של הצליל הרך הקליפורני, כפי שכינית אותו.
סילס וקרופטס, ואפילו אמריקה היו - בעיני לפחות - שונים. מדובר במוסיקאים מוכשרים למדי, וכמי שזכה להכיר מעט את העולם הרוחני של צמד הבאהיים החביבים, וכמי שמכיר את כל הרפרטואר שלהם, אני חושב שהם ראויים להמנות על לבל אחר של יוצרים אמריקאים. היה להם מה להגיד בשירים שהם כתבו; הם היו נגנים מוכשרים למדי והעיבודים שלהם היו רבי שכבות ורחוקים, לפחות בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, מהצליל המדוייק והמוקפד של האיגלס או של אייר סופליי.
גם אמריקה - עם המנוני הפופ המצליחים שלהם - היא לא איר סופליי. גם באלבומים שלהם (השניים הראשונים בעיקר) אפשר למצוא יצירתיות שבאה מעולמם שלהם ולא מעולמם של המפיקים.
ואפילו את אמריקה באותה חבילה עם Bread ואייר סופליי.
מוסיקת האמצע של אמצע הדרך, עיבודים מהודנסים ושאר מרעין בישין אכן אפיינו את הקטלוג של רוב המבצעים של הצליל הרך הקליפורני, כפי שכינית אותו.
סילס וקרופטס, ואפילו אמריקה היו - בעיני לפחות - שונים. מדובר במוסיקאים מוכשרים למדי, וכמי שזכה להכיר מעט את העולם הרוחני של צמד הבאהיים החביבים, וכמי שמכיר את כל הרפרטואר שלהם, אני חושב שהם ראויים להמנות על לבל אחר של יוצרים אמריקאים. היה להם מה להגיד בשירים שהם כתבו; הם היו נגנים מוכשרים למדי והעיבודים שלהם היו רבי שכבות ורחוקים, לפחות בשלושת האלבומים הראשונים שלהם, מהצליל המדוייק והמוקפד של האיגלס או של אייר סופליי.
גם אמריקה - עם המנוני הפופ המצליחים שלהם - היא לא איר סופליי. גם באלבומים שלהם (השניים הראשונים בעיקר) אפשר למצוא יצירתיות שבאה מעולמם שלהם ולא מעולמם של המפיקים.
צריך להיזהר לא לשפוך את התינוק עם המים
"רוק קליפורני רך" הוא אכן סגנון. אני מניח שהכוונה היא ללהיטי רדיו באמריקה של שנות השבעים. השפיץ הוא "Hotel California", ומשם נשפכים כל שאר השירים, טובים יותר או פחות.
אפשר להוסיף לרשימת השמות גם את: לינדה רונסטאט, אמילו האריס, ג'יימס טיילור, פליטווד מאק, גורדון לייטפוט, ובטח שכחתי איזה 20-30 זמרים/זמרות/להקות נוספים.
אני חושב שהמילכוד הגדול הוא השימוש שחברות התקליטים הגדולות עשו במוזיקאים אותנטיים, שעל פי רוב ביקשו לפסוע בדרך שהיתוו להם החבר'ה הטובים מסוף שנות השישים- כל הקרוסבי, הסטילס, והנאש. רוצה לומר: המוזיקה, בבסיסה, היא רוק מלודי שאיכותו מוכחת, גם אם הוא לא שובר מוסכמות. האינפלציה בכמות המוזיקאים שנופלים למשבצת הזאת היא בהחלט החלטה של חברות התקליטים לחלוב את הפרה(=קוני התקליטים) באופן ממושך ככל האפשר.
בשורה התחתונה, חלק מהשירים האלה ראויים להאזנה, ובמצבי רוח מסוימים אפשר להכיל כמות גדולה מהם עם חיוך גדול על הפנים. אם כבר להעביר את הזמן, אז עדיף עם רוק גיטרות מלודי, מה עוד שרוב הסיכויים ש CSN או ג'וני מיטשל יקפצו לביקור.
ב 1997 יצא בישראל אוסף מוצלח למדי שגרף 23 שירים כאלה לתקליטור אחד. כאמור, בזמנים מסוימים אני מסוגל להאזין לו במכה אחת בלי לעצור.
http://osafim.blogspot.co.il/2010/10/turn-on-radio-tune-into-70s.html
שימו לב לשיר הלפני אחרון באוסף- הוא שייך לשרשור אחר, לזמן אחר, אבל עובדה- הבחור תמיד היה פופולארי ומחובק בארצנו הקטנטונת, גם אם מכל הסיבות הלא נכונות.
"רוק קליפורני רך" הוא אכן סגנון. אני מניח שהכוונה היא ללהיטי רדיו באמריקה של שנות השבעים. השפיץ הוא "Hotel California", ומשם נשפכים כל שאר השירים, טובים יותר או פחות.
אפשר להוסיף לרשימת השמות גם את: לינדה רונסטאט, אמילו האריס, ג'יימס טיילור, פליטווד מאק, גורדון לייטפוט, ובטח שכחתי איזה 20-30 זמרים/זמרות/להקות נוספים.
אני חושב שהמילכוד הגדול הוא השימוש שחברות התקליטים הגדולות עשו במוזיקאים אותנטיים, שעל פי רוב ביקשו לפסוע בדרך שהיתוו להם החבר'ה הטובים מסוף שנות השישים- כל הקרוסבי, הסטילס, והנאש. רוצה לומר: המוזיקה, בבסיסה, היא רוק מלודי שאיכותו מוכחת, גם אם הוא לא שובר מוסכמות. האינפלציה בכמות המוזיקאים שנופלים למשבצת הזאת היא בהחלט החלטה של חברות התקליטים לחלוב את הפרה(=קוני התקליטים) באופן ממושך ככל האפשר.
בשורה התחתונה, חלק מהשירים האלה ראויים להאזנה, ובמצבי רוח מסוימים אפשר להכיל כמות גדולה מהם עם חיוך גדול על הפנים. אם כבר להעביר את הזמן, אז עדיף עם רוק גיטרות מלודי, מה עוד שרוב הסיכויים ש CSN או ג'וני מיטשל יקפצו לביקור.
ב 1997 יצא בישראל אוסף מוצלח למדי שגרף 23 שירים כאלה לתקליטור אחד. כאמור, בזמנים מסוימים אני מסוגל להאזין לו במכה אחת בלי לעצור.
http://osafim.blogspot.co.il/2010/10/turn-on-radio-tune-into-70s.html
שימו לב לשיר הלפני אחרון באוסף- הוא שייך לשרשור אחר, לזמן אחר, אבל עובדה- הבחור תמיד היה פופולארי ומחובק בארצנו הקטנטונת, גם אם מכל הסיבות הלא נכונות.
ציףציף1000
New member
לא בדיוק...
לא כל סינגר סונגרייטר או פליט פולק-רוק שייך לסוגה האמורה, ולא מדובר רק/בעיקר בלהיטי רדיו.
ראשית, נכון שקרוסבי והחברים הם האבות (הסבים?) של הז'אנר, יחד עם חלוצי הקאנטרי רוק כמו הבוריטוס, לצערי, אבל הם לא שייכים ממש לז'אנר, כי היה להם אשכרה מה לומר, והם לא פעלו מתוך התחנפות לקהל ולא היו מונעים מרצון למכור מיליונים (טוב אולי חלקם...). יש לי רושם שניל יאנג ייעלב עד עומק נשמתו אם יוזכר במשפט אחד עם האיגלז. וכנ"ל ג'וני מיטשל, ובצדק: מתי היא נסתה לכתוב להיטים? לכתוב שירים ללא אמירה אישית שעלולה להטריד מאן דהוא? לא בגלל זה היא הצליחה לשמור על שמה הטוב. אגב שמה, היא חוגגת 70 בימים אלו, והמגזינים הגדולים מתכוונים להקדיש לה את הגיליונות הבאים שלהם, כולל כתבות שער וראיונות.
לינדה רונסטדט בהחלט שייכת לז'אנר, וג'יימס טיילור. לא כללתי את טיילור ברשימה משום שכמו שיש לו משמיצים, יש גם הרבה שמוצאים איכויות בשיריו, במיוחד המלנכוליה בשיריו המוקדמים (למשל fire and rain) ולכן ניתן לו להנות מהספק. גם קרול קינג יוצאת פטורה בגלל עבודתה המוקדמת, אם כי ניתן להתווכח עליה... אבל זה כבר שרשור אחר. גורדון לייטפוט בספק: הוא היה קנדי, ובא מעולם אחר. אני שומעת בחלק משיריו נימות לא קליפורניות בעליל.
ובתשובה להערות קודמות בשרשור: לאייר סופליי לא היה הקישור המוזיקלי לפולק-רוק של שנות השישים, שהיה ברקע של רבים מהאמנים האחרים - לכן הם שונים בצלילם, אך לא במהותם. באשר לסילס וקרופטס, הם אכן היו חבר'ה נחמדים, ולמרות שעולמם אינו עולמי, הם בלתי מזיקים מוזיקלית (לעומת אייר סופליי...) לצערי אני לא מסכימה עם ההערה לגבי "אמריקה", שהם אחד התוצרים הפחות נעימים של הז'אנר, לטעמי. אבל בהחלט יכולים להיות מאזינים שימצאו בהם איכויות. אשמח דווקא לשמוע את טיעוני הסנגוריה בעניינם.
הסופט רוק הקליפורני בהחלט שלט ברדיו האמריקאי באותם ימים - הוא נולד על מנת להיות מושמע ברדיו, מתוך שיקולים מסחריים - אבל לא מדובר רק או במיוחד בשירים שהיו להיטים. הז'אנר היה תפישת עולם בפני עצמו. כמו שמדברים על "בועה" תל אביבית על מועדוניה ומקומות המפגש שלה, כך גם קליפורניה נתפשה כ"בועה" באותם ימים: הדוניזם, חוסר מעורבות חברתית, ובכלל חיים באיזי. מה שנקרא "סוף שבוע רגוע".
אגב אורן, אני רואה שבאוסף שקישרת, חוץ משיר הסופט רוק האלמותי Perfect Day, השיר האחרון באוסף הוא Coconut Grove של דייויד לי רות'. האם מדובר בקאבר לשיר של הלאבין ספונפול במקרה? כי המקור הוא אחד השירים האהובים עלי, ולחלוטין מתקשר לשרשור זה (למרות שהוא מדבר על פלורידה):
http://www.youtube.com/watch?v=elv5nnj-kv8
לא כל סינגר סונגרייטר או פליט פולק-רוק שייך לסוגה האמורה, ולא מדובר רק/בעיקר בלהיטי רדיו.
ראשית, נכון שקרוסבי והחברים הם האבות (הסבים?) של הז'אנר, יחד עם חלוצי הקאנטרי רוק כמו הבוריטוס, לצערי, אבל הם לא שייכים ממש לז'אנר, כי היה להם אשכרה מה לומר, והם לא פעלו מתוך התחנפות לקהל ולא היו מונעים מרצון למכור מיליונים (טוב אולי חלקם...). יש לי רושם שניל יאנג ייעלב עד עומק נשמתו אם יוזכר במשפט אחד עם האיגלז. וכנ"ל ג'וני מיטשל, ובצדק: מתי היא נסתה לכתוב להיטים? לכתוב שירים ללא אמירה אישית שעלולה להטריד מאן דהוא? לא בגלל זה היא הצליחה לשמור על שמה הטוב. אגב שמה, היא חוגגת 70 בימים אלו, והמגזינים הגדולים מתכוונים להקדיש לה את הגיליונות הבאים שלהם, כולל כתבות שער וראיונות.
לינדה רונסטדט בהחלט שייכת לז'אנר, וג'יימס טיילור. לא כללתי את טיילור ברשימה משום שכמו שיש לו משמיצים, יש גם הרבה שמוצאים איכויות בשיריו, במיוחד המלנכוליה בשיריו המוקדמים (למשל fire and rain) ולכן ניתן לו להנות מהספק. גם קרול קינג יוצאת פטורה בגלל עבודתה המוקדמת, אם כי ניתן להתווכח עליה... אבל זה כבר שרשור אחר. גורדון לייטפוט בספק: הוא היה קנדי, ובא מעולם אחר. אני שומעת בחלק משיריו נימות לא קליפורניות בעליל.
ובתשובה להערות קודמות בשרשור: לאייר סופליי לא היה הקישור המוזיקלי לפולק-רוק של שנות השישים, שהיה ברקע של רבים מהאמנים האחרים - לכן הם שונים בצלילם, אך לא במהותם. באשר לסילס וקרופטס, הם אכן היו חבר'ה נחמדים, ולמרות שעולמם אינו עולמי, הם בלתי מזיקים מוזיקלית (לעומת אייר סופליי...) לצערי אני לא מסכימה עם ההערה לגבי "אמריקה", שהם אחד התוצרים הפחות נעימים של הז'אנר, לטעמי. אבל בהחלט יכולים להיות מאזינים שימצאו בהם איכויות. אשמח דווקא לשמוע את טיעוני הסנגוריה בעניינם.
הסופט רוק הקליפורני בהחלט שלט ברדיו האמריקאי באותם ימים - הוא נולד על מנת להיות מושמע ברדיו, מתוך שיקולים מסחריים - אבל לא מדובר רק או במיוחד בשירים שהיו להיטים. הז'אנר היה תפישת עולם בפני עצמו. כמו שמדברים על "בועה" תל אביבית על מועדוניה ומקומות המפגש שלה, כך גם קליפורניה נתפשה כ"בועה" באותם ימים: הדוניזם, חוסר מעורבות חברתית, ובכלל חיים באיזי. מה שנקרא "סוף שבוע רגוע".
אגב אורן, אני רואה שבאוסף שקישרת, חוץ משיר הסופט רוק האלמותי Perfect Day, השיר האחרון באוסף הוא Coconut Grove של דייויד לי רות'. האם מדובר בקאבר לשיר של הלאבין ספונפול במקרה? כי המקור הוא אחד השירים האהובים עלי, ולחלוטין מתקשר לשרשור זה (למרות שהוא מדבר על פלורידה):
http://www.youtube.com/watch?v=elv5nnj-kv8
לכל שאלה תשובה
- אייר סופלי הם אוסטרלים, ולמרות שנוסדו ב 1975 (תודה וויקי) הם לחלוטין אייטיז, ומהצד היותר צ'יזי של הסוגה. אין לי מושג כיצד השתרבבו לשרשור הזה, ואני מציע להפריד אותם מפה כמה שיותר מהר, ולהניח להם לגרום נזק במקום האמיתי אליו הם שייכים, איפשהו בין א-הא לסקורפיונז.
- בדיחה משומשת, עם מוסר השכל בצידה: אמריקאי אחד אומר לחברו: "היהודים האלה, הם אשמים בכל. עובדה, הם הטביעו את הטיטאניק". אומר לו חברו: "אתה יודע שהטיטאניק התנגשה בקרחון (iceberg)". עונה האנטישם: "אייסברג, גולדברג, כולם אותו דבר"
גורדון לייטפוט קנדי? קנדי, אמריקאי, כולם מקליפורניה. גם ג'וני מיטשל וניל יאנג, אגב.
- "הדוניזם, חוסר מעורבות חברתית, ובכלל חיים באיזי"- בילי ג'ואל קפץ מניו יורק לקליפורניה ב 1974, ואמר פחות או יותר את מה שאת אומרת
http://youtu.be/Qa9dYAIwj_s
- השיר של דייויד לי רות' הוא אכן קאבר לשיר הזה. בזמנו, כשעברתי על הקרדיטים לשירים, קפצה לי השנה של השיר של רות' (1987) לעין, עכשיו אני מבין למה. גם השיר של CSN טיפה לא שייך לשם- הוא מ 1977, ולדעתי אפשר לתחום את הז'אנר עד ל 1975 או 76, אבל יתכן ואני טועה.
- אייר סופלי הם אוסטרלים, ולמרות שנוסדו ב 1975 (תודה וויקי) הם לחלוטין אייטיז, ומהצד היותר צ'יזי של הסוגה. אין לי מושג כיצד השתרבבו לשרשור הזה, ואני מציע להפריד אותם מפה כמה שיותר מהר, ולהניח להם לגרום נזק במקום האמיתי אליו הם שייכים, איפשהו בין א-הא לסקורפיונז.
- בדיחה משומשת, עם מוסר השכל בצידה: אמריקאי אחד אומר לחברו: "היהודים האלה, הם אשמים בכל. עובדה, הם הטביעו את הטיטאניק". אומר לו חברו: "אתה יודע שהטיטאניק התנגשה בקרחון (iceberg)". עונה האנטישם: "אייסברג, גולדברג, כולם אותו דבר"
גורדון לייטפוט קנדי? קנדי, אמריקאי, כולם מקליפורניה. גם ג'וני מיטשל וניל יאנג, אגב.
- "הדוניזם, חוסר מעורבות חברתית, ובכלל חיים באיזי"- בילי ג'ואל קפץ מניו יורק לקליפורניה ב 1974, ואמר פחות או יותר את מה שאת אומרת
http://youtu.be/Qa9dYAIwj_s
- השיר של דייויד לי רות' הוא אכן קאבר לשיר הזה. בזמנו, כשעברתי על הקרדיטים לשירים, קפצה לי השנה של השיר של רות' (1987) לעין, עכשיו אני מבין למה. גם השיר של CSN טיפה לא שייך לשם- הוא מ 1977, ולדעתי אפשר לתחום את הז'אנר עד ל 1975 או 76, אבל יתכן ואני טועה.
ושכחתי את "אמריקה"
אני חושב ש"אמריקה" מקבלים קרדיט בעיקר בגלל המפיק המוזיקלי שלהם- סר ג'ורג' מרטין (אם אני לא טועה, ובלי לבדוק בוויקי, מרטין לא הפיק יותר מדי אמנים אחרי הביטלס. בעיקר את פול מקרטני. עשה בשכל, אני חושב).
מפיק מוזיקלי טוב נמדד ביכולת שלו להוציא את המיטב מהמוזיקאים איתם הוא עובד, לא ביכולת לכפות עליהם סדרי עולם מוזיקליים משלו. מרטין, ברוב תבונה, לא ניסה לעשות "ביטלס 2" מהחבר'ה האלה, אלא הדגיש את הפן האקוסטי-רך שלהם, והפך אותם להצלחה מסחרית ענקית בזמנו.
יש קו דק, כמעט בלתי נראה, שמפריד בין סתם שיר, או אפילו שיר טוב מאד, לשיר נצחי. אמריקה הצליחו לחצות את הקו הזה פעם אחת, אבל פעם אחת בהחלט יכולה להספיק. הסוס שלהם לוחך עשב בגינה של מלון קליפורניה בבדידות מזהרת.
http://youtu.be/SQzW6wz2JQk
אני חושב ש"אמריקה" מקבלים קרדיט בעיקר בגלל המפיק המוזיקלי שלהם- סר ג'ורג' מרטין (אם אני לא טועה, ובלי לבדוק בוויקי, מרטין לא הפיק יותר מדי אמנים אחרי הביטלס. בעיקר את פול מקרטני. עשה בשכל, אני חושב).
מפיק מוזיקלי טוב נמדד ביכולת שלו להוציא את המיטב מהמוזיקאים איתם הוא עובד, לא ביכולת לכפות עליהם סדרי עולם מוזיקליים משלו. מרטין, ברוב תבונה, לא ניסה לעשות "ביטלס 2" מהחבר'ה האלה, אלא הדגיש את הפן האקוסטי-רך שלהם, והפך אותם להצלחה מסחרית ענקית בזמנו.
יש קו דק, כמעט בלתי נראה, שמפריד בין סתם שיר, או אפילו שיר טוב מאד, לשיר נצחי. אמריקה הצליחו לחצות את הקו הזה פעם אחת, אבל פעם אחת בהחלט יכולה להספיק. הסוס שלהם לוחך עשב בגינה של מלון קליפורניה בבדידות מזהרת.
http://youtu.be/SQzW6wz2JQk
שיפוץ לבדיחה
הסוף אכן כפי שכתבת אבל ההתחלה מדבר על כך שהיהודי - כטוב ליבו בוויסקי - סוטר לסיני שישב לידו בבאר, שמביע תמיהה על כך. היהודי מסביר לו שזה בגלל פרל הארבור, והסיני אומר לו: "אבל בפרל הארבור אלה היו היפנים!!!, "ינים, יפאנים, "עונה היהודי, "כולם אותו דבר".
ללמדנו שלפעמים דווקא היהודים הם אלה שמתחילים....
הסוף אכן כפי שכתבת אבל ההתחלה מדבר על כך שהיהודי - כטוב ליבו בוויסקי - סוטר לסיני שישב לידו בבאר, שמביע תמיהה על כך. היהודי מסביר לו שזה בגלל פרל הארבור, והסיני אומר לו: "אבל בפרל הארבור אלה היו היפנים!!!, "ינים, יפאנים, "עונה היהודי, "כולם אותו דבר".
ללמדנו שלפעמים דווקא היהודים הם אלה שמתחילים....
היהודים אולי מתחילים
אבל כולנו יודעים איך הם גומרים
אם אנחנו כבר מטילים בדיחות קרש למדורת הפורום, ומכיוון ששוחררתי סופית ממילואים לפני כעשרה חודשים ויש לי חסך מסוים, אז בבקשה:
אנגלי, צרפתי, אמריקני ומקסיקאי טסים במטוס. לפתע הם שומעים את הטייס אומר: "חבר'ה, יש תקלה טכנית במטוס, כולם פרט לאחד צריכים לקפוץ כדי שאחד ינצל בכל זאת". "God save the queen!" מכריז האנגלי וקופץ. "Vive Le France!" צועק הצרפתי וקופץ גם כן. "Remember the Alamo" אומר האמריקאי וזורק את המקסיקני.
אבל כולנו יודעים איך הם גומרים
אם אנחנו כבר מטילים בדיחות קרש למדורת הפורום, ומכיוון ששוחררתי סופית ממילואים לפני כעשרה חודשים ויש לי חסך מסוים, אז בבקשה:
אנגלי, צרפתי, אמריקני ומקסיקאי טסים במטוס. לפתע הם שומעים את הטייס אומר: "חבר'ה, יש תקלה טכנית במטוס, כולם פרט לאחד צריכים לקפוץ כדי שאחד ינצל בכל זאת". "God save the queen!" מכריז האנגלי וקופץ. "Vive Le France!" צועק הצרפתי וקופץ גם כן. "Remember the Alamo" אומר האמריקאי וזורק את המקסיקני.
תנסה גם את זה אולי ..... נראה מעניין
http://www.amazon.co.uk/First-Never...&qid=1384012414&sr=1-1&keywords=david+gates+2
http://www.amazon.co.uk/First-Never...&qid=1384012414&sr=1-1&keywords=david+gates+2
אני לא חבר פה אבל יש לך טעם טוב .. לי יש ...
http://www.allmusic.com/album/retrospective-mw0000188289
http://www.allmusic.com/album/retrospective-mw0000188289
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.