חסד של אמת

[מיכל31]

חסד של אמת

כשעננת המלחמה מרחפת מעלינו והפחד מקנן בתוכנו וכבר אי אפשר להתעלם מהעיתונים והחדשות החלטתי זהו הולכת לרענן מסכות לא לפני ש"בעלה" היקר הלך מספר לקחת התייצבתי בתור מתפשט כמו קדחת... היו ברשותי שני מספרים אחד שלושים ואחד ארבעים אז הגעתי שאלתי, עשרים ושמונה כבר שעה בפנים מחכים למשאית שתגיע עם אספקה חדשה. וככה כטוב ליבי שאלתי אישה נחמדה איזה מספר ברשותך נמצא אמרה היא מאה שלושים ושתיים רחמיי התגברו שבעתיים את מספר הארבעים קחי בבקשה אמרתי איזה אישה טובה את היא חייכה לקראתי סוף סוף תורי הגיע, נכנסתי מחייכת נושמת עמוקות זהו הגעתי אך פתאום לגלות הופתעתי שמסיכת נוער הותאמה לי ... זהו מעכשיו הכל עליי קטן מוכנה אני לבואו של השטן.

 

[נשית~37]

חחחחחחחח Fגרת...

רק עכשיו גילית שאת "נוער"? מידה 34 אמרת, לא?

 

[מיכל31]

חחחחח- תגידי

שמעת שאנחנו מוגדרים כאזור א´ (יענו האזור החם) יש פה כמה יעדים אטרקטיבים במיוחד עבור הדוד שלך חחחחחח ימח שמו.

 

[נשית~37]

אני מתכחשת למשפחתי חחחחחח

וואלה? אנחנו אזור "חם"? תאמיני אם אומר לך שאין לי מסכות עדכניות עדיין? הבית שלי ריק משימורים, אין לי חדר אטום, לא קניתי מסקנטייפ..... האדישות הזאת שלי מדאיגה אותי חחחחחח

 

[מיכל31]

גם אותי את מדאיגה

השתגעת מה עובר עלייך? קדימה חחחחחחח מישהו כאן אמר לי יש לך ממ"ד את מסודרת... וואלה החיוך לא עוזב אותי בזכות הממ"ד הזה.

 

[nightroll]

ברגעים כאלו

אני מודה לאלוהים על השכל שהיה לי ללכת בתאריך שנקבע לי על הגלויה שנשלחה הביתה. מצד שני, אני רוצה לקבל הדרכה איך להלביש על הילד את חליפת החלל ועל הילדה את הברדס.

 

[כוכבית 42]

מיכלי...

ביום שישי, אחרי עוד א.ק.ג ובדיקת דופק, ציווה עלי הרופא, מנוחה מוחלטת. "את חייבת להיות נינוחה ורגועה", ככה הוא אמר. ואני, בשיא ההלצה עניתי לו: "דוקטור", שכחת שאני גרה במדינת ישראל?"... והוא ענה לי באותה מטבע... "לא שכחתי. רק הדחקתי..."... מיכלי, מה שלא הורג אותנו, בטח מחזק אותנו!

 

[מיכל31]

אני מקווה שלא יהרוג אותנו

העירקי הזה... אני מרגישה שקנה הנשימה שלי חסום לאויר כבר מיום שישי. ארור הרגע בו הלכתי לספרית, כאב לה לראות אותי רגועה... (זה פשוט לא נראה לה הגיוני) "מה לא החלפת מסכות? שמעתי שנגמרו הם שולחים הביתה אנשים ללא מסכות" ואני לאט לאט מרגישה איך החמצן עובר דרכי לא חודר לריאות... "תגידי" היא ממשיכה "את לא קונה חליפות פחם?" פתחתי זוג עיניים "בשביל מה?" היא אומרת "כדאי לך רק 150 ש"ח ליחידה" פה כבר פקעה סבלנותי, "נו טוב נחכה לסוף עונה"...

 

[כוכבית 42]

אמא שלי במלחמה הקודמת...

קנתה אספקת אוכל ל- 10 שנים... (עד לפני שנה עוד אכלנו את קופסאות השימורים מימי "סופה במדבר"). אספקת ניילונים לעשרים שנה... (עד היום יש לי חבילות ארוזות) אספקת מסקינטייפ להעברת 3 דירות... (הספיק בדיוק ל- 3 הדירות שעברנו) אספקת סודה לשתיה עד למילניום הבא... (אם לא פג תוקף, אני יכולה לספק לכל השכונה) הפעם, כשהיא גרה חצי קילומטר ממני, אני הרגועה שבאדם... איך שיודיעו על מצב חרום, אני עוברת לגור אצלה במחסן... (חליפות פחם, ניילונים, מסכות מכל המינים, אוכל בלי סוף, והכי חשוב... היא גרה בוילה... שזה המצב האידאלי ביחס לגורד השחקים בו אני גרה)...

 

[גילית.]

חחחח כוכביתוש, רפואה שלמה../images/Emo42.gif../images/Emo42.gif

 

[nightroll]

כל יום

אני אומרת לעצמי: היום אני אלך לקנות מסקינג טייפ, בטריות, מים. אבא שלי כבר הביא לי תאורת חרום והיא בחשמל, נטענת. כל יום אני דוחה את זה, כאילו שבזה שאני אדחה את זה, אני אדחה את המלחמה הזו, שנראית כאילו היא כמעט כאן. הפחד הזה, לשים מסיכות ושהתינוק יפחד מאיתנו, לשים עליו את חליפת החלל ולאלץ אותו להשאר בה... אין לי הכח להתמודד עם המלחמה הזו ברמה של הילדים שלי... מצאתי את עצמי השבת מסתכלת לתוך העיניים היפות של האפרוח שלי וחושבת: "מה עשיתי לך? לאיזה עולם הבאתי אותך? איזה עתיד אני מציעה לך?" לא רוצה לענות על השאלות האלו.