חסדים פעוטים
אז מה, אהובתי, הם באמת צונחים עלינו בתדירות גבוהה מהרגיל, סופי השבוע האלה, עם ה"נתק" שנשבר לו מידי פעם לכמה דקות גנובות. כן, כן, אני יודע, העונג מהילדים, והמנוחה (את הגיחוך שלך אני שומע עד הנה...), ובכל זאת, יש בו משהו, בסוף השבוע הארוך, שכמעט זועק לעזרה, שמשווע לבוקרו של יום ראשון, כמה רגעים אחרי ההשכמה, סבב הגנים ופקקי הבוקר המזוויעים. ואז, כמו במטה של קסם, נמוגים להם העננים, צוהר נפתח לתכתל שמים מבהיקה, לקרני שמש מלטפות, כשאנחנו מצליחים לדאות לנו מעלה, לרחף גבוה גבוה מעל האדמה ולמצוא לנו פינה משלנו, שלווה, שקטה, אינטימית, כאילו היה זה ענן של צמר גפן שעוטף אותנו בנינוחות. רגעים ספורים של חסד, החסד הזעיר שבהצתת הסיגריה באותו מצית מיוחד, הלגימה הראשונה מהקפה הראשון של הבוקר, זה שאין מסביבו שום הפרעה ווקאלית או מנטלית, השאיפה הראשונה מהסיגריה, ומיד אחריה פליטת העשן האיטית, והמבט המרוכז בעשן המיתמר, הולך ונמוג אל תוך האוויר. שלווה הדדית, נינוחות שנובעת לא מעט מהידיעה שאותה שלווה ממש שורה עכשיו עלייך, שידך העדינה אוחזת גם היא בסיגריה, שפיך המופלא מתענג גם הוא על אותה כוס קפה ראשונה (ראשונה? אחרונה? מי יודע בכלל...). "זר לא יבין" אמרתי לך, כי איך אוכל להסביר למישהו את התחושה הזאת, את הקירבה, את שותפות הגורל, איך אדע להסביר במילים את העונג שאני מצליח לשאוף לקרבי מהקשר הזה, איך אפשר לתאר את הכאב שאני חש כשאני יודע שאת סובלת, את הפרפורים בליבי כשאני שומע אותך מצחקקת, את המחנק בגרוני כשאני שומע את קולך נסדק. מתענג אני, יקירה, מתענג על אותם חסדים פעוטים שאנו חולקים, ואולי הם בכלל לא פעוטים, אולי הם הם העולם כולו?
אז מה, אהובתי, הם באמת צונחים עלינו בתדירות גבוהה מהרגיל, סופי השבוע האלה, עם ה"נתק" שנשבר לו מידי פעם לכמה דקות גנובות. כן, כן, אני יודע, העונג מהילדים, והמנוחה (את הגיחוך שלך אני שומע עד הנה...), ובכל זאת, יש בו משהו, בסוף השבוע הארוך, שכמעט זועק לעזרה, שמשווע לבוקרו של יום ראשון, כמה רגעים אחרי ההשכמה, סבב הגנים ופקקי הבוקר המזוויעים. ואז, כמו במטה של קסם, נמוגים להם העננים, צוהר נפתח לתכתל שמים מבהיקה, לקרני שמש מלטפות, כשאנחנו מצליחים לדאות לנו מעלה, לרחף גבוה גבוה מעל האדמה ולמצוא לנו פינה משלנו, שלווה, שקטה, אינטימית, כאילו היה זה ענן של צמר גפן שעוטף אותנו בנינוחות. רגעים ספורים של חסד, החסד הזעיר שבהצתת הסיגריה באותו מצית מיוחד, הלגימה הראשונה מהקפה הראשון של הבוקר, זה שאין מסביבו שום הפרעה ווקאלית או מנטלית, השאיפה הראשונה מהסיגריה, ומיד אחריה פליטת העשן האיטית, והמבט המרוכז בעשן המיתמר, הולך ונמוג אל תוך האוויר. שלווה הדדית, נינוחות שנובעת לא מעט מהידיעה שאותה שלווה ממש שורה עכשיו עלייך, שידך העדינה אוחזת גם היא בסיגריה, שפיך המופלא מתענג גם הוא על אותה כוס קפה ראשונה (ראשונה? אחרונה? מי יודע בכלל...). "זר לא יבין" אמרתי לך, כי איך אוכל להסביר למישהו את התחושה הזאת, את הקירבה, את שותפות הגורל, איך אדע להסביר במילים את העונג שאני מצליח לשאוף לקרבי מהקשר הזה, איך אפשר לתאר את הכאב שאני חש כשאני יודע שאת סובלת, את הפרפורים בליבי כשאני שומע אותך מצחקקת, את המחנק בגרוני כשאני שומע את קולך נסדק. מתענג אני, יקירה, מתענג על אותם חסדים פעוטים שאנו חולקים, ואולי הם בכלל לא פעוטים, אולי הם הם העולם כולו?
