מרשה לי להתייחס למה שאמרת
שמעי קודם כל אני באופן אישי חיה בקיבוץ ובקיבוץ זה מרגיש לך עם השנים כמעין בועה סגורה ומסוגרת בתוך עצמה,תמיד ירוק ותמיד שקט פה,כך שלפעמים לי השקט הזה קצת נמאס. לגבי מה שאמרת- אני אישית מאוד מזדהה לשחרור מהכבלים ואני מביאה את עצמי בתור דוגמא טובה,אני עכשיו חיילת בצבא [עוד חודש רב"ט],ואין לי שליטה על זה,אני כרגע נחשבת כרכוש צה"ל ולא כאדם עצמאי בפני ובזכות עצמו,אני לא יכולה לעשות עם הגוף שלי מה שבא לי,יש משהו שכובל אותי אליו,אבל סך הכל אני רואה את זה כסוג של חוויה,מעין התמודדות של מצד אחד רכוש ציבורי,ומצד שני בגלל שהשירות שלי הוא במשמרות ויש פעמיים-שלוש באמצע השבוע שאני בבית אז יש לי גם חופש להיות אדון לעצמי כשאני מחוץ למערכת הצבאית. ברור שהכבלים שאליהם אנחנו קשורים תמיד יגרמו לסוג של התנגשות במובן מסוים,וצריך לדעת למצוא את האיזון בין השניים. העולם הזה נבנה על סמל פירמידה,תמיד יהיה מישהו יותר גבוה ממך,ואולי יש לנו כוח לשנות את זה. להתנתק בארץ אין לך הרבה אפשרות,אנחנו קשורים למדיה של העולם,אם זה בחדשות,בין אם בטלוויזיה או ברדיו ואפילו בעיתונים,המדיה ותקשורת ההמונים היא הכלי שמזין אותנו,אנחנו כבולים אליה ולא תמיד יש לנו חופש להתערב במערכות האלה. שיטת החיים בארץ מנוהלת עפ"י חוקים שנקבעו למדינה הזו,וניתן לומר שבחלק מהמקרים אין לך חופש שלם עם עצמך. כל התשלומים,המיסים,הארנונה שאותם אנחנו מחויבים לשלם הם כבלים שמנהלים אותנו. בעולם הזה אנחנו בני האדם,בעצם נחשבים לעיתים כסוג של בובות על חוטים,יש מי שמפעיל אותנו מלמעלה. השאלה המתבקשת היא מהו הגבול הדק שבין החופש לבין ההכרח?