נהנה דארלינג
New member
חינוך והרגלים
איזו חרב פיפיות, אה?... מצד אחד, אנחנו רוצות להיות מעורבות, אנחנו הרי לא בייביסיטר שסתם שומרת ומשגיחה והמעורבות האישית שלנו משמעותית בחיי הילד, מצד שני- עד כמה אתן מוכנות לקחת את האחריות על הקניית הרגלים לילד? האם זהו תפקידכן הבלעדי? האם זה באמת משהו שניתן ליישם ללא עזרת ההורים? הפשפשון הקטן רגיל לישון במנשא, אבל למרות ההנאה הגדולה שבהרדמתו ככה (כמה חמים, כמה קרוב ומתוק...) זה הרי לא יכול להמשך לנצח וזה גם קשה מאוד לביצוע (בזמן שהוא ישן אי אפשר לעשות כלום בעצם וגם הגב הולך) ולכן החלטתי להתחיל להרגילו לישון בעגלה. מאז שהחלטתי לא הרדמתי אותו במנשא אפילו פעם אחת ועכשיו הוא כבר נרדם יפה בעגלה בעזרת "שיטת החבל" שסיפרתי לכן עליה וקצת טפיחות על הטוסיק והמהומים למיניהם או שיר ערש. אבל.... האמא מספרת שהיא לא מצליחה להרדים אותו ככה.... ואני מבינה אותה: זה הרבה יותר מהיר ופשוט במנשא ובטוח שיותר קשה לה ממני לשמוע את התלונות והבכי שלו כשמרדימים בעגלה, מסכימות איתי שאחד מהיתרונות בלהיות המטפלת ולא האמא זה שאולי יותר קל לך להחזיק מעמד מול הקושי שלו וללמד אותו משהו חדש? כי ככה זה בכל זאת בשינוי הרגל.. אבל - מה דעתכן- האם המטפלת וההורים צריכים להיות חזית אחת בנושאי הרגלים וחינוך או שמא זה בסדר שהילד ידע שאצל אמא זה ככה ואצל המטפלת זה אחרת? האם ביקשתן פעם מהורה לאחד איתכן גישות? האם אתן מנהיגות חינוך מסוים במשמרת שלכן אך מודעות לכך שעם ההורים זה אחרת? מה יותר נכון לדעתכן?
איזו חרב פיפיות, אה?... מצד אחד, אנחנו רוצות להיות מעורבות, אנחנו הרי לא בייביסיטר שסתם שומרת ומשגיחה והמעורבות האישית שלנו משמעותית בחיי הילד, מצד שני- עד כמה אתן מוכנות לקחת את האחריות על הקניית הרגלים לילד? האם זהו תפקידכן הבלעדי? האם זה באמת משהו שניתן ליישם ללא עזרת ההורים? הפשפשון הקטן רגיל לישון במנשא, אבל למרות ההנאה הגדולה שבהרדמתו ככה (כמה חמים, כמה קרוב ומתוק...) זה הרי לא יכול להמשך לנצח וזה גם קשה מאוד לביצוע (בזמן שהוא ישן אי אפשר לעשות כלום בעצם וגם הגב הולך) ולכן החלטתי להתחיל להרגילו לישון בעגלה. מאז שהחלטתי לא הרדמתי אותו במנשא אפילו פעם אחת ועכשיו הוא כבר נרדם יפה בעגלה בעזרת "שיטת החבל" שסיפרתי לכן עליה וקצת טפיחות על הטוסיק והמהומים למיניהם או שיר ערש. אבל.... האמא מספרת שהיא לא מצליחה להרדים אותו ככה.... ואני מבינה אותה: זה הרבה יותר מהיר ופשוט במנשא ובטוח שיותר קשה לה ממני לשמוע את התלונות והבכי שלו כשמרדימים בעגלה, מסכימות איתי שאחד מהיתרונות בלהיות המטפלת ולא האמא זה שאולי יותר קל לך להחזיק מעמד מול הקושי שלו וללמד אותו משהו חדש? כי ככה זה בכל זאת בשינוי הרגל.. אבל - מה דעתכן- האם המטפלת וההורים צריכים להיות חזית אחת בנושאי הרגלים וחינוך או שמא זה בסדר שהילד ידע שאצל אמא זה ככה ואצל המטפלת זה אחרת? האם ביקשתן פעם מהורה לאחד איתכן גישות? האם אתן מנהיגות חינוך מסוים במשמרת שלכן אך מודעות לכך שעם ההורים זה אחרת? מה יותר נכון לדעתכן?