קרמבו מוקה8
New member
חסרת אונים
הקטנה כמעט כל לילה צורחת וצורחת. כן, אני יודעץ אנחנו צריכים לעשות משמרות אבל זה לא הולך.
אם כבר אני משחררת את האדון לישון כי בסופו של דבר אני כן מצליחה להשלים שעות. האם יתכן שבגיל דקה לארבעה חודשים היא מצמיחה שיניים?
אם כך, מדוע היא נרגעת כשמוציאים אותה לסלון?
נתתי לה כבר נובימול מרוב ייאוש.
אני מרגישה בעונש. מוצאת עת עצמי אומרת דברים איומים ("אני בעונש כבר שלושה חודשים", "אין לי את זה", " אני לא אהיה מסוגלת ליותר מילד אחד")
הלילות האלה הורגים אותי, לא מצחיקים אותי בכלל.
כמו כן עברתי איזו תאונה קטנה ואני מרגישה רע מאוד פיזית. יש לי כאבי גב מהגהנום וקשה לי פיזית להרים אותה ולטפל בה.
עכשיו בעלי נוחר, היא על הספה ואני מוציאה כאן מהלב.
החוסר שינה שלי יוביל אותי לאבדון.
אני מרגישה שכל העניין הזה זה ְֶ אחוז סבל ו עשרה אחוז נחת וזה קורע לי את הבטן מפנים להרגיש ככה.
פשוט אבודה כבר לגמרי.
לא מבינה למה בלילות היא מתחילה לצרוח. מה פריע לה? מה אני יכולה לעשות עבורה? הנקתי אותה כבר מאה פעם. שתתה תה. אכלה בקבוק. הייתה על הידיים. נעטפה יפה והשתחררה מאה פעם. כמעט כל לילה אותו הדבר. אתמול ריחמה עלינו וישנה בשתיים לפנות בוקר, מוקדם.
כל לילה אותו סיפור אבל גם סיפור אחר כי אם זה היה אותו סיפור הייתי יודעת מה לעשות אבל אני כבר אבודה. מה, עוד לא סיימנו עם הגזים עכשיו שיניים? אני מתחננת לקצת שינה, להפוגה. אני מוצאת את עצמי אומרת מילים כמו "נמאס לי"
מרגישה שכל האימהות הזו זו ניה דיפרסיה אחת גדולה. רגע אני משוגעת עליה ורגע בא לי לברוח לחיים הקודמים שלי.
בשבועות האחרונים התחלתי באופן כללי קצת להרים את הראש. יותר צוחקת יותר רואה בהומור, ה ר ב ה יותר נהנית מהקטנה. ממש נהנית ממנה. אבל לפתע כשהיא מתחילה עם הטירוף הזה, אני דר גקיל ומר הייד לא פחות ממנה. אני פשוט שחוקה לחלוטין ורק התחלנו את המסע של ההורות.
כיום אני נחושה לקבל עזרה מקצועית וכבר מחפשת ברצינות. גם אם אצטרך לנסוע או לשלם המון כסף שאין לי לא משנה איך נסתכל על זה. החיים שלי יותר חשובים.
אם רק הייתי יודעת מה יש לה, מה היא רוצה, האם זה נורמלי?
ועוד משהו- מדוע אני חושב שזה שיניים? היא מריירת ממש ממש מלא, כל היום עם האגרופים בפה והלילות מסוייטים.
אז יופי עכשיו עשרה ל3 ונראה מתי אני אקבל חנינה מכל זה להליילה. שינה הפכה למין חלום כזה בלתי מושג. חוסר השינה זה אחד מהדברים הכי מאמללים לא ידעתי עד כמה. וכן אני יודעת שזו שיטת עינוי, ממש לא מפליא.
הקטנה כמעט כל לילה צורחת וצורחת. כן, אני יודעץ אנחנו צריכים לעשות משמרות אבל זה לא הולך.
אם כבר אני משחררת את האדון לישון כי בסופו של דבר אני כן מצליחה להשלים שעות. האם יתכן שבגיל דקה לארבעה חודשים היא מצמיחה שיניים?
אם כך, מדוע היא נרגעת כשמוציאים אותה לסלון?
נתתי לה כבר נובימול מרוב ייאוש.
אני מרגישה בעונש. מוצאת עת עצמי אומרת דברים איומים ("אני בעונש כבר שלושה חודשים", "אין לי את זה", " אני לא אהיה מסוגלת ליותר מילד אחד")
הלילות האלה הורגים אותי, לא מצחיקים אותי בכלל.
כמו כן עברתי איזו תאונה קטנה ואני מרגישה רע מאוד פיזית. יש לי כאבי גב מהגהנום וקשה לי פיזית להרים אותה ולטפל בה.
עכשיו בעלי נוחר, היא על הספה ואני מוציאה כאן מהלב.
החוסר שינה שלי יוביל אותי לאבדון.
אני מרגישה שכל העניין הזה זה ְֶ אחוז סבל ו עשרה אחוז נחת וזה קורע לי את הבטן מפנים להרגיש ככה.
פשוט אבודה כבר לגמרי.
לא מבינה למה בלילות היא מתחילה לצרוח. מה פריע לה? מה אני יכולה לעשות עבורה? הנקתי אותה כבר מאה פעם. שתתה תה. אכלה בקבוק. הייתה על הידיים. נעטפה יפה והשתחררה מאה פעם. כמעט כל לילה אותו הדבר. אתמול ריחמה עלינו וישנה בשתיים לפנות בוקר, מוקדם.
כל לילה אותו סיפור אבל גם סיפור אחר כי אם זה היה אותו סיפור הייתי יודעת מה לעשות אבל אני כבר אבודה. מה, עוד לא סיימנו עם הגזים עכשיו שיניים? אני מתחננת לקצת שינה, להפוגה. אני מוצאת את עצמי אומרת מילים כמו "נמאס לי"
מרגישה שכל האימהות הזו זו ניה דיפרסיה אחת גדולה. רגע אני משוגעת עליה ורגע בא לי לברוח לחיים הקודמים שלי.
בשבועות האחרונים התחלתי באופן כללי קצת להרים את הראש. יותר צוחקת יותר רואה בהומור, ה ר ב ה יותר נהנית מהקטנה. ממש נהנית ממנה. אבל לפתע כשהיא מתחילה עם הטירוף הזה, אני דר גקיל ומר הייד לא פחות ממנה. אני פשוט שחוקה לחלוטין ורק התחלנו את המסע של ההורות.
כיום אני נחושה לקבל עזרה מקצועית וכבר מחפשת ברצינות. גם אם אצטרך לנסוע או לשלם המון כסף שאין לי לא משנה איך נסתכל על זה. החיים שלי יותר חשובים.
אם רק הייתי יודעת מה יש לה, מה היא רוצה, האם זה נורמלי?
ועוד משהו- מדוע אני חושב שזה שיניים? היא מריירת ממש ממש מלא, כל היום עם האגרופים בפה והלילות מסוייטים.
אז יופי עכשיו עשרה ל3 ונראה מתי אני אקבל חנינה מכל זה להליילה. שינה הפכה למין חלום כזה בלתי מושג. חוסר השינה זה אחד מהדברים הכי מאמללים לא ידעתי עד כמה. וכן אני יודעת שזו שיטת עינוי, ממש לא מפליא.
