חיים את ההווה, חיים את העבר ... :-

נ ע ם ב ת

New member
חיים את ההווה, חיים את העבר ... :-

הי בנות. זה נושא נושא מבחינתי. שנים רבות אפשר לומר שחייתי בעבר. כאילו לא היתה לי רשות פנימית לחיות בהווה, ולשים את העבר במקום יחסי כלשהו. לחיות בהווה פירושו להיות מאד במצב של נוכחות, עם עצמנו, עם האחרים, להיות כאן ועכשיו. אשמח לשמוע איך זה אצלכן. נ.
 

Storm131

New member
נעםבת

נושא באמת אדיר.ממש מה שקרה איתי.גם אני הייתי תקועה בעבר וזה לא נותן להתפתח.כאילו כל האנרגיות מושקעות באפיק הלא נכון.כשהשלמתי עם מה שקרה ולמדתי לחיות ללא מרירות וכעס התפניתי לעצמי.אני חושבת שכולנו נאלצות לעבור תהליך כזה כדי שנוכל לחיות ולא רק לשרוד.
 

נ ע ם ב ת

New member
תודה סטורם, ואני תוהה מדוע אחרות לא

התייחסו לנושא הזה, האם זה קשה מידי ? שבת שלום לכולכן נעם.
 
היי לך

אני מאלו שמחכות ל"גוזלים" עד להיותם במיטות, ולכן השעה המאוחרת או שמא מוקדמת.... רוצה להתייחס לשאלתך. שנים רבות חייתי בעבר, משחזרת מחדש, זוכרת וחושבת מה היה אילו....מה שקרוי "תקועה". עד שהגעתי אל השלווה בענין. ו...עדיין זוכרת כל רגע ורגע עדיין לעיתים משחזרת...אך ממקום אחר. ממקום של השלמה, פיוס תובנות וזכרונות של ילדות חמה עם אם אוהבת נפלאה. מסוגלת להיות "שם", בעבר, ולהתחבר אל התחושות, הרגשות הגעגועים וכו' אך ללא הכאב שהיה. הדרך בה הלכתי, דרך ההתפתחות (הרוחנית), הביאה אותי למקום של יכולת התבוננות והיזכרות שונה. המעניין הוא שלמרות הזמן שחולף הדברים זכורים לי כאילו קרו לאחרונה, יכולה להבין ולהתחבר לרגשות של אחרות המאבדות את אימן עכשיו, אך מזווית ראיה אחרת וממקום של שקט פנימי. מאחלת לכולן להגיע להשלמה וקבלת הדברים כפי שאני מרגישה כיום. ולך, שבת נפלאה.
 

נ ע ם ב ת

New member
הי איחודית ../images/Emo39.gif

שמחה עבורך על מה שהשגת. מאחלת לכולנו להגיע לשם. שבוע מצויין שיהיה. נעם.
 
חיים בעבר

קורה להרבה מאוד אנשים, במשפחתי רובם חיים בעצם בעבר, זוכרים ונוטרים טינה על דברים שהתרחשו לפני בערך 20 שנה, וכל פעם מעלים את הדברים מחדש, - כאשר אנחנו נפגשים כל האחים והאחיות - הכי מצחיק שכולם יודעים שאני "נייטרלית" - כי אני פשוט שמתי את העבר מאחורי, והחלטתי שבמילא אי אפשר לשנות את מה שהיה, וכמה שלא נטחן ונלעס את הדברים - לא נשנה אותם. אז פשוט שמתי את הכל מאחורי ואני מביטה רק קדימה, הכי מצחיק זה שיש לי לפעמים מין "ויכוח - דו שיח" עם הגיסים והאחים והאחיות על כך שמה פתאום לא אכפת לי שלמשל דוגמא: לפני הרבה שנים אחד האחים היה צריך כסף וההורים הילוו לו, ועד היום הוא לא החזיר. לי זה לא משנה ולא מפריע, אני פשוט חושבת ומאמינה שהיום בגילי 50 ואחרי 28 שנות נישואים, מה שיש לי ומה שאין לי - "באשמתי"- יש לי גם מין דעה כזו -שאחי לא מסכימים איתה,- מה שההורים עשו וצברו במשך חייהם - שייך להם ולהם בלבד, וזכותם לעשות עם זה מה שהם רוצים, ולא כפי שאחי טוענים, מה פתאום לפי החוק חלק מסויים מזה שייך לנו. כל העניין הזה דווקא עכשיו מאוד אקטואלי מבחינתי מכיוון שאמי ז"ל נפטרה לפני 11 שנים, ואבי בן 80 וחולה, עבר להתגורר אצל אחת האחיות - יש לה מין יחידה נפרדת בתוך הבית - ועכשיו הוא העמיד את הבית שלו למכירה. הוא רוצה את כספי הבית להחזיק בבנק בתוכנית למקרה שיהיה סיעודי ויאלץ לטיפול סיעודי, ולפחות אחת האחיות - בעצם בעלה בשמה - רוצה את חלקה בכסף. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותם שעדיף בעצם שהכסף יהיה סגור בתוכנית שתישא רווחים - וסביר להניח שאבא החולה (ימות בלי שיזדקק לסיעוד) ובמקרה כזה הם יקבלו יותר כסף ממה שיקבלו היום. יתר האחים חוששים שאחותי זו שבעלה חי אצלה רוצה לשים ידיים על כספו, ואני בדעת מיעוט, אומרת זכותה... אם היינו שמים את אבא באיזה בית אבות, לא היינו צריכים למכור את הבית ולשלם כסף טוב? אז מה ההבדל האחות מטפלת באבא נהדר, כולנו מסכימים שאף אחד מאתנו לא רצה בכלל לשמוע על לקחת את אבא אליו, אז מה הקטע? כן מגיע לה לקחת כמה כסף של אבא שהיא רוצה, - וזה לא שהוא איזה איש עסקים, כל כולו חי מקצבת זקנה קצת פנסיה מהעבודה והדירה ששווה אולי במקרה טוב 45 אלף דולר.
 

gitta

New member
אנחנו חיים בכל הזמנים במקביל ../images/Emo42.gif

אישית, העבר חי אצלי כיום כמו ברגע התרחשותו, אלא שניטל ממנו הקוץ המכאיב. למדתי לחיות עם עצמי ועם כל מה שקרה לי וכל מה שעשיתי, לרע כמו לטוב, בלי שזה יחזיר את הרגשות הישנים. זה לא קרה בבת אחת, אלא בהדרגה. ההתפתחות העיקרית בפיוס ובהשלמה שלי עם החיים שלי החלה כשהתחלתי ללמוד את נושא המודעות העצמית, המכונה רוחנית. למדתי שהחיים הם לא רק שחור ולבן, ולא רק גוני האפור, אלא כל קשת הצבעים היפהפייה שברא הטבע. צבעים, צלילים, מחשבות, רגשות, תחושות וגם הבנות או תובנות. זהו הייתרון, או המתנה, של הגיל המבוגר. הקוצים כבר לא דוקרים, כי מאבדים את תחושת ההידקרות. זאת לא אטימות או אדישות, אלא קבלה. אני מקבלת הכל ולא מתנגדת, לכן לא מופעל מתוכי הכאב, כבעבר. אמרתי שאני חיה בכל הזמנים במקביל, ובכך התכוונתי לא רק לעבר ולהווה, אלא גם בעתיד. בכל רגע אני מודעת גם לעתיד שלי, של המשפחה, של המדינה, של היקום... ההיפתחות לכל מגוון הצבעים והצלילים שהטבע יצר מאפשרת לי להאזין ולקלוט גם מה שמתרחש הרחק מכאן, בזמן ובמרחב; היא מאפשרת לי לחזות ביופיה המרהיב של היצירה האלוהית (או של הטבע), ולאהוב מה שאני רואה וחוזה, כולל הדברים הרעים. כי זה עולמנו, עולם בני האדם, ויש לתת לעבר את הכבוד ואת המקום הראוי לו, אך הוא רק קרן זווית קטנה בעולמנו. ההווה הרבה יותר חשוב מן העבר, וגם מן העתיד שעדיין לא התהווה. ההווה הוא הרגע החשוב מכל, כי הוא זה שיקבע את העתיד שלנו, אישי וקיבוצי, לטוב או ליותר טוב. בדיוק כמו שאת כתבת, נעם היקרה מאוד: "לחיות בהווה פירושו להיות מאוד במצב של נוכחות, עם עצמנו, עם האחרים, להיות כאן ועכשיו". את הגעת בעצמך למסקנה שמבוגרים ומנוסים ממך מתקשים להפנים. והלוואי ומילים אלו, שלך ושלי, יתוו את הדרך לבנות היקרות והאהובות המסתופפות ביחד איתנו כאן, מסביב למדורת השבט שלנו. שבת שלום לכולכן.
 
נושא נושא!

גם אני מרגישה ששנים ארוכות היה לי יותר קל להתמקד בעבר, מאשר בעתיד. אולי זה מאפיין מסוים של אופי, ואולי יש כאן מאפיין משותף: אני חושבת שמי ש'נכווה' מהעתיד שלו בעבר, עלול לפתח חששות מפני העתיד. הרי משחר קטנותו, העתיד תמיד הביא לו רק הרעה במצב. במשך שנים הרגשתי שיש לי רק שני מימדי זמן: עבר והווה. ראיתי את זה ממש בצורה ויזואלית: תמיד היה נראה לי כאילו אני צועדת במחילה ארוכה, וכל יום חוצבת את היום הבא. כך שאפשר להסתכל רק אחרוה או לאיפה אני נמצא עכשו - מקדימה יש רק קיר, ובעצם גם קושי - צריך לחצוב בו כדי להתקדם. אין אופק פתוח. לדבר הזה היו גם השלכות מעשיות - הייתי, ובמידה מסויימת, אם כי ממותנת יותר, גם היום - אדם שלא עושה יותר מידי תכנונים לעתיד. למשל, רוב הנסיעות שלי לחו"ל היו בתכנון קצרצר וספונטאני. תכנון הקריירה שלי היה יותר אקראי מאשר 'תכנוני'. הרשיתי לעצמי להישאר שנים במערכות יחסים גם לאחר שגיליתי שאינן בדיוק מתאימות, כי מי חשב על העתיד .. עם חלוף השנים, ואחרי הרבה עבודה עצמית, האופק התחיל להפתח. היום אני כבר לא צועדת במחילה. היום, תודה לאל, אני צועדת בשטח פתוח, השמים בהירים והשמש זורחת. אני יכולה להסתכל לכל הכיוונים - עבר, הווה, עתיד. וזו תחושה מאוד משחררת. לאט לאט זה מחלחל גם לרמה הפרגמטית: אני יכולה לתכנן מהבוקר את היום שלי עד הערב [פעם לא הייתי עושה את זה, תאמינו או לא!], אני יכולה לתכנן תכניות לשבועות מראש, ולפעמים אפילו לחודשים. אגב, רק בזכותך, נעם, נזכרתי עכשיו בדימוי הזה שהיה לי, ונוכחתי בדימוי שהחליף אותו. אז תודה לך!
 

tdr1

New member
שורה מתוך שיר

שכתבתי פעם: "כל העתיד כבר הפך לעבר". הכל שלוב זה בזה. העבר שלך יצר את מי שאת כיום. העתיד שלך, כפי שאת מדמיינת אותו, משפיע על ההווה שלך. בגלל זה חשבתי הרבה פעמים איזה אדם הייתי היום אם לא הייתי עוברת את כל מה שעברתי. תאהבי את מי שאת בהווה, תוקירי תודה לעבר שלך, ותחליטי שאת ממשיכה הלאה.
 

S u n n y 1

New member
תכנונים לעתיד

יאללה ואני חשבתי שרק לי קורים הדברים האלה, ואפילו לא שייכתי אותם ל"מצב" שלי. היכלות לתכנן דברים לעתיד זה משימה כזאת מעיקה בשבילי. חברים שלי יודעים ומכירים אותי כבר, שאיתי לא קובעים דברים ליותר מאוחר. סקאלי אני מאמינה ועוד איך, למה שאת מתארת שלא יכולת לתכנן את היום שלך מהבוקר עד הערב. אם נניח מזמימנים אותי לעשות משהו בערב - נניח ללכת למקום כלשהו - אני אומרת "דברו איתי בערב"! ולעוד שבוע - אין על מה לדבר בכלל! אני יודעת שזה בעוכריי ואני מרגישה את זה על בשרי. ככה היה תמיד לפני שהשתחררתי מהצבא, לפני שטסתי לטיול ארוך, לפני שהתחלתי ללמוד, ועכשיו כשאני עומדת לסיים את הלימודים. תמיד עשיתי את כל ההחלטות שניה לפני שהדברים קורים. בשיחה שהייתה לי עם קרובת משפחה לא מזמן, היא הציעה לי בתור התחלה לנסות לדמיין את העתיד שלי. פשוט לעצום עיניים ולחשוב איך אני רוצה ואיך אני רואה את הדברים קורים. איפה שהוא זה מתקשר לי למה שאיחוד אומרת : "מחשבה יוצרת מציאות". אני מקווה שאני אהיה יותר בטוחה בעצמי עם הזמן. ולך - סקאלי - תהיי מבסוטה יאללה הלוואי שיגיע היום ואני אהיה מתוכננת כזאת.
 

נ ע ם ב ת

New member
חששות מהעתיד

מאד מוכר לי. כשאני שומעת אנשים מתכננים שנים ! קדימה, אני פשוט לא מבינה.. חושבת שהם השתגעו.. בזמן האחרון אני מרשה לעצמי קצת יותר להסתכל קדימה ואומרת לעצמי: אלוהים גדול...
 

libi4

New member
חיים את החיים של אחרים../images/Emo184.gif

אימי חלתה לפני 16 שנה ונפטרה לפני 3 שבועות....מאז שהיא חלתה חייתי למענה ובשבילה ועזרתי לה בכל כיוון אפשרי ובכל תחום אפשרי...גם לפני 5 שנים שהתחתנתי ועברתי לביתי חיינו אצלה ממש אני ובעלי כל היום והמשכתי לערוך קניות ולתמוך בכל דרך אפשרית..גם שבכורי נולד...הגעתי לשם עימו אחרי המסגרת עד הערב....וגם שנועה נולדה...כמעט כל הזמן היינו צמודים לבית הוריי ואפשר להגיד שחחיתי איתה למענה.... והיום.... תחושה כזו של ריקנות.... אין לי מה לעשות אחרי הצהריים...מחפשת איך למלא את הזמן הפנוי .... ואני חיה חיים חדשים.. קשה...
 
שלום לך

קודם כל משתתפת בצערך. בתקופה הראשונה, בנוסף לעצב והכאב וההתמודדות עם האבל עצמו, בנוסף לחסר הנפשי, מתמודדים גם עם הצורך למלא את החסר והריקנות הנוצרים מבחינה פיזית. פתאום יש לנו זמן שקודם היה מוקדש לדברים אחרים כמו טיפול וסיוע מרגישים שצריך למלא את הזמן, משהו נראה ריק וחסר... הכל נראה כמו עולם חדש שיש להסתגל אליו ואכן כך הוא. החיים מזמנים לנו דברים כאלו לא אחת אך כשזה מלווה בהרגשת האובדן הסופי, זה קשה הרבה יותר. להבדיל, (וההשוואה היא רק לצורך הדגשת החסר הנוצר עם שינויים באופן כללי ובעיקר כאלו הקשורים במשהו רגשי), זה קורה כשילד גדל ועוזב את הבית. פתאום יש לך המון זמן שקודם היה מוקדש לטיפול, הסעות לחוגים/חברים וכו' כל המערך משתנה ולוקח זמן עד שמתרגלים (ויכולה לגלות לך בסוד שגם זה קשה, אם כי שונה מאוד). לא יכולה לייעץ לך מה לעשות, את היא הצריכה לחוש ולדעת מה מתאים לך, אך במקומך הייתי נותנת לעצמי קצת מנוחה ובעיקר נפשית. לתת לדברים לזרום מבלי לנסות למלא את הזמן שנותר במיליון דברים רק כדי לא לחשוב, כי זה מתיש ולבסוף חוזרים להתחלה...לצורך במנוחה. מניחה שעברת תקופה לא קלה מתישה ומעציבה, הדברים עדיין טריים אצלך אך לצערנו או למזלנו, מתרגלים ומסתגלים ואט אט לומדים לחיות את המצב החדש. מבינה שיש לך משפחה שודאי ממלאת את זמנך ויודעת שהחלק הקשה הוא הריקנות הנפשית שיש לה גם ביטוי בזמן שהתפנה. אכן, תקופה קשה ומכאיבה שולחת לך
והמון כוח.
 

libi4

New member
תודה../images/Emo85.gif

את כל כך צודקת...מקווה למצוא את הכוחות להמשיך.... שבוע טוב...
 
ליבי יקרה,

לא לשווא קבעה המסורת היהודית את מושג ה'שלושים'. החודש הראשון הוא עדיין עמוק בתוך האבל. אז אל תכבידי על עצמך ותייסרי את עצמך שמא את 'לא בסדר'. הרפי. את באבל, זה מובן. ואת תמיד יכולה להיכנס לכאן לפורום ...
 
למעלה