חסד או פרדוכס?
"באותן הפעמים שהחסד מופיע, עלי לזהותו, ולהעמיד לרשותו את כל המיומנות.. ההִתחיל שלב חדש בחיי?.. או שמא עלי להשמיט את סימן השאלה ולקבוע... שלב חדש מתחיל בחיי!" "רגיעה". זו המדיטציה שאני בניתי ומבצע אותה על בסיס יומי (אורכה 42 דקות) אולי זו שעת ההתבודדות שרבי נחמן מברסלב מדבר עליה? הנה זה נובע מתוכי, האם אני בשל לכך? אני יודע שזה לא פשוט להתבודד, צריך ללמוד איך עושים זאת. אבל אני כבר מתחיל לראות את השינוי. אני עדיין לא יודע מה קורה איתי. יש עדיין הרבה זוטות בחיי, שמפריעות, שמציקות, המוציאות אותי משיווי משקלי מפעם לפעם. למעשה אין זוטות בחייו של אדם, אבל את זה יודעים באמת רק המוארים. הזוטות האלה הם החיים, וכל שאני צריך לדעת זה כיצד להתייחס אליהם בשוויון נפש. אני רואה כמה יודעים את זה בפה, בהגד, אך לא דרך המהות הפנימית, או כפי שרבים מעדיפים, הלב. ה ת ה ל י ך עדיין אינו ברור לי… אך זה הלקח שלמדתי כבר מזמן: שיקולים הגיוניים אינם מועילים… צריך פשוט להפעיל את הנפש, וכדי להגיע לתוצאות יש להשקיע אנרגיה. להפעיל את הנפש. מה זאת אומרת? כיצד מפעילים את הנפש? טוב את דעתי על השכל וההגיון אתם כבר מכירים, אז שוב, שיקולים הגיוניים אינם עוזרים. כדי להפעיל את הנפש, אני חייב לזנוח את ההגיון. לוותר על התגובות ההגיוניות הראשונות שלי, על מה שנדמה לי שאני מבין. על התבניות המוכרות. פשוט לא לעשות את זה. להישאר במקום אי–ההבנה, במקום השקט, לא להיבהל ממנו. לא לנסות להבין. פשוט לקבל את העובדה שיש משהו שאני לא מבין. ואז הנפש תופעל. אם כך הרי שהמלים "להפעיל את הנפש" מכילות סתירה, כי כדי להפעילה אני לא נדרש לעשות דבר. אני נדרש שלא לעשות! אז במה להשקיע אנרגיה? בשמירה על שלווה. בניסיון לא להבין. זה קשה, וזה דורש שהאנרגיה שלי תופנה לכיוון אחר, חדש. ומכאן שזה אפילו עוד יותר קשה. הזמן חולף ואני מנסה באמת להגיע לתוכי פנימה, להתקדם, להשיל מעל עצמי מועקות. זה לא תמיד מצליח, אבל אני מנסה בכל כוחי. "אני ח י י ב להבהיר לעצמי את הדברים, ואני ח י י ב לקבל את עצמי כמו שאני". להבנתי, זו אינה תחושה זרה למחפשי הרוח. משמעת היא הכרחית בתהליך רוחני. לכן, למשל, היהדות דורשת קיום מצוות. הבודהיזם דורש התנתקות, מדיטציה וחיים בקהילה קטנה ושקטה. הקיצוניים פורשים לגמרי מן החיים. חיים רוחניים אין משמעותם שאני חופשי לעשות כרצוני. הדרך הרוחנית היא דרך ברורה, והיא מצווה עלי לנטוש את רצוני. ועלי להיות מודע כל הזמן לכל דבר שקורה לי. וזהו בעצם כל דבר שקורה בעולם. אתה ח י י ב להלחם, ובסופו של דבר אני גם חייב להיפטר מן החובה הזו. כשאני חופשי אני כבר לא חייב. אני אחד. אני ממילא הדבר, ולא גורם שנלחם בו. לכן בסוף איני חייב, כי לחובה אין יותר משמעות. זה כל כך קשה. אני משתמש בדימוי הנפוץ של מקור "מעיין מים חיים" (זוכרים את המסע אל תוך עצמי?) מקור זה נחסם לפעמים: "המקור שאני ניזון ממנו חוזר ונסתם בבוץ", וגם: "יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלהים. לפעמים אני מצליח להגיע אליו. אבל לעיתים קרובות הבור מכוסה באבנים וחול…" המסתירים אותו ממני.
"באותן הפעמים שהחסד מופיע, עלי לזהותו, ולהעמיד לרשותו את כל המיומנות.. ההִתחיל שלב חדש בחיי?.. או שמא עלי להשמיט את סימן השאלה ולקבוע... שלב חדש מתחיל בחיי!" "רגיעה". זו המדיטציה שאני בניתי ומבצע אותה על בסיס יומי (אורכה 42 דקות) אולי זו שעת ההתבודדות שרבי נחמן מברסלב מדבר עליה? הנה זה נובע מתוכי, האם אני בשל לכך? אני יודע שזה לא פשוט להתבודד, צריך ללמוד איך עושים זאת. אבל אני כבר מתחיל לראות את השינוי. אני עדיין לא יודע מה קורה איתי. יש עדיין הרבה זוטות בחיי, שמפריעות, שמציקות, המוציאות אותי משיווי משקלי מפעם לפעם. למעשה אין זוטות בחייו של אדם, אבל את זה יודעים באמת רק המוארים. הזוטות האלה הם החיים, וכל שאני צריך לדעת זה כיצד להתייחס אליהם בשוויון נפש. אני רואה כמה יודעים את זה בפה, בהגד, אך לא דרך המהות הפנימית, או כפי שרבים מעדיפים, הלב. ה ת ה ל י ך עדיין אינו ברור לי… אך זה הלקח שלמדתי כבר מזמן: שיקולים הגיוניים אינם מועילים… צריך פשוט להפעיל את הנפש, וכדי להגיע לתוצאות יש להשקיע אנרגיה. להפעיל את הנפש. מה זאת אומרת? כיצד מפעילים את הנפש? טוב את דעתי על השכל וההגיון אתם כבר מכירים, אז שוב, שיקולים הגיוניים אינם עוזרים. כדי להפעיל את הנפש, אני חייב לזנוח את ההגיון. לוותר על התגובות ההגיוניות הראשונות שלי, על מה שנדמה לי שאני מבין. על התבניות המוכרות. פשוט לא לעשות את זה. להישאר במקום אי–ההבנה, במקום השקט, לא להיבהל ממנו. לא לנסות להבין. פשוט לקבל את העובדה שיש משהו שאני לא מבין. ואז הנפש תופעל. אם כך הרי שהמלים "להפעיל את הנפש" מכילות סתירה, כי כדי להפעילה אני לא נדרש לעשות דבר. אני נדרש שלא לעשות! אז במה להשקיע אנרגיה? בשמירה על שלווה. בניסיון לא להבין. זה קשה, וזה דורש שהאנרגיה שלי תופנה לכיוון אחר, חדש. ומכאן שזה אפילו עוד יותר קשה. הזמן חולף ואני מנסה באמת להגיע לתוכי פנימה, להתקדם, להשיל מעל עצמי מועקות. זה לא תמיד מצליח, אבל אני מנסה בכל כוחי. "אני ח י י ב להבהיר לעצמי את הדברים, ואני ח י י ב לקבל את עצמי כמו שאני". להבנתי, זו אינה תחושה זרה למחפשי הרוח. משמעת היא הכרחית בתהליך רוחני. לכן, למשל, היהדות דורשת קיום מצוות. הבודהיזם דורש התנתקות, מדיטציה וחיים בקהילה קטנה ושקטה. הקיצוניים פורשים לגמרי מן החיים. חיים רוחניים אין משמעותם שאני חופשי לעשות כרצוני. הדרך הרוחנית היא דרך ברורה, והיא מצווה עלי לנטוש את רצוני. ועלי להיות מודע כל הזמן לכל דבר שקורה לי. וזהו בעצם כל דבר שקורה בעולם. אתה ח י י ב להלחם, ובסופו של דבר אני גם חייב להיפטר מן החובה הזו. כשאני חופשי אני כבר לא חייב. אני אחד. אני ממילא הדבר, ולא גורם שנלחם בו. לכן בסוף איני חייב, כי לחובה אין יותר משמעות. זה כל כך קשה. אני משתמש בדימוי הנפוץ של מקור "מעיין מים חיים" (זוכרים את המסע אל תוך עצמי?) מקור זה נחסם לפעמים: "המקור שאני ניזון ממנו חוזר ונסתם בבוץ", וגם: "יש בתוכי בור עמוק עמוק. ובבור הזה נמצא אלהים. לפעמים אני מצליח להגיע אליו. אבל לעיתים קרובות הבור מכוסה באבנים וחול…" המסתירים אותו ממני.