חמור חמורותיים...
דבר ידוע הוא שחלק ניכר ממטבעות הלשון בשפה העברית באים מהמקורות. אמנם רובם מגיעים בדרך ישרה, אך שימו לב לזאת: בספר שופטים, בסיפור על שמשון ש"פירק" אלף פלישתים בלחי חמור, הוא אומר שם, ואני מצטט: "ויאמר שמשון--בלחי החמור, חמור חמרתים; בלחי החמור, הכיתי אלף איש" (שופטים ט"ו, ט"ז). בא מי שניקד - וניקד: "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם". זהו, א"כ, מקור הבטוי (כך גם מציין אא"ש). אולם במבט נוסף וגם המפרשים מסכימים על כך, ה"חֲמֹר" השני שבפס' בא במשמעות של "עֲרֹם" (ערימה), דהינו, שמשון ערם אותם בערימות - את הפלישתים. ואין הכוונה לחמור שכל אחד ואחד מאתנו פוגש על בסיס יומיומי (כל איש פורט על חמורו
). בהתחשב בזאת, אני מבין את הפס' כך: "בלחי החמור, חֲמׂר חֲמַרְתִּים (עֲרֹם עֲרַמְתִּים/אֲסֹף אֲסַפְתִּים)" וגו'. כנראה שלשמשון היתה אוזן רגישה וגם פיוטיות מה ("לולא חרשתם בעגלתי, לא מצאתם חידתי" ועוד...), והוא בחר בפעל שבחר ובמקום לומר: "יש ערימה של פלישתים על הדשא" הוא הלך על הכיוון של: "יש חֹמֶר של פלישתים על הדשא, חֹמֶר שְחֲמַרְתִּי לי בלחי החֲמוֹר". ואם הוא היה חושב שזה מעשה חמוּר, הוא היה מכניס גם את זה איכשהו. אני לא יודע אם זה היה בכוונה או לא, אבל במו מילותיו טמן שמשון פח למנקד לעתיד, שאכן, בא - ולא אכזב. כך זכינו באח קטן ל"חמור נושא ספרים" ו"לחמור גרם": חמור חמורותיים. מי מסכים איתי? מי לא? מי לא????
דבר ידוע הוא שחלק ניכר ממטבעות הלשון בשפה העברית באים מהמקורות. אמנם רובם מגיעים בדרך ישרה, אך שימו לב לזאת: בספר שופטים, בסיפור על שמשון ש"פירק" אלף פלישתים בלחי חמור, הוא אומר שם, ואני מצטט: "ויאמר שמשון--בלחי החמור, חמור חמרתים; בלחי החמור, הכיתי אלף איש" (שופטים ט"ו, ט"ז). בא מי שניקד - וניקד: "חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם". זהו, א"כ, מקור הבטוי (כך גם מציין אא"ש). אולם במבט נוסף וגם המפרשים מסכימים על כך, ה"חֲמֹר" השני שבפס' בא במשמעות של "עֲרֹם" (ערימה), דהינו, שמשון ערם אותם בערימות - את הפלישתים. ואין הכוונה לחמור שכל אחד ואחד מאתנו פוגש על בסיס יומיומי (כל איש פורט על חמורו
