חלק ראשון

[אפי היקרה]

אני תוהה כמה זמן היית מחזיקה

בלהיות תקועה איתה, עד שזה היה נגמר בצריחות ובצעקות. האם היינו מגיעים לי"ב? אני תוהה שוב. בכל מקרה, בואי לא ניסחף. את בשלב שאת אמורה למצוא לאט לאט אנשים חדשים להסתובב איתם, והיא מפריעה לך מכמה סיבות, אבל את העיקרית אמרת במובלע: היא פשוט לא חברה שלך. וזהו. באותה מידה היית יכולה להיות בודדה לחלוטין, למרות שהיא שם כדי למלא את הריק שנמצא לידך בשלב הזה. אני מציעה להשתלב בפעילויות חברתיות, לשאול מהאנשים האחרים מחברות, ספרים - מה לא. לצותת לשיחות ולהכנס אם יש לך משהו חביב לומר שיתקבל בברכה, ולמצוא את הדרך לאנשים אחרים, בלי קשר בכלל אליה. את לא הראשונה שמספרת לנו כמה קשה זה להגיע לבית ספר חדש, עם חברה מוכרת או בלעדיה, ולעשות חברים חדשים. החברה היא בעיה א' והיא צריכה להיפטר גם בלי קשר לחברים חדשים. את בעצמך אמרת שהיא לא חברה. נקודה. אל תשכחי שרוב האנשים קצת מתביישים בהתחלה לדבר עם האחרים. כל מה שצריך זה משפט אחד שנכנס בתמימות, ומשם זה ידהר.

 

[אחדמיוחד]

אני אצטט את אפי

ובהזדמנות זו גם אעקוץ את "יכולתהּ" הלשונית: "החברה היא בעיה א' והיא צריכה להיפטר". אם כן, נא להיפטר מהחברה. זו גם עצתי. כך או כך, שיהיה לך מוצלח.

 

[lironns]

חלק ראשון

אי אפשר לשלוח הודעות ארוכות, אז אני יחלק את הודעתי לכמה חלקים, את ההודעה כתבתי בבוקר ושמרתי במחשב: שלום, יש לי בעיה, ואולי אתם תוכלו לעזור לי. אני בכיתה י', ורק חשוב לי לציין שאנשים שאני פוגשת לא במסגרת בית ספר לא חושבים שיש לי בעיה (עוד מעט תבנו למה אני אומרת את זה). אוקי, אז קודם כל יש לי רק חברה אחת מהכתה, וזו גם חברה שבעצם אני איתה רק כי אין לי ברירה, אנחנו חברות כבר מכתה ט (אז עוד היינו חברות ממש, עכשיו גם, רק שהיא מעצבנת ושטנית......). אין לי חברות אחרות, וזו בעצם הבעיה. התחלתי בית ספר חדש תיכון. בהתחלה היה כייף דיברתי עם כולם, בנים ובנות, אבל הסתגרתי איתה כי רק אותה הכרתי. כשהבנות האחרות רצו שניהיה איתם-הילדה המדוברת 'הסכימה' אבל היא כזאת שתקנית....בקיצור זה היה בלתי אפשרי. תמיד העדפתי להיות איתה כי אני מפחדת להיות לבד, בימים שהיא לא הגיע והייתי לבד זה היה בשבילי סיוט (כמובן שאז בשלב הזה כבר הייתי רחוקה מכולם וכבר היה קשה לי להתחבר...).

 

[אפי היקרה]

אחד,

אתה נהייה מה זה קטנוני לעת זקנה. איך מתאים לך !!!!

 

[lironns]

חלק שני

כך זה התחיל, ועכשיו המצב כבר שונה לגמרי. אני גם פחות שמחה כמו שהייתי פעם. עד עכשיו דחיתי את הבעיה הזו והתרכזתי יותר בבעיה הלימודית שהיתה לי, לא ממש בעיה-רק שרציתי להשתפר בלימודים (אז היתי ממש הצלנית, עכשיו אני יותר משקיעה). כשאני בבית ספר אני שונה, אני מוזרה, אולי בגלל שכך מצפים ממני, אולי בגל שהתרגלתי, אולי בגלל שכך אני מרגישה, בכל אופן-קשה לי לשנות את זה. אני מרגישה, בעצם אני יודעת-שהיא, הילדה שדיברתי עליה היא תוקעת אותי (לא שאין לי בעיה שהיא בגללי, אבל היא מגבירה אותה, וכוונתי היא כשאני איתה, והיא למשל לא מרוכזת בלימודים, אז אני כן אבל פחות. כשהיא, למשל בשעורי לשון, עובדת, אני לא-אולי בגלל שאני לא טובה בלשון והיא כן, אולי זו לא הסיבה.... כשאני איתה, אין לי הרבה מצב רוח, ובכלל, כל דבר שהיא עושה מעצבן אותי (לא שאני אומרת לה כמובן...): למשל שהיא מתלוננת על דברים, מתעצבנת, וכל מני דברים אחרים. הכוונה שלי בדברים אלה היא שאני בכלל לא אוהבת אותה כחברה, אם בכלל זה נכון לקרוא לה כך.

 

[lironns]

חלק שלישי

אני יכולה להראות עוד דברים שידגימו כמה מגוכחת החברות שלנו, אבל בטח כבר הבנתם. בלעדיה, אני סובלת, ממש כך, וקשה לי להסביר-זה לא בגלל שאני בלעדיה, אלא כי אני לבד-אני יודעת שזה טיפשי. אם למשל יש הפסקה גדולה, ואני הולכת לספריה, וכל השולחנות תפוסים-אני לא התיישב לייד מישהו (כי כזו אני), אלא אסתובב בלי מעשה, וזה יהיה סיוט בשבילי, וארצה בכל כולי שזה יגמר (אני מדברת על מקרה שאני לבד כמובן). אני לא יודעת להגיד אם הבעיה שלי היא חוסר ביטחון עצמי, בעצם היא כן, יש לי ביטחון לדבר ולהגיד מה אני חושבת..., אבל לא סתם כך בטבעיות לדבר עם אחרים, או להכיר חברות. איתה, עם החברה שלי, זה גובר. למשל, בשעורי התעמלות,אני לא עושה דברים כי היא לא עושה, כמובן שהמורה חושבת שזה בגלל סיבה אחרת... ובכלל, בכל השיעורים בכל המקצועות אני מעדיפה להיות בלעדיה, אבל לא בהפסקות...

 

[lironns]

חלק רביעי ואחרון

כבר פעם ניסיתי לכמה ימים והפסקתי להיות חברה שלה, וזה היה סיוט. אני לא יודעת וגם, לצערי, לא רוצה סתם לשוחח בהפסקת-אין לי על מה לדבר, ויותר נכון אין לי איך. אני לא סתם ידבר עם אנשים. ואם במקרה יוצא לי, מרב שאני לא רגילה, אני לא מדברת שטויות אבל אני קשוחה ולא נחמדה. אם אני יהיה בלי החברה שלי אולי אני יהיה הרבה יותר פתוחה, ז"א יותר נחמדה ומסוגלת לדבר, אבל תקופה ארוכה אני יהיה יותר לבד, ובכלל אם עכשיו מדברים אליי זה בד"כ לשתינו, וכך עוד יותר איהיה לבד. אני לא יכולה ליצור חברויות. כרגע זה נשמע לי עדיף לעזוב אותה, ושוב לנסות להתחיל הכל מחדש, במיוחד בגלל שכל יום אני סובלת לידה, אני לא אוהבת אותה-זו בעצם הסיבה העיקרית. אבל אני יהיה תקופה ארוכה לבד, בטח גם איהיה עצובה, ואני ארגיש הדרדרות וייסורי-נפש. ואני לא רוצה הפעם שוב להתחרט, ו'לסלוח' לה (אני מוצאת תירוץ שאני כועסת, ולא מדברת איתה. אבל הפעם אני לא יסלח לה אחרי כמה ימים כמו תמיד, ואז כבר יהיה מאוחר מדי ולא נוכל להיות חברות). HELP ------------ מצטערת שזה כך מחולק.....אין לי ברירה...

 

[nutmeg]

יוווו...

חבל שהבת שלי לא כאן לספר לך שהיא עברה משהו מאוד דומה בחטיבת הביניים. היא "נתקעה" מסיבות שונות עם זוג תאומות שטן שהיו צריכות אותה כמו גלגל רזרבי. הן לא היו מקובלות ולא כלום. בתיכון, עם המעבר לבית ספר חדש ולמקום אחר בו איש לא מכיר אותה, בתי החליטה להמציא את עצמה מחדש. כלומר לקחה את המעבר כהזדמנות לעשות כל מיני שינויים גם בעצמה ובגישה שלה לאנשים, כשהיא מודעת לכך שלא מכירים אותה ואין לאף אחד דעות קדומות עליה. לפני המעבר לתיכון - היא עשתה cut בחברות עם התאומות והיתה מאוד בודדה, אבל אז החלטנו אבא שלה ואני שהיא תוכל מעוד להתרם מטיפול, ושלחנו אותה לפסיכולוגית. המסר שלי אליך הוא - שלפעמים נתקעים. נכון. אבל ההחלצות משם די תלוייה בך ובמה שאת מוכנה לעשות על מנת להחלץ משם. שינויים הם דבר לא פשוט בכל גיל ובמיוחד בגיל ההתבגרות בו נוטים לראות הכל בהגזמה ובמונחים של שחור ולבן. מסר נוסף הוא שככל שאת "מתאמנת" בשינויים ובמעברים בחייך, כך הם נעשים יותר ויותר פשוטים במשך הזמן. כלומר, השינוי הראשון יהיה הכי קשה, זה שאחריו ילך יותר בקלות וכך הלאה. כשתהיי מבוגרת ותרצי לעשות שינוי תדעי כבר שאת מסוגלת והדבר אפשרי... או כשהחיים יאלצו אותך לעשות שינוי - גם אז תהיה יותר מיומנת בתהליכי הסתגלות ממישהו שמעולם לא התאמן כמוך. אם לסכם - יש הרבה שאת יכולה לעשות אם תחליטי שזה חשוב לך מספיק ותעזרי אומץ לפעול למען עצמך. חשבי על כך: את האנשים הללו בתיכון קרוב לודאי שלא תראי אחר כך. אולי פה ושם בצבא אבל לא הם צריכים לקבוע לך מי את ומה את רוצה מחייך. הם לא עד כדי כך משמעותיים בחייך כרגע - אז מה אכפת לך להתאמן עליהם?