חלמתי על אמא
הכל תאם למציאות חיי כפי שהיא עכשיו, חוץ מזה שבחלום עברו שנתיים מאז שהיא נפטרה.
בחלום מודיעים לי שאמא שלי כן בחיים. היא חזרה לחיים, אבל תיכף היא הולכת שוב למות וצריך ללכת ולהיפרד ממנה. מצד אחד אני מתרגשת ומצד שני עצובה, כי צריך להיפרד. אני הולכת לחדר שלי ומביאה כל מיני דברים (אני מתלבטת עכשיו איזה דברים הבאתי, נדמה לי שדברים שכאילו מייצגים אותי בשנים בלעדיה, משהו שמראה מי אני עכשיו) כדי לתת לה לפרידה [מעניין, זה היפוך של מה שהיה לפני שהיא נפטרה, כי אז היא זו שיזמה את הפרידות מאיתנו והיא זו שנתנה לנו מתנות].
החלום נמשך ואני מגיעה אליה. היא שוכבת במיטה ונראית מאוד אפורה, חסרת צבע. גם מבחינת התחושה סביבה, זה כאילו היא האמיתית כבר לא שם, זה רק הגוף שלה שעוד זז ומדבר. אני ניגשת אליה והיא מחבקת אותי. הידיים שלה עוטפות אותי, מרחפות סביבי והיא מלטפת אותי ברוך (עכשיו שאני כותבת את זה אני שוב בוכה...), ואני אומרת לה: אמא, כל הזמן שעבר לזה התגעגעתי.
התעוררתי מהחלום לפנות בוקר ופרצתי בבכי. איזו אכזבה. עד שאמא שלי קמה לתחייה בחלום, היא כל כך דהויה ולא היא, וכל החלום אני נפרדת ממנה. למה אפילו בחלום אני לא יכולה לחוות אותה כמו שצריך. למה ההשתוקקות שלי למגע העדין שלה ולחיבוק שלה נענית רק בחלום.
דווקא החלום הזה הדגיש לי עוד יותר את המרחק העצום שנפער בינינו. אבל מה, מה, מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם אותו? היא איננה. זה נראה אבוד.
- בבקשה, אל תקראו את ההמשך אלא אם כן יש לכם המון סבלנות. לא רוצה לשעמם אף אחד, פשוט נסחפתי עם הבכי ועם הזיכרונות ואני מרגישה שהכתיבה עוזרת לי. -
אם כבר פרידה, אני רוצה לשתף בזיכרון מהיום האחרון שלי עם אמא כשהיא בהכרה.
זה היה מוצאי שבת. כולם ישנו, ורק אני ואמא שלי היינו ערות. הכנתי לזניה והבאתי לה לטעום. ישבתי על המיטה ועיסיתי את רגליה כדי להקל על הבצקת שפשטה בהן. אלה היו רגעים מושלמים. רק אמא שלי ואני, אוכלות לזניה ומדברות בשקט. רק שתינו. רק אמא שלי ואני.
למחרת כשיצאנו לבית הספר אמא שלי עוד הייתה ערה. זו הייתה הפעם האחרונה בה נפרדנו ממנה בבוקר.
באותו יום, יום ראשון בצהריים, אבא שלי התקשר אליי עוד לפני שהגעתי חזרה הביתה כדי לשאול איפה אנחנו (אחותי ואני). הוא אף פעם לא עשה את זה קודם - סימן מבשר רעות. הגענו הביתה, אחותי הקטנה כבר הייתה שם, ואבא שלי בישר לנו שאמא שלי נכנסה לתרדמת. זה עניין של זמן עד שהיא תמות. נכנסנו לחדר שלה (בעצם שלהם, חדר ההורים). היא שכבה שם בעיניים עצומות (כמובן...) וארבעתנו התיישבנו סביב המיטה. אמרנו ביחד שמע ישראל, גם את הפסוקים שאחר כך: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ואני חשבתי: וואו. מדהים, איך אנחנו יכולים לשבת עם אמא שלנו על ערש דווי ולהגיד שאנחנו אוהבים את אלוקים.
אני חושבת שנגעתי בה. עקבתי אחרי הנשימות שלה. כל פעם שהיא נשפה היה מתח קטן - היא תשאף שוב? תהיה הנשימה הבאה?
זהו. למחרת בבוקר, בדיוק כשאחיותיי ואני היינו מחוץ לבית ואבא שלי יצא מהחדר כדי להניח ראש בחדר השני, אמא שלי נפטרה.
אמא שלי שנאה בתי חולים. היא מעולם לא התאשפזה ללילה בבית חולים - למרות הסרטן, הניתוח והטיפולים! - חוץ מאשר בלידות. היא נפטרה בבית, במיטתה. ביקשתי לראות אותה. לפני שנכנסתי לחדר דמיינתי איזו תמונה הוליוודית - שאנשק ללחיה המתה או משהו כזה. אבל כשראיתי אותה לא יכולתי. הגוף היה ריק. כמו בית נטוש. לא הייתה לו כל משמעות. זה היה לי חשוב מאוד, לראות את זה במו עיניי כדי להאמין.
[אם הגעתם עד לכאן - כל הכבוד.
]
הכל תאם למציאות חיי כפי שהיא עכשיו, חוץ מזה שבחלום עברו שנתיים מאז שהיא נפטרה.
בחלום מודיעים לי שאמא שלי כן בחיים. היא חזרה לחיים, אבל תיכף היא הולכת שוב למות וצריך ללכת ולהיפרד ממנה. מצד אחד אני מתרגשת ומצד שני עצובה, כי צריך להיפרד. אני הולכת לחדר שלי ומביאה כל מיני דברים (אני מתלבטת עכשיו איזה דברים הבאתי, נדמה לי שדברים שכאילו מייצגים אותי בשנים בלעדיה, משהו שמראה מי אני עכשיו) כדי לתת לה לפרידה [מעניין, זה היפוך של מה שהיה לפני שהיא נפטרה, כי אז היא זו שיזמה את הפרידות מאיתנו והיא זו שנתנה לנו מתנות].
החלום נמשך ואני מגיעה אליה. היא שוכבת במיטה ונראית מאוד אפורה, חסרת צבע. גם מבחינת התחושה סביבה, זה כאילו היא האמיתית כבר לא שם, זה רק הגוף שלה שעוד זז ומדבר. אני ניגשת אליה והיא מחבקת אותי. הידיים שלה עוטפות אותי, מרחפות סביבי והיא מלטפת אותי ברוך (עכשיו שאני כותבת את זה אני שוב בוכה...), ואני אומרת לה: אמא, כל הזמן שעבר לזה התגעגעתי.
התעוררתי מהחלום לפנות בוקר ופרצתי בבכי. איזו אכזבה. עד שאמא שלי קמה לתחייה בחלום, היא כל כך דהויה ולא היא, וכל החלום אני נפרדת ממנה. למה אפילו בחלום אני לא יכולה לחוות אותה כמו שצריך. למה ההשתוקקות שלי למגע העדין שלה ולחיבוק שלה נענית רק בחלום.
דווקא החלום הזה הדגיש לי עוד יותר את המרחק העצום שנפער בינינו. אבל מה, מה, מה אני יכולה לעשות כדי לצמצם אותו? היא איננה. זה נראה אבוד.
- בבקשה, אל תקראו את ההמשך אלא אם כן יש לכם המון סבלנות. לא רוצה לשעמם אף אחד, פשוט נסחפתי עם הבכי ועם הזיכרונות ואני מרגישה שהכתיבה עוזרת לי. -
אם כבר פרידה, אני רוצה לשתף בזיכרון מהיום האחרון שלי עם אמא כשהיא בהכרה.
זה היה מוצאי שבת. כולם ישנו, ורק אני ואמא שלי היינו ערות. הכנתי לזניה והבאתי לה לטעום. ישבתי על המיטה ועיסיתי את רגליה כדי להקל על הבצקת שפשטה בהן. אלה היו רגעים מושלמים. רק אמא שלי ואני, אוכלות לזניה ומדברות בשקט. רק שתינו. רק אמא שלי ואני.
למחרת כשיצאנו לבית הספר אמא שלי עוד הייתה ערה. זו הייתה הפעם האחרונה בה נפרדנו ממנה בבוקר.
באותו יום, יום ראשון בצהריים, אבא שלי התקשר אליי עוד לפני שהגעתי חזרה הביתה כדי לשאול איפה אנחנו (אחותי ואני). הוא אף פעם לא עשה את זה קודם - סימן מבשר רעות. הגענו הביתה, אחותי הקטנה כבר הייתה שם, ואבא שלי בישר לנו שאמא שלי נכנסה לתרדמת. זה עניין של זמן עד שהיא תמות. נכנסנו לחדר שלה (בעצם שלהם, חדר ההורים). היא שכבה שם בעיניים עצומות (כמובן...) וארבעתנו התיישבנו סביב המיטה. אמרנו ביחד שמע ישראל, גם את הפסוקים שאחר כך: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", ואני חשבתי: וואו. מדהים, איך אנחנו יכולים לשבת עם אמא שלנו על ערש דווי ולהגיד שאנחנו אוהבים את אלוקים.
אני חושבת שנגעתי בה. עקבתי אחרי הנשימות שלה. כל פעם שהיא נשפה היה מתח קטן - היא תשאף שוב? תהיה הנשימה הבאה?
זהו. למחרת בבוקר, בדיוק כשאחיותיי ואני היינו מחוץ לבית ואבא שלי יצא מהחדר כדי להניח ראש בחדר השני, אמא שלי נפטרה.
אמא שלי שנאה בתי חולים. היא מעולם לא התאשפזה ללילה בבית חולים - למרות הסרטן, הניתוח והטיפולים! - חוץ מאשר בלידות. היא נפטרה בבית, במיטתה. ביקשתי לראות אותה. לפני שנכנסתי לחדר דמיינתי איזו תמונה הוליוודית - שאנשק ללחיה המתה או משהו כזה. אבל כשראיתי אותה לא יכולתי. הגוף היה ריק. כמו בית נטוש. לא הייתה לו כל משמעות. זה היה לי חשוב מאוד, לראות את זה במו עיניי כדי להאמין.
[אם הגעתם עד לכאן - כל הכבוד.
