חיי
בת 31, אמא לילדה בת 6, גרושה כ 4 שנים. חיה עם הגרוש קצת פחות משנתיים. חזרנו כדי לנסות שוב. לא האמנתי שאצליח ואכן לא טעיתי. לא יודעת מה לחשוב. אני לא רוצה בזוגיות הזו ובכל זאת אין לי את הכוח לקום וללכת. תמיד יש סיבה תמיד יש תרוץ. אין מערכת יחסי אישות. אין תקשורת . אין שותפות. אין אמון שלי בו. אני היא זו שיוצרת את הריחוק, אני דורשת שוב ושוב שילך שיעזוב . דורשת זו מילה גדולה. אני צורחת , אומרת את המילים, הכל, אבל לא קמה ועושה מעשה. גם צועקת וגם מרחמת. יודעת שאין לו לאן ללכת. אבל ככה זה יהיה תמיד שלא יהיה לו לאן ללכת כי הוא לא רוצה ללכת. הוא טוען שהוא אוהב. אני יודעת שאני לא. זאת אומרת. אני לא אוהבת אותו כגבר של חיי, כאיש שאוכל לחבק ולנשק ולהתכרב בו , כן , לצערי ההיגינה שלו, מה שאני מכירה, מה שאני יודעת, מה שאני חובה, אין לי יכולת לקבל אותה. אני סולדת ממנה בלשון עדינה. ועוד מעבר לזה. האמון, הוא זה ששבר את האמון ביננו. ולא, אני לא סתם מאשימה. נכון שיש מצב שאני אשמה כי בגדול, לא אהבתי מההתחלה. התחלתי קשר.. ידעתי שלא ארצה אותו לנצח. נקלטתי להריון עוד בחודש השני לשהותנו יחד. ומשם החיים זרמו. התחתני לאחר סוגי לחצים לפני הלידה.. נלחמתי על להתגרש בגלל שקר של בגידה. הרסתי עסק שהקמנו יחד כי לא יכולתי לקחת פיקוד ולהסתכל לו בעניים ולרצות בכלל להיות מעורבת. רציתי רק להיות רחוקה. התגרשתי אחרי מסע ארוך כואב ומכוער. הוא ספג את זה נפשי . אני ספגתי את זה כספית. אני יודעת שהוא לא אדם רע. הוא פשוט אדם לא בוגר. לא אחראי. לא מתוכנן . אני כן יכולה להגיד שהוא אדם עם חוכמת חיים. אדם יצירתי. מוכשר. אדם בעל יכולת למכור קרח לאסקימואים. אבל כל זה נאבד בתוך מסע של הרס עצמי. אני לא רוצה בחיים האלה. הם הרסניים. לי לו ובעיקר לילדתי. אני יודעת שלא קל לו איתי. אני מתעצבנת מכל דבר. אני מתעלמת ממנו במרבית הזמן. אני שותקת. לא מדברת, לא משתפת פעולה לרוב בשום דבר. אבל ההתנהגות שלי זו היא בעקבות כך שהוא לא מסייע בנדרש. לא בשכר דירה, לפעמים בכלכלה ,לא בשעות ולא בשעת איכות עם הילדה, לא בהוצאות שוטפות . נכון, לפעמים הוא זורק פה וזורק שם כשאני דורשת ומאיימת שאני לא עושה קניה. ולפעמים הוא נותן כמה שטרות לשים בצד ואז הוא צריך מזה שטר ועוד שטר רק בשביל משהו שהוא שכח או חייב. ואז כל השטרות חוזרות כאילו אליו והוא לא שם לב לכך, הוא בשלו כאילו הוא נתן. זה הזיכרון הקצר טווח שלו מהרגע שנתן ועד שלקח בחזרה. וכמובן שאני שונאת את ריח הבירה ואו האלכהול האחר ששתה [ רק בקבוק אחד, רק כוסית אחת] ועוד אחת. ואת זה שהוא עוד שניה מגיע, הנה הוא כאן ולוקח לו לילה שלם למצוא את הדרך הנכונה..[ אני לא שואלת מה עשה או איפה היה וזה האמת לא משנה לי כלל למדתי להתעלם כמעט] . ואני שונאת את עצמי על כך, על כך שאלו הם חיי. על כך שאני לא מצליחה לתת לילדתי את תחושת המשפחה. את תחושת השלווה, ולמזלי ילדתי שלי ילדה שמחה ובלי עין הרע גם לא טיפשה בכל ואין ספק שהיא מבינה. ואני יכולה לומר שממעטת אני לריב לידה אך קולטת היא את התגובה שלי למקרה של נגיעה או קירבה ממנו. כן, עוד משהו שאני שונאת שככה פתאום הוא מרשה לעצמו להתעורר ולבוא ולחבק ולנשק ואני בכלל לא מסוגלת להכיל את קירבתו ובכך מרגישה שהוא חונק את המרווח האישי שלי. ואני לא שונאת אותו. אני מאוד אוהבת אותו [ על אף שזה לא נראה כך מדברי.. כי איני מסוגלת להבין את התנהגותו ומעשיו ולכן אני מתנהגת אליו בדרכי זו. בסלידה] הוא לא אמור להיות טיפש. יש לו 4 ילדים יחד עם שלי. הוא צריך להתבגר ולקחת אחריות ולחיות את חיו בלי להיות תלוי בי ולהאשים את אהבתו אלי בכשלונותיו שלו. ואני מרגישה שאני מתחילה להיות ממורמרת על כי כך אני עוברת את חיי. זה משליך על עבודתי, על ידי תסכולי, על ידי עצלנותי, על ידי חוסר סבלנותי, על ידי התכרבלות ביגוני ואני כולי אבודה, לא מצליחה להרים את חיי. והזמן הוא לא ישוב והנה הוא אבד. ואני בסך הכל רוצה להספיק להיות מאושרת לפני הגיעני לעולם הבא.
בת 31, אמא לילדה בת 6, גרושה כ 4 שנים. חיה עם הגרוש קצת פחות משנתיים. חזרנו כדי לנסות שוב. לא האמנתי שאצליח ואכן לא טעיתי. לא יודעת מה לחשוב. אני לא רוצה בזוגיות הזו ובכל זאת אין לי את הכוח לקום וללכת. תמיד יש סיבה תמיד יש תרוץ. אין מערכת יחסי אישות. אין תקשורת . אין שותפות. אין אמון שלי בו. אני היא זו שיוצרת את הריחוק, אני דורשת שוב ושוב שילך שיעזוב . דורשת זו מילה גדולה. אני צורחת , אומרת את המילים, הכל, אבל לא קמה ועושה מעשה. גם צועקת וגם מרחמת. יודעת שאין לו לאן ללכת. אבל ככה זה יהיה תמיד שלא יהיה לו לאן ללכת כי הוא לא רוצה ללכת. הוא טוען שהוא אוהב. אני יודעת שאני לא. זאת אומרת. אני לא אוהבת אותו כגבר של חיי, כאיש שאוכל לחבק ולנשק ולהתכרב בו , כן , לצערי ההיגינה שלו, מה שאני מכירה, מה שאני יודעת, מה שאני חובה, אין לי יכולת לקבל אותה. אני סולדת ממנה בלשון עדינה. ועוד מעבר לזה. האמון, הוא זה ששבר את האמון ביננו. ולא, אני לא סתם מאשימה. נכון שיש מצב שאני אשמה כי בגדול, לא אהבתי מההתחלה. התחלתי קשר.. ידעתי שלא ארצה אותו לנצח. נקלטתי להריון עוד בחודש השני לשהותנו יחד. ומשם החיים זרמו. התחתני לאחר סוגי לחצים לפני הלידה.. נלחמתי על להתגרש בגלל שקר של בגידה. הרסתי עסק שהקמנו יחד כי לא יכולתי לקחת פיקוד ולהסתכל לו בעניים ולרצות בכלל להיות מעורבת. רציתי רק להיות רחוקה. התגרשתי אחרי מסע ארוך כואב ומכוער. הוא ספג את זה נפשי . אני ספגתי את זה כספית. אני יודעת שהוא לא אדם רע. הוא פשוט אדם לא בוגר. לא אחראי. לא מתוכנן . אני כן יכולה להגיד שהוא אדם עם חוכמת חיים. אדם יצירתי. מוכשר. אדם בעל יכולת למכור קרח לאסקימואים. אבל כל זה נאבד בתוך מסע של הרס עצמי. אני לא רוצה בחיים האלה. הם הרסניים. לי לו ובעיקר לילדתי. אני יודעת שלא קל לו איתי. אני מתעצבנת מכל דבר. אני מתעלמת ממנו במרבית הזמן. אני שותקת. לא מדברת, לא משתפת פעולה לרוב בשום דבר. אבל ההתנהגות שלי זו היא בעקבות כך שהוא לא מסייע בנדרש. לא בשכר דירה, לפעמים בכלכלה ,לא בשעות ולא בשעת איכות עם הילדה, לא בהוצאות שוטפות . נכון, לפעמים הוא זורק פה וזורק שם כשאני דורשת ומאיימת שאני לא עושה קניה. ולפעמים הוא נותן כמה שטרות לשים בצד ואז הוא צריך מזה שטר ועוד שטר רק בשביל משהו שהוא שכח או חייב. ואז כל השטרות חוזרות כאילו אליו והוא לא שם לב לכך, הוא בשלו כאילו הוא נתן. זה הזיכרון הקצר טווח שלו מהרגע שנתן ועד שלקח בחזרה. וכמובן שאני שונאת את ריח הבירה ואו האלכהול האחר ששתה [ רק בקבוק אחד, רק כוסית אחת] ועוד אחת. ואת זה שהוא עוד שניה מגיע, הנה הוא כאן ולוקח לו לילה שלם למצוא את הדרך הנכונה..[ אני לא שואלת מה עשה או איפה היה וזה האמת לא משנה לי כלל למדתי להתעלם כמעט] . ואני שונאת את עצמי על כך, על כך שאלו הם חיי. על כך שאני לא מצליחה לתת לילדתי את תחושת המשפחה. את תחושת השלווה, ולמזלי ילדתי שלי ילדה שמחה ובלי עין הרע גם לא טיפשה בכל ואין ספק שהיא מבינה. ואני יכולה לומר שממעטת אני לריב לידה אך קולטת היא את התגובה שלי למקרה של נגיעה או קירבה ממנו. כן, עוד משהו שאני שונאת שככה פתאום הוא מרשה לעצמו להתעורר ולבוא ולחבק ולנשק ואני בכלל לא מסוגלת להכיל את קירבתו ובכך מרגישה שהוא חונק את המרווח האישי שלי. ואני לא שונאת אותו. אני מאוד אוהבת אותו [ על אף שזה לא נראה כך מדברי.. כי איני מסוגלת להבין את התנהגותו ומעשיו ולכן אני מתנהגת אליו בדרכי זו. בסלידה] הוא לא אמור להיות טיפש. יש לו 4 ילדים יחד עם שלי. הוא צריך להתבגר ולקחת אחריות ולחיות את חיו בלי להיות תלוי בי ולהאשים את אהבתו אלי בכשלונותיו שלו. ואני מרגישה שאני מתחילה להיות ממורמרת על כי כך אני עוברת את חיי. זה משליך על עבודתי, על ידי תסכולי, על ידי עצלנותי, על ידי חוסר סבלנותי, על ידי התכרבלות ביגוני ואני כולי אבודה, לא מצליחה להרים את חיי. והזמן הוא לא ישוב והנה הוא אבד. ואני בסך הכל רוצה להספיק להיות מאושרת לפני הגיעני לעולם הבא.