חנה גונן כותבת:

נעה גל

New member
חנה גונן כותבת:

[לחנה יש בעיה להכניס הודעה לפורום ולכן היא ביקשה ממני להכניס אותה עבורה] מי צודק אני או המטפלות במיקרה של ילד כבן שנה וחצי שנמצא אצלנו, זוהי מיסגרת ראשונה שלו אחרי שהיה עם מטפלת.מאוד קשה לו, הוא כל הזמן בוכה אמא,אמא ומסרב להפרד מהמוצץ, החיתול והבקבוק. היום מצאתי אותו באמצע היום כשכל הילדים היו כבר בחצר בחדר.כששאלתי למה הוא בפנים הן ענו כי ככה הוא רגוע אני אמרתי להן שהן עוטפות אותו בצמר גפן ועדיף לא לדחות את ההתמודדות עם דברים כי אחכ יהיה לו עוד יותר קשה. הוצאתי אותו החוצה,בהתחלה הוא בכה אחכ בכה ונרגע לסירוגין כשכל הזמו אני לוחשת לו באוזן שאנחנו אוהבים אותו,שהוא חבר שלנו וכיף לנו להיות איתו.מי צודק אני או הן? אני שואלת את זה על סמך ניסיון קודם שבו הבחנתי בנטיה הזו שלהן שהעיקר השקט התעשיתי. חנה גונן
 

לאה_מ

New member
לדעתי לא משנה אם בחוץ או בפנים

העיקר שהצוות עושה מאמץ כדי להבין אותו ולעזור לו. זה בסדר לאפשר לו להשאר בתוך הגן אם הוא מרגיש שזו סביבה פחות מאיימת עבורו. זה בסדר לתת לו לצאת לחצר ולתמוך בו בהתמודדות שלו. העיקר שזה נעשה מתוך מטרה לעזור לו, ולא, כפי שאת אומרת, כדי לשמור על שקט תעשייתי. אגב, מעניין שאת שואלת את זה, כי בדיוק היום הגננת של אורי סיפרה לי שמאד קשה לו בחצר, שזה הזמן שקשה לו יותר במשך היום (מוזר, מפני שבבית הוא מאד אוהב פעילויות בחוץ), והיום היא אמרה לו שאם לא נעים לו בחצר, הוא מוזמן להיות איתה בפנים. הוא נשאר עוד קצת ואחר כך יצא מיזמתו. כנראה ששינוי האווירה הזה קשה להרבה ילדים.
 

דסי אשר

New member
אוריינטציה- כבר כתבתי במקום אחר

כאשר אנחנו מתחילים עבודה חדשה, תמיד מאפשרים לנו אוריינטציה... אני מראש מניחה, שלידים חדשים במסגרת, במיוחד מעל גיל שנה, המעבר משהות בבית- עם אם או מטפלת, הוא מאד משמעותי- אפילו אם הילד נהנה ולא בוכה. אבל, לעשות כמה שינויים בבת אחת, נראה לי לא נכון. ותמיד, אלא אם החדש/ה לא מראים שום בעיה, אני נשארת כמה ימים בתוך המשפחתוןעם החברה כולם. בשלב הבא אני פותחת הדלת ומציעה לצאת לחצר. אם קשה לחדש/ה- לא יוצאים. בשלב הבא- על הידיים שלי. אם קשה אחרי שלוש דקות- חוזרים פנימה. מחכים עוד יום יומיים- והכל מסתדר. המנטרה בקליטה= הדרגתיות. דסי
 
לא, העיקר זה לא השקט התעשייתי

אבל העיקר זה גם לא המשחק בחצר. העיקר זה הילד! לי נראה כי לילד מאוד קשה, קשה לו להתמודד עם הפרידה מאמא, עם ההכירות עם המטפלות החדשות, עם הילדים שמסביבו, עם הגן החדש. את בעצמך תארת ילד שמאוד מאוד בוכה, קורא אמא ונתלה בדברים היחידים המוכרים לו: המוצץ, החיתול, הבקבוק. אם סוף סוף הוא החל להרגיש נוח בתוך הגן למה לא לתת לו להנות מהשקט הזה. כן לתת לו להנות מהשקט הפנימי הזה. למה צריך להאיץ בו עם התמודדות נוספת בחצר? עם סטרס ובכי נוספים? אני כן הייתי מאפשרת לו לשחק בכיף בפנים. כן הייתי זורמת איתו בקצב שלו ומשתמשת בדרכי עידוד פחות נוקשים. זה לא או בתוך הגן או בחוץ בחצר. יש גם מעבר. לדעתי המטפלת צריכה לשחק עימו בפנים או לשבת לידו. כשירגיש עימה נוח יוכלו לעבור ולשבת יחד בפתח הדלת ´רק´ כדי להסתכל על המתרחש בחצר. לספר לו במלל מה הילדים עושים, כיצד משחקים, כמה נהנים. בגיל שנה וחצי הוא בהחלט יכול להבין זאת. כשירגיש יותר נוח הוא יעשה את צעדיו הראשונים למתקנים/לארגז החול, אולי בהתחלה עם המטפלת אולי אף בלעדיה.
 
ועוד משהו

העדפת ההשארות בתוך הגן על פני החצר היא לא בהכרח "התחמקות" מהתמודדות נוספת כפי שתארת. העדפה זו בהחלט יכולה לנבוע מצורך מאוד אמיתי. יתכן, שהילד פשוט זקוק קצת להפסקה מכל ההמולה מסביבו, מכל הילדים האחרים ופתאום יש לו גם מטפלת (זו שנשארת בפנים) רק לעצמו.
 

vered4

New member
גם לדעתי אין סיבה "להכריח" אותו

להתמודד. גם אם הוא יכול להתגבר, זה היה בלחץ מסוים, וממש אין סיבה.
 

לימור111

New member
בגן של קרן יש ילדה

שמתנהגת בצורה מאוד דומה. ילדה יפהפיה שמעיניה זולגות דמעות כל הזמן והיא כל הזמן בוכה אמא-אמא. גם אותה מכניסים לעתים לחדר הקבוצה כאשר הילדים בחצר וזה נראה לי מוזר. האמת, שאלתי את הגננת האם הילדה הזאת בכלל בשלה לגן והיא ענתה לי שבעוד חודש הילדה תהיה מנהיגת הקבוצה. בינתיים היא מאוד סובלת ולבי נקרע עליה. קרן שלי מסתכלת עליה כל הזמן בתמיהה ומדי פעם מנסה להתקרב אליה ולהתידד והיא מיד מתחילה לבכות. אני התחלתי לדבר אליה ואני אומרת לה כל הזמן שהיא ילדה מקסימה, ושאמא ואבא בעבודה (מה שהגננות אומרות לה כל הזמן) וגם מאוד מתגעגעים אליה וכל הזמן אומרים ש--- בגן והיא בוודאי משחקת יפה ונהנית. אחרי כמה פעמים ראיתי שהיא מפסיקה לבכות ובאמת מקשיבה ומתעניינת במה שאני אומרת לה.
 
קראתי את התגובות ואכן נראה...

שבנתים אני אתן לו להשאר בחדר ולא אלחץ עליו לצאת החוצה אבל אנסה לענין אותו בחצר,הבעיה היא שאנחנו עסוקות אם בפעילות עם הילדים ואם בניקיון כך שיוצא שהוא יושב בחדר בלי לעשות כלום רוב היום לא חבל? שלכם חנה גונן
 
למעלה