חלוקת תפקידים
אני באמת מנסה להבין אם התפיסה שלי לזוגיות היא נכונה או שאני חיה בסרט כלשהו.
קצת רקע: אני ובעלי בני 35, הבאנו ילד אחרי רצון גדול מאוד וטיפולי פוריות.
לבעלי יש נטייה "למחסן" הכוונה היא להפוך כל חלל למחסן של חפצים, בין אם זה חדרים או על השולחן בסלון או אפילו על המקרר (!). הוא לא עושה את זה מאוד במודע נראה לי, פשוט דוחף דברים איפה שנראה לו כי כנראה אין לו כוח לארגן.
הייתי מנסה כל הזמן לשדרג ולשפר ולגרום למראה יפה יותר של הבית וכמובן דיברתי איתו על זה.
הכל טוב ויפה, עד שהגעתי למצב של דיכאון אחרי לידה (סיפור ארוך, היה לי הריון קשה מאוד) וחוץ מלטפל בתינוק 24/7 לא ממש תפקדתי, הזנחתי את עצמי כמעט לגמרי לטובת התינוק.
והבית... איך להגיד את זה בעדינות, לא היה בדיוק במצב מלבב.
הצעתי לבעלי שנביא מנקה, הוא אמר שהוא יחפש מישהו כי הוא רוצה המלצות וגם זאת בעיה כי הבית לא מסודר ובלה בלה בלה, מנקה לא היה בבית עד היום.
ככה בשארית כוחותיי הייתי מנקה מדי פעם.
תודה לאל אני כבר אחרי הדיכאון בזכות טיפול. התעוררתי, התפזר הערפל שכיסה לי את כל האונות במוח והתחלתי לסדר ולנקות את הבית כאילו אין מחר. וכל זה עורר אצלי כעס, איפה הוא היה בכל הזמן הזה? למה הוא לא ניקה?.
נכון, הוא עובד ומגיע בשש בערב הביתה, אני מעריכה את זה כמובן, אבל יש עוד כמה שעות ביממה שאותן הוא מעדיף להעביר בגלישה במחשב/צפייה בטלויזיה.
הוא חוזר הביתה למקלחת של הילד והרדמה. כל עזרה עם הילד מעבר לזה אני מרגישה שהוא ממש עושה לי טובה, הוא א-ף פעם לא מתעורר מהבכי שלו בלילה, אני צריכה להעיר אותו ולהתחנן אליו שיקום.
בבוקר כמובן אני זו שמטפלת בילד עד לגן. (הייתי איתו שנה בביתה וגם אז המצב היה זהה במחינת הבעל).
מגיעה לפואנטה וסליחה על החפירה, זה התפקיד של בן הזוג? לעבוד וזהו? לעשות טובה שהוא נושם?
מרגישה איפשהו שהכל נופל עלי, שאין לי שותף, שאני המובילה והוא מצטרף בדרך.
לא הכל שחור ולבן, הוא כן תמך בי לאורך הקשיים בדרך. פשוט קשה לי להסתדר עם המצב בהרגשה שאני די לבד.
יש מה לעשות או לקבל את המצב כמו שהוא?
דיברתי איתו על זה המון, ברוגע, בריב, שום דבר לא עוזר.
מקווה שיצאתי ברורה ותודה מראש על העזרה
אני באמת מנסה להבין אם התפיסה שלי לזוגיות היא נכונה או שאני חיה בסרט כלשהו.
קצת רקע: אני ובעלי בני 35, הבאנו ילד אחרי רצון גדול מאוד וטיפולי פוריות.
לבעלי יש נטייה "למחסן" הכוונה היא להפוך כל חלל למחסן של חפצים, בין אם זה חדרים או על השולחן בסלון או אפילו על המקרר (!). הוא לא עושה את זה מאוד במודע נראה לי, פשוט דוחף דברים איפה שנראה לו כי כנראה אין לו כוח לארגן.
הייתי מנסה כל הזמן לשדרג ולשפר ולגרום למראה יפה יותר של הבית וכמובן דיברתי איתו על זה.
הכל טוב ויפה, עד שהגעתי למצב של דיכאון אחרי לידה (סיפור ארוך, היה לי הריון קשה מאוד) וחוץ מלטפל בתינוק 24/7 לא ממש תפקדתי, הזנחתי את עצמי כמעט לגמרי לטובת התינוק.
והבית... איך להגיד את זה בעדינות, לא היה בדיוק במצב מלבב.
הצעתי לבעלי שנביא מנקה, הוא אמר שהוא יחפש מישהו כי הוא רוצה המלצות וגם זאת בעיה כי הבית לא מסודר ובלה בלה בלה, מנקה לא היה בבית עד היום.
ככה בשארית כוחותיי הייתי מנקה מדי פעם.
תודה לאל אני כבר אחרי הדיכאון בזכות טיפול. התעוררתי, התפזר הערפל שכיסה לי את כל האונות במוח והתחלתי לסדר ולנקות את הבית כאילו אין מחר. וכל זה עורר אצלי כעס, איפה הוא היה בכל הזמן הזה? למה הוא לא ניקה?.
נכון, הוא עובד ומגיע בשש בערב הביתה, אני מעריכה את זה כמובן, אבל יש עוד כמה שעות ביממה שאותן הוא מעדיף להעביר בגלישה במחשב/צפייה בטלויזיה.
הוא חוזר הביתה למקלחת של הילד והרדמה. כל עזרה עם הילד מעבר לזה אני מרגישה שהוא ממש עושה לי טובה, הוא א-ף פעם לא מתעורר מהבכי שלו בלילה, אני צריכה להעיר אותו ולהתחנן אליו שיקום.
בבוקר כמובן אני זו שמטפלת בילד עד לגן. (הייתי איתו שנה בביתה וגם אז המצב היה זהה במחינת הבעל).
מגיעה לפואנטה וסליחה על החפירה, זה התפקיד של בן הזוג? לעבוד וזהו? לעשות טובה שהוא נושם?
מרגישה איפשהו שהכל נופל עלי, שאין לי שותף, שאני המובילה והוא מצטרף בדרך.
לא הכל שחור ולבן, הוא כן תמך בי לאורך הקשיים בדרך. פשוט קשה לי להסתדר עם המצב בהרגשה שאני די לבד.
יש מה לעשות או לקבל את המצב כמו שהוא?
דיברתי איתו על זה המון, ברוגע, בריב, שום דבר לא עוזר.
מקווה שיצאתי ברורה ותודה מראש על העזרה
