חלום וודו רטוב
את הטיסה הזו אני זוכר לפרטי פרטים את הכניסה לטרמינל המואר, היה לי קר באולם, עליתי במדרגות הנאות והייתי לבד לקראת הקצה נגלה לעניי הדלפק, אני זוכר את עצמי ניגש אל הדיילת הכרטיס ביד שמאל את המזוודה אני גורר ביד ימין ועל כתף ימין תלוי תיק צד קטן, אני נותן את הכרטיס לדיילת ומעלה את המזוודה למשקל בצידו השמאלי של הדלפק, דיילת חמודה חשבתי לעצמי, היא נחקקה בזיכרוני המדים, השער, העניים, טון הדיבור הנעים.... היא סידרה לי מקום ישיבה ליד יציאת חרום אחורית, כדי שיהיה קצת יותר מקום לרגליים אמרה, נפרדנו בחיוך הדדי ופניתי שמאלה ואחרי כמה צעדים ימינה למסדרון מתעקל, בדרך הכנסתי את הכרטיס לתא בתיק הצד, כפות ידי היו חופשיות עתה, בסופו של המסדרון הגעתי לאולם המתנה עם חלונות ענקיים לכיוון מסלולי ההמראה, האולם היה ריק הדלת לשרוול שמוביל למטוס הייתה נעולה, ואפילו הדיילת עדיין לא הגיעה, הקדמתי מאוד. ישבתי לבד באולם הריק, היה לי קר לבשתי ז'קט והתיישבתי כשפני לכיוון המסדרון, רפרפתי בחוברת שהבאתי איתי מציין לעצמי את הכתבות שאקרא בעיון בזמן הטיסה, לאט לאט האולם החל מתמלא, אני זוכר כל אחד ואחד מהנוסעים שהגיעו, כעבור זמן מה הבטתי אל מאחורי כטף ימין הדיילת כבר עמדה בחזית הדלת הפתוחה וקיבלה את ראשוני העולים למטוס, הדיילת בדלפק הייתה יותר חמודה חשבתי לעצמי, בחנתי את האנשים באולם חלקם עמדו ועסקו בסידורי ועסקו בסידורים אחרונים בדרך לעליה למטוס אחרים ישבו באדישות ועשו כמוני, שמתי לב שלא היו ילדים באולם, הוצאתי את הכרטיס מהתיק והחזקתי אותו ביד ימין לקחתי את התיק ביד שמאל ופניתי לכיוון השרוול התעכבתי מספר שניות בעמדת הדיילת בכניסה לשרוול עתה כבר עמדו שם שתי דיילות, ונכנסתי לתוך השרוול הקצר והחשוך בסופו עמד דייל וקיבל את פני בחיוך והפנה אותי ימינה עברתי וילון כחול שני מטר אחריו עוד אחד שהיה פתוח בחלקו, אני עובר אותו ונגלה לעניי חלל הישיבה, אנשים שזיהיתי מאולם ההמתנה כבר ישבו במקומם אחרים עמדו והתארגנו במקומם. אני זוכר את המטוס מאיץ על מסלול ההמראה התחושה תמיד מרגשת אותי וכמה שניות אחר-כך אנחנו באוויר. לאחר כשעתיים של טיסה הוצאתי את החוברת שהבאתי מהבית פתחתי בעמוד הראשון של כתבה שתכננתי לקרוא, הכתבה עסקה בשחיטות השלטון בישראל והשוותה את השלטון בארץ לזה בארצות הברית ומדינות אירופאיות אחדות ואני זוכר את הרגשת הכעס שאחזה בי תוך כדי שאני מתקדם על פני העמוד, באיזה חברה דפוקה אנו חיים חשבתי לעצמי כשלפתע הרגשתי חבטה אדירה כשפקחתי את העניים הייתי עדיין במושב, מבלי לשים לב לא שחררתי את חגורת הבטיחות שהחזיקה אותי קשור לכיסא הייתה רוח חזקה דברים עפו לקדמת המטוס חלקם עוברים סנטימטרים ספורים מראשי, הרמתי את הראש והבטתי מעבר לכיסא שלפני לתדהמתי הייתה רק עוד שורת מושבים אחת לפניו שלושת המושבים לפני היו ריקים, גם השורה הבאה הייתה ריקה ובעודני מסתכל עליה נעתקה בשלמותה ממה שנשאר מהמטוס. מהטיסה הזו אני כבר לא נוחת הבנתי, זה נגמר.. הכול נגמר חשבתי... המושחתים לא רלוונטיים לי יותר, גם לא המשכנתא. הרוח הפסיקה להפריע לי, גם החפצים שהמשיכו לעוף מצדדי ומעל ראשי נראו כאילו הם עוברים לידי בהילוך איטי. חיי עוברים בראשי כמו בסרט.. רובו אילם מלבד משפטים בודדים. אני ישב חסר אונים ללא יכולת לעשות כלום או לשלוט בכלום. אני כבר לא רלוונטי. אני לא מפחד לא כועס ואפילו כבר לא מתרגש. שורת הכיסאות שלפני התנתקה מזנב המטוס ועתה הייתי בשורה הראשונה, הרוח לא מפריעה לי ואני מרוכז כמו שלא הייתי לעולם כשאני מביט לפנים, את כול שדה הראיה שלי ממלא אור לבן נעים ומרגיע, במרחק נגיעה. אני כבר לא רלוונטי אין שום דבר שאני יכול לעשות.... אבל הזמן כאילו לא קיים ואין שום לחץו אני מרגיש את סרט החיים שלי אבל הפעם מפרספקטיבה שלא הכרתי קודם אני יכול להריץ קדימה לעצור לחזור אחורה, אני יכול לראות מצבים מנקודת מבטם של השותפים האחרים לאותו מצב או ממבט על. אני יכול לעזוב את גופי ולהמשיך לעקוב אחרי התפתחות העניינים גם כשלא הייתי שם בעבר. אני מבין עכשיו דברים שלא הבנתי מעולם, ויש לי את כול הזמן שבעולם לחשוב על מה חשוב לי באמת ואני לוקח את הזמן מתבונן, מגלה ונהנה מהרגע, מהחופש המוחלט, כמוהו לא היה לי מעולם. אני לוקח נשימה עמוקה בסופה אני מרגיש חבטה עמומה בעורף ומאבד את ההכרה לחלקיק שנייה, כשאני חוזר להכרה אני צף בין העננים מרחוק אני רואה את זנב המטוס עם שני הפסים הכחולים מתרחק וצולל לים הכחול תחתי. זאת הייתה טיסת וודו 101 מהחושך אל האור, הטייס הוא פאפה לגבה. זוהי ללא ספק הטיסה האהובה עלי ביותר, עליתי עליה כבר פעמים רבות ולרוב היא רק מתחילה היכן שהפעם עצרנו. מאילו מכם שיתרגלו את הטיסה המדהימה הזו הייתי מבקש שישתפו את כולנו בחוויות, קחו בחשבון שבפעמים הראשונות אנחנו לא תמיד מצליחים אפילו להמריא. בהמשך תוכלו לעצור בכול שלב לחזור אחורה וקדימה בדרכים שונות ומנקודות מבט שונות. בשלב ראשון שימרו על נקודת המבט המוכרת לכם וראו את הדברים דרך ענייכם, אם אתם לא מצליחים לעבור נקודה מסוימת עברו למבט על ולכו עם דמותכם קדימה עד נקודה ברורה וחיזרו על עקבותיכם. בכדי להגיע לחוויה על סף מוות בדמיון/חלום עלינו להיכנס (בדמיון) למצב של חוסר אונים ושליטה מוחלט, מצב של רגע לפני מוות ודאי, (ובהמשך גם רגע אחר) עם יש דרך לצאת מהמצב האגו ימצא אותה. זכרו המוח מגיב ומתייחס לדמיון בדיוק כפי שהוא מגיב למצבים במציאות. ואתם בדרך לעולם מופלא של וודו מהטיסה הזו תצאו רלוונטיים מאי פעם. השאלה עכשיו היא: כמה רחוק אל תוך מאורת ארנבת הוודו את/ה רוצה ללכת. וודו - העצמה בהזמנה
את הטיסה הזו אני זוכר לפרטי פרטים את הכניסה לטרמינל המואר, היה לי קר באולם, עליתי במדרגות הנאות והייתי לבד לקראת הקצה נגלה לעניי הדלפק, אני זוכר את עצמי ניגש אל הדיילת הכרטיס ביד שמאל את המזוודה אני גורר ביד ימין ועל כתף ימין תלוי תיק צד קטן, אני נותן את הכרטיס לדיילת ומעלה את המזוודה למשקל בצידו השמאלי של הדלפק, דיילת חמודה חשבתי לעצמי, היא נחקקה בזיכרוני המדים, השער, העניים, טון הדיבור הנעים.... היא סידרה לי מקום ישיבה ליד יציאת חרום אחורית, כדי שיהיה קצת יותר מקום לרגליים אמרה, נפרדנו בחיוך הדדי ופניתי שמאלה ואחרי כמה צעדים ימינה למסדרון מתעקל, בדרך הכנסתי את הכרטיס לתא בתיק הצד, כפות ידי היו חופשיות עתה, בסופו של המסדרון הגעתי לאולם המתנה עם חלונות ענקיים לכיוון מסלולי ההמראה, האולם היה ריק הדלת לשרוול שמוביל למטוס הייתה נעולה, ואפילו הדיילת עדיין לא הגיעה, הקדמתי מאוד. ישבתי לבד באולם הריק, היה לי קר לבשתי ז'קט והתיישבתי כשפני לכיוון המסדרון, רפרפתי בחוברת שהבאתי איתי מציין לעצמי את הכתבות שאקרא בעיון בזמן הטיסה, לאט לאט האולם החל מתמלא, אני זוכר כל אחד ואחד מהנוסעים שהגיעו, כעבור זמן מה הבטתי אל מאחורי כטף ימין הדיילת כבר עמדה בחזית הדלת הפתוחה וקיבלה את ראשוני העולים למטוס, הדיילת בדלפק הייתה יותר חמודה חשבתי לעצמי, בחנתי את האנשים באולם חלקם עמדו ועסקו בסידורי ועסקו בסידורים אחרונים בדרך לעליה למטוס אחרים ישבו באדישות ועשו כמוני, שמתי לב שלא היו ילדים באולם, הוצאתי את הכרטיס מהתיק והחזקתי אותו ביד ימין לקחתי את התיק ביד שמאל ופניתי לכיוון השרוול התעכבתי מספר שניות בעמדת הדיילת בכניסה לשרוול עתה כבר עמדו שם שתי דיילות, ונכנסתי לתוך השרוול הקצר והחשוך בסופו עמד דייל וקיבל את פני בחיוך והפנה אותי ימינה עברתי וילון כחול שני מטר אחריו עוד אחד שהיה פתוח בחלקו, אני עובר אותו ונגלה לעניי חלל הישיבה, אנשים שזיהיתי מאולם ההמתנה כבר ישבו במקומם אחרים עמדו והתארגנו במקומם. אני זוכר את המטוס מאיץ על מסלול ההמראה התחושה תמיד מרגשת אותי וכמה שניות אחר-כך אנחנו באוויר. לאחר כשעתיים של טיסה הוצאתי את החוברת שהבאתי מהבית פתחתי בעמוד הראשון של כתבה שתכננתי לקרוא, הכתבה עסקה בשחיטות השלטון בישראל והשוותה את השלטון בארץ לזה בארצות הברית ומדינות אירופאיות אחדות ואני זוכר את הרגשת הכעס שאחזה בי תוך כדי שאני מתקדם על פני העמוד, באיזה חברה דפוקה אנו חיים חשבתי לעצמי כשלפתע הרגשתי חבטה אדירה כשפקחתי את העניים הייתי עדיין במושב, מבלי לשים לב לא שחררתי את חגורת הבטיחות שהחזיקה אותי קשור לכיסא הייתה רוח חזקה דברים עפו לקדמת המטוס חלקם עוברים סנטימטרים ספורים מראשי, הרמתי את הראש והבטתי מעבר לכיסא שלפני לתדהמתי הייתה רק עוד שורת מושבים אחת לפניו שלושת המושבים לפני היו ריקים, גם השורה הבאה הייתה ריקה ובעודני מסתכל עליה נעתקה בשלמותה ממה שנשאר מהמטוס. מהטיסה הזו אני כבר לא נוחת הבנתי, זה נגמר.. הכול נגמר חשבתי... המושחתים לא רלוונטיים לי יותר, גם לא המשכנתא. הרוח הפסיקה להפריע לי, גם החפצים שהמשיכו לעוף מצדדי ומעל ראשי נראו כאילו הם עוברים לידי בהילוך איטי. חיי עוברים בראשי כמו בסרט.. רובו אילם מלבד משפטים בודדים. אני ישב חסר אונים ללא יכולת לעשות כלום או לשלוט בכלום. אני כבר לא רלוונטי. אני לא מפחד לא כועס ואפילו כבר לא מתרגש. שורת הכיסאות שלפני התנתקה מזנב המטוס ועתה הייתי בשורה הראשונה, הרוח לא מפריעה לי ואני מרוכז כמו שלא הייתי לעולם כשאני מביט לפנים, את כול שדה הראיה שלי ממלא אור לבן נעים ומרגיע, במרחק נגיעה. אני כבר לא רלוונטי אין שום דבר שאני יכול לעשות.... אבל הזמן כאילו לא קיים ואין שום לחץו אני מרגיש את סרט החיים שלי אבל הפעם מפרספקטיבה שלא הכרתי קודם אני יכול להריץ קדימה לעצור לחזור אחורה, אני יכול לראות מצבים מנקודת מבטם של השותפים האחרים לאותו מצב או ממבט על. אני יכול לעזוב את גופי ולהמשיך לעקוב אחרי התפתחות העניינים גם כשלא הייתי שם בעבר. אני מבין עכשיו דברים שלא הבנתי מעולם, ויש לי את כול הזמן שבעולם לחשוב על מה חשוב לי באמת ואני לוקח את הזמן מתבונן, מגלה ונהנה מהרגע, מהחופש המוחלט, כמוהו לא היה לי מעולם. אני לוקח נשימה עמוקה בסופה אני מרגיש חבטה עמומה בעורף ומאבד את ההכרה לחלקיק שנייה, כשאני חוזר להכרה אני צף בין העננים מרחוק אני רואה את זנב המטוס עם שני הפסים הכחולים מתרחק וצולל לים הכחול תחתי. זאת הייתה טיסת וודו 101 מהחושך אל האור, הטייס הוא פאפה לגבה. זוהי ללא ספק הטיסה האהובה עלי ביותר, עליתי עליה כבר פעמים רבות ולרוב היא רק מתחילה היכן שהפעם עצרנו. מאילו מכם שיתרגלו את הטיסה המדהימה הזו הייתי מבקש שישתפו את כולנו בחוויות, קחו בחשבון שבפעמים הראשונות אנחנו לא תמיד מצליחים אפילו להמריא. בהמשך תוכלו לעצור בכול שלב לחזור אחורה וקדימה בדרכים שונות ומנקודות מבט שונות. בשלב ראשון שימרו על נקודת המבט המוכרת לכם וראו את הדברים דרך ענייכם, אם אתם לא מצליחים לעבור נקודה מסוימת עברו למבט על ולכו עם דמותכם קדימה עד נקודה ברורה וחיזרו על עקבותיכם. בכדי להגיע לחוויה על סף מוות בדמיון/חלום עלינו להיכנס (בדמיון) למצב של חוסר אונים ושליטה מוחלט, מצב של רגע לפני מוות ודאי, (ובהמשך גם רגע אחר) עם יש דרך לצאת מהמצב האגו ימצא אותה. זכרו המוח מגיב ומתייחס לדמיון בדיוק כפי שהוא מגיב למצבים במציאות. ואתם בדרך לעולם מופלא של וודו מהטיסה הזו תצאו רלוונטיים מאי פעם. השאלה עכשיו היא: כמה רחוק אל תוך מאורת ארנבת הוודו את/ה רוצה ללכת. וודו - העצמה בהזמנה