חייל בודד
באותם ימים שטופי שמש, הדבר היחיד שיכלתי לעשות על מנת לשבת כמה דקות בודדות, בשקט, בלי אף אחד מסביבי, היה לבקש מהמפקד ללכת לחרבן. לא תמיד זה שכנע אותו. אם היינו יוצאים בשרשרת מהכיתה הלוהטת הזאת, הוא היה מבין מיד, "הם בסך הכל מנצלים את טוב הלב שלי". מבחינתו היה מספיק להגיד "תתאפקו" והיינו חוזרים למקום שלנו בראש מושפל. לא מנסים לשכנע. לא מתווכחים. באותו היום, אווו אני זוכר את זה, הוא נתן לי לצאת אל עבר החופש הזמני מאוד שלי, אותו אנצל, בהנאה אמתית, בלא אחר מתא השירותים המצחין שלנו, שהיה היחיד במצב תקין ונתן מענה יומיומי ל-31 חיילים בדיוק כמוני. טוב, אולי לא בדיוק כמוני.
זה מתחיל בהורדת הנשק מן הכתף. הדם חוזר לזרום למשך שארית היד. נאלצנו לעבור סדרה של שיעורי רענון על מצבי חירום בבסיס. מה יקרה אם יגיע מצב איקס או וואי. כרגע אף אחד מן המצבים לא היה בראשי, רק התענוג שממשמש ובא לעברי בצעדי ענק, והוא כמובן, הפשלת התחתונים. הממ.. אני ממש יכול להתענג על הריח שמופץ מהאשכים המיוזעים שלי, תחליף מעולה לריח השילשול התמידי שמצוי בתא. לאחר מכן ולאחר ריפוד טוב של האסלה כמובן, מגיעה הישיבה. בדרך כלל מספקת באופן מדהים אם נאלצת לעמוד שעות ארוכות עקב התעפצויות בכתה. בשלב הזה ניתן להתיר את קשר השרוך בנעל הצבאית (אופציה בלבד). ולמרחיקי הלכת, ניתן אף לחלוץ את הנעליים הצבאיות לכמה דקות. חשוב להבין שהזמן לרגע לא משחק לטובתנו. מן השנייה בה יצאנו מהכתה אנחנו נחשבים ל"מאחרים". לי זה לא הפריע באותו היום, לכווץ שפתיים, לחרוק שיניים ולחנוק באלימות את הינשוף.
ליבי. אחח זונה כזאת לא ראיתי בחיי. היא הקורבן האחרון שנפל לי לידיים. עברו שבועיים מאז. זה קרה בנמל תל אביב. שעה 3 לפנות בוקר. זרם של אנשים שחוזרים לבתים שלהם. שיכורים מקיאים את נשמתם בצידי הדרך. מגוון רחב של מזונות נקנה, נלעס ונבלע אל תוך קיבות עמוסות באלכוהול. וליבי הזונה הכי גדולה שפגשתי מימי. עומדת מחכה, לטענתה לחברה שמתברברת עם בחור במועדון שהיו בו. "לי כבר לא היה זין להישאר" היא אומרת לי וחוזרת ללעוס את המסטיק האומלל שבפה שלה. לועסת. מקפיצה את הרגל בלחץ. מביטה לצדדים לעיתים תכופות ולא מחייכת אפילו פעם אחת. באותו הלילה הייתי צלול יחסית. הלילה החלטתי שאני לא ייכלל בתוך קבוצת המקיאים הסדרתיים. אני חוזר לבסיס לשלושה שבועות והלילה אני הולך לזיין מישהי כל כך חזק עד שהיא תבכה לי שאפסיק.
"תסתכלי לשם" אמרתי וסימנתי עם הראש בלבד לעבר קבוצת שיכורים רועשים שעשו את דרכם לעברנו. היא הסיטה את מבטה לכיוון.
"אני יכול לשאול משהו?" שאלתי והוספתי בלי להמתין "אבל את תיהי חייבת לענות על זה בכנות".
היא חזרה להביט בי ואמרה בחוסר סבלנות "נו".
התקרבתי צעד אחד לעברה, הבטתי לתוך עיניה ושאלתי "את לא חושבת שזה יהיה לא הוגן מצד חברה שלך להתחרמן בפנים בזמן שהיא יודעת שאת מחכה פה בחוץ, בשעה כל כך קריטית עבור בחורה שנראת כמוך?". היא לבשה הכל קצר וצמוד, והצמוד הזה היה יפה אבל גם מסוכן באותם ימים והיא ידעה את זה.
"מזתומרת?!"
לא שפטתי אותה. מהרגע הראשון הבנתי שהיא פוסטמה. אחוז גבוה מאוד של ערסיות, אגרסיביות ובשר מדהים בדיוק איפה שאני אוהב.
"תראי אותם. מתקרבים לפה. בועטים בפחים ומפילים אותם. מתחילים ומנסים לריב עם כל מי שנקלע בדרכם. באמת יש לך סבלנות לעצירה שלהם לידנו ולשאלות הבנאליות שהם ימטירו עליך ועלי?".
היה ניראה לרגע שהיא חושבת, וזה לא היה ניראה טוב.
"וואלה אני שמה על כל הילדים האלה זין סבבה?". לא אהבתי את הדיבור שלה. נסיתי להזכיר לעצמי בכל רגע נתון שיש לה כוס בין הרגליים וזה הדבר היחיד שאני רוצה ממנה. את זה ואת השדיים השופעים שלה ואת התחת והרגליים, זה הכל.
"בואי בואי!" תפסתי אותה ביד ומשכתי אל מעבר לגדר פח אטומה שתוחמת מגרש חנייה. "זה המינימום שאני יכול לעשות בשבילך" אמרתי שנייה לפני שהיא משכה את ידה חזרה וסתרה לי בעזרת ידה שנייה.
שמתי לב שהיא הייתה שתויה. החוסר סבלנות שלה היה מהסוג של "אני מתה לשתות מים ודוך למיטה". כן כן יקירה, מים ומיטה.
"בונא איזה קטע, יש לי בדירה מים ומיטה" אמרתי בפליאה אדירה.
"מצחיק מאוד" היא אמרה מבלי לצחוק.
זה לרגע לא שכנע אותי. אותה בחורה, שאני משוכנע שהיא חסרת כל אופי ודופי בחיים, ואני בכלל לא יודע מה זה דופי, אותה אחת תרים את החצאית מיני הקצרה הזאת, תכניס לתוך הכוס הקטן שלה את הזיין שלי ותרכב כמו רוכבת סוסים מקצועית ביום לחוץ של תחרויות.
היו שם, מאחורי אותה גדר מתכתית, המתנה קצרה, שיכנוע מהיר על נטישת חברה שממילא בגדה בה וקניית בקבוק מים ליטר וחצי בתחנת דלק ליד. כל אלה השלימו את המשוואה שאת פתרונה נוכל למצוא רק בתוך מגירה נעולה היטב, בשידה קטנה מעץ מלא, ממש ליד המיטה שלי. אותה המיטה שהתמלאה בזרע ומיץ כוס טרי באותו הטרום בוקר ההוא.
שם, בלב מדבר, באותו תא שירותים מעופש, אני חונק את ינשופי ומשפשף אותו בעזרת ידי היבשה ועורי הסדוק. אני מנסה לדלות כמה שיותר פרטים מאותו הלילה. אני נזכר בישבן שנגלה לעיני בשניות תוך כדי שהיא הרימה את החצאית. אני מדמיין את המגע שלו. איך אני מועך אותו ולוחץ עליו. אני מנסה להיזכר בתחושה של היד שלי, חומקת לתוך המחשוף שלה וחובקת שד גדול ורך. דפיקה על הדלת מוציאה אותי משם לרגע אבל אני לא מוותר. "רגע כוסעמק!!" אני צועק. "ברדוגו י'זיין, תפסיק לאונן" אני שומע מהצד השני. הייתי מכור. מדמיין ומזיע בכל גופי. אני נזכר שהיא שכבה על הבטן ממש עד קצה המיטה ואני ניגשתי בעמידה מולה, היא תפסה לי את הזיין וחייכה. אני מנסה להיזכר בפנים שלה אבל הכל מטושטש, אני מתמקד בתמונות של הזין שלי בפה שלה. איך החזקתי לה את הראש. תפסתי את השיער ועשיתי לה קוקו זמני. ממש זיינתי לה את הפה. אני מרגיש שהגמירה מתקרבת אז אני מריץ את העלילה. מגיע מהר לקטע שהיא מתהפכת לדוגי ואני נכנס אליה מהר. מזיין כמו טיל. נשארתי שם קצת כדי להתקדם לתמונה הבאה, למרות שבמציאות, כשזה קרה, הרשתי לעצמי להתעכב יותר. כוס עמק, אני מאבד את זה. אני קופץ מתמונה לתמונה. היא לרגע על הגב מפשקת רגליים, על הצד גונחת חזק. זה בא מהר אבל גם מסרב לצאת. "בת זונה". אני מעיף אותה מהר על הברכיים עם פה פתוח, מחכה לזרע. הזין שלי כבר שורף והיד עייפה. אני מתאמץ אבל זה מתרחק ממני. עוד דפיקה על הדלת "ברדוגו אני מת לחרבן!" וזהו. זה עבר. לרגע זה הרגיש כאילו אני שם אבל לא גמרתי, לא יצא זרע ולא נהנתי בכלל. זה היה סבל אחד ממושך.
באיטיות ואפטיות, הרמתי את המכנס. לקחתי את נשק ויצאתי החוצה. שמש רוצחת דקרה אותי בכל גופי. בכל צעד קרן אחרת, לוהטת וחדה ננעצה בגופי. אני מת מהלך, מעיף אבק לכל עבר, מכור למין, שבוז מהחיים, נכנס לכתה, מקבל נזיפה ונופל לתוך כסא ביצפר ישן וקשה שמכאיב לי בישבן, מעניש על שלא הייתי ילד טוב מספיק. על שלא הייתי חצוף מספיק. על שלא לקחתי וזיינתי מספיק. על שלא ברחתי מספיק ועל שלא אהבתי מעולם.
באותם ימים שטופי שמש, הדבר היחיד שיכלתי לעשות על מנת לשבת כמה דקות בודדות, בשקט, בלי אף אחד מסביבי, היה לבקש מהמפקד ללכת לחרבן. לא תמיד זה שכנע אותו. אם היינו יוצאים בשרשרת מהכיתה הלוהטת הזאת, הוא היה מבין מיד, "הם בסך הכל מנצלים את טוב הלב שלי". מבחינתו היה מספיק להגיד "תתאפקו" והיינו חוזרים למקום שלנו בראש מושפל. לא מנסים לשכנע. לא מתווכחים. באותו היום, אווו אני זוכר את זה, הוא נתן לי לצאת אל עבר החופש הזמני מאוד שלי, אותו אנצל, בהנאה אמתית, בלא אחר מתא השירותים המצחין שלנו, שהיה היחיד במצב תקין ונתן מענה יומיומי ל-31 חיילים בדיוק כמוני. טוב, אולי לא בדיוק כמוני.
זה מתחיל בהורדת הנשק מן הכתף. הדם חוזר לזרום למשך שארית היד. נאלצנו לעבור סדרה של שיעורי רענון על מצבי חירום בבסיס. מה יקרה אם יגיע מצב איקס או וואי. כרגע אף אחד מן המצבים לא היה בראשי, רק התענוג שממשמש ובא לעברי בצעדי ענק, והוא כמובן, הפשלת התחתונים. הממ.. אני ממש יכול להתענג על הריח שמופץ מהאשכים המיוזעים שלי, תחליף מעולה לריח השילשול התמידי שמצוי בתא. לאחר מכן ולאחר ריפוד טוב של האסלה כמובן, מגיעה הישיבה. בדרך כלל מספקת באופן מדהים אם נאלצת לעמוד שעות ארוכות עקב התעפצויות בכתה. בשלב הזה ניתן להתיר את קשר השרוך בנעל הצבאית (אופציה בלבד). ולמרחיקי הלכת, ניתן אף לחלוץ את הנעליים הצבאיות לכמה דקות. חשוב להבין שהזמן לרגע לא משחק לטובתנו. מן השנייה בה יצאנו מהכתה אנחנו נחשבים ל"מאחרים". לי זה לא הפריע באותו היום, לכווץ שפתיים, לחרוק שיניים ולחנוק באלימות את הינשוף.
ליבי. אחח זונה כזאת לא ראיתי בחיי. היא הקורבן האחרון שנפל לי לידיים. עברו שבועיים מאז. זה קרה בנמל תל אביב. שעה 3 לפנות בוקר. זרם של אנשים שחוזרים לבתים שלהם. שיכורים מקיאים את נשמתם בצידי הדרך. מגוון רחב של מזונות נקנה, נלעס ונבלע אל תוך קיבות עמוסות באלכוהול. וליבי הזונה הכי גדולה שפגשתי מימי. עומדת מחכה, לטענתה לחברה שמתברברת עם בחור במועדון שהיו בו. "לי כבר לא היה זין להישאר" היא אומרת לי וחוזרת ללעוס את המסטיק האומלל שבפה שלה. לועסת. מקפיצה את הרגל בלחץ. מביטה לצדדים לעיתים תכופות ולא מחייכת אפילו פעם אחת. באותו הלילה הייתי צלול יחסית. הלילה החלטתי שאני לא ייכלל בתוך קבוצת המקיאים הסדרתיים. אני חוזר לבסיס לשלושה שבועות והלילה אני הולך לזיין מישהי כל כך חזק עד שהיא תבכה לי שאפסיק.
"תסתכלי לשם" אמרתי וסימנתי עם הראש בלבד לעבר קבוצת שיכורים רועשים שעשו את דרכם לעברנו. היא הסיטה את מבטה לכיוון.
"אני יכול לשאול משהו?" שאלתי והוספתי בלי להמתין "אבל את תיהי חייבת לענות על זה בכנות".
היא חזרה להביט בי ואמרה בחוסר סבלנות "נו".
התקרבתי צעד אחד לעברה, הבטתי לתוך עיניה ושאלתי "את לא חושבת שזה יהיה לא הוגן מצד חברה שלך להתחרמן בפנים בזמן שהיא יודעת שאת מחכה פה בחוץ, בשעה כל כך קריטית עבור בחורה שנראת כמוך?". היא לבשה הכל קצר וצמוד, והצמוד הזה היה יפה אבל גם מסוכן באותם ימים והיא ידעה את זה.
"מזתומרת?!"
לא שפטתי אותה. מהרגע הראשון הבנתי שהיא פוסטמה. אחוז גבוה מאוד של ערסיות, אגרסיביות ובשר מדהים בדיוק איפה שאני אוהב.
"תראי אותם. מתקרבים לפה. בועטים בפחים ומפילים אותם. מתחילים ומנסים לריב עם כל מי שנקלע בדרכם. באמת יש לך סבלנות לעצירה שלהם לידנו ולשאלות הבנאליות שהם ימטירו עליך ועלי?".
היה ניראה לרגע שהיא חושבת, וזה לא היה ניראה טוב.
"וואלה אני שמה על כל הילדים האלה זין סבבה?". לא אהבתי את הדיבור שלה. נסיתי להזכיר לעצמי בכל רגע נתון שיש לה כוס בין הרגליים וזה הדבר היחיד שאני רוצה ממנה. את זה ואת השדיים השופעים שלה ואת התחת והרגליים, זה הכל.
"בואי בואי!" תפסתי אותה ביד ומשכתי אל מעבר לגדר פח אטומה שתוחמת מגרש חנייה. "זה המינימום שאני יכול לעשות בשבילך" אמרתי שנייה לפני שהיא משכה את ידה חזרה וסתרה לי בעזרת ידה שנייה.
שמתי לב שהיא הייתה שתויה. החוסר סבלנות שלה היה מהסוג של "אני מתה לשתות מים ודוך למיטה". כן כן יקירה, מים ומיטה.
"בונא איזה קטע, יש לי בדירה מים ומיטה" אמרתי בפליאה אדירה.
"מצחיק מאוד" היא אמרה מבלי לצחוק.
זה לרגע לא שכנע אותי. אותה בחורה, שאני משוכנע שהיא חסרת כל אופי ודופי בחיים, ואני בכלל לא יודע מה זה דופי, אותה אחת תרים את החצאית מיני הקצרה הזאת, תכניס לתוך הכוס הקטן שלה את הזיין שלי ותרכב כמו רוכבת סוסים מקצועית ביום לחוץ של תחרויות.
היו שם, מאחורי אותה גדר מתכתית, המתנה קצרה, שיכנוע מהיר על נטישת חברה שממילא בגדה בה וקניית בקבוק מים ליטר וחצי בתחנת דלק ליד. כל אלה השלימו את המשוואה שאת פתרונה נוכל למצוא רק בתוך מגירה נעולה היטב, בשידה קטנה מעץ מלא, ממש ליד המיטה שלי. אותה המיטה שהתמלאה בזרע ומיץ כוס טרי באותו הטרום בוקר ההוא.
שם, בלב מדבר, באותו תא שירותים מעופש, אני חונק את ינשופי ומשפשף אותו בעזרת ידי היבשה ועורי הסדוק. אני מנסה לדלות כמה שיותר פרטים מאותו הלילה. אני נזכר בישבן שנגלה לעיני בשניות תוך כדי שהיא הרימה את החצאית. אני מדמיין את המגע שלו. איך אני מועך אותו ולוחץ עליו. אני מנסה להיזכר בתחושה של היד שלי, חומקת לתוך המחשוף שלה וחובקת שד גדול ורך. דפיקה על הדלת מוציאה אותי משם לרגע אבל אני לא מוותר. "רגע כוסעמק!!" אני צועק. "ברדוגו י'זיין, תפסיק לאונן" אני שומע מהצד השני. הייתי מכור. מדמיין ומזיע בכל גופי. אני נזכר שהיא שכבה על הבטן ממש עד קצה המיטה ואני ניגשתי בעמידה מולה, היא תפסה לי את הזיין וחייכה. אני מנסה להיזכר בפנים שלה אבל הכל מטושטש, אני מתמקד בתמונות של הזין שלי בפה שלה. איך החזקתי לה את הראש. תפסתי את השיער ועשיתי לה קוקו זמני. ממש זיינתי לה את הפה. אני מרגיש שהגמירה מתקרבת אז אני מריץ את העלילה. מגיע מהר לקטע שהיא מתהפכת לדוגי ואני נכנס אליה מהר. מזיין כמו טיל. נשארתי שם קצת כדי להתקדם לתמונה הבאה, למרות שבמציאות, כשזה קרה, הרשתי לעצמי להתעכב יותר. כוס עמק, אני מאבד את זה. אני קופץ מתמונה לתמונה. היא לרגע על הגב מפשקת רגליים, על הצד גונחת חזק. זה בא מהר אבל גם מסרב לצאת. "בת זונה". אני מעיף אותה מהר על הברכיים עם פה פתוח, מחכה לזרע. הזין שלי כבר שורף והיד עייפה. אני מתאמץ אבל זה מתרחק ממני. עוד דפיקה על הדלת "ברדוגו אני מת לחרבן!" וזהו. זה עבר. לרגע זה הרגיש כאילו אני שם אבל לא גמרתי, לא יצא זרע ולא נהנתי בכלל. זה היה סבל אחד ממושך.
באיטיות ואפטיות, הרמתי את המכנס. לקחתי את נשק ויצאתי החוצה. שמש רוצחת דקרה אותי בכל גופי. בכל צעד קרן אחרת, לוהטת וחדה ננעצה בגופי. אני מת מהלך, מעיף אבק לכל עבר, מכור למין, שבוז מהחיים, נכנס לכתה, מקבל נזיפה ונופל לתוך כסא ביצפר ישן וקשה שמכאיב לי בישבן, מעניש על שלא הייתי ילד טוב מספיק. על שלא הייתי חצוף מספיק. על שלא לקחתי וזיינתי מספיק. על שלא ברחתי מספיק ועל שלא אהבתי מעולם.